הצד האפל של הודו / ירון אביטוב

מלי חוזרת להודו, עם חוקר פרטי דתל"ש, כדי להשיב משם את אחיה 
שהסתבך בעסקת סמים ונעלם. הודו ה'רוחנית' הופכת ברומן לזירת פשע

 הכל זריז

שרי שביט

אחוזת בית, 2012, 470 עמ'

“הודו תאהב אותי“ של דריה מעוז הוא אחד הספרים הישראלים המכוננים העוסקים בהודו. מאז, סופרים ישראלים רבים סבורים כמדומה שהודו תאהב גם אותם, והם מפרסמים עליה רומנים וספרים. בימינו כמעט כולם רוצים לכתוב על הודו, כאילו אין שום מקום אחר על המפה לכתוב עליו. צפוף־צפוף על המדף, ועוד מעט יצטרכו הרשתות הגדולות לפתוח חנות מיוחדת רק עבור הודו.

לפגוש ישראלים

אחרי אורי לוטן, א"ב יהושע, שני מצפון, גבי ניצן, דריה מעוז, אסנת אלכביר, יונתן יבין, ציפי שחרור, רות מגד, מרים רבי ובעיקר צור שיזף (פעמיים: "בודהה האדום" ו"שנטי שנטי בלגן"), וזוהי רשימה חלקית בלבד, מצטרפים כעת לטרנד שניים נוספים: יגאל צור ב"מוות בשנגרי־לה" ושרי שביט ב"הכל זריז".

כדי לעשות קצת סדר בבלגן, או בשיטפון הספרותי הזה, צריך להבהיר שהמשותף לכל הרומנים הללו, שלא פוסחים על אף תחנה במסע השחבור (סוציאליזציה) של בוגרי הצבא הישראלים בחופי הודו, הוא לא רק בכתיבה על תת־היבשת ההודית, אלא בעיקר בתכנים ובמוטיבים עלילתיים קצת דומים, המעלים את השאלה האם אפשר עדיין לחדש משהו על הודו.

בתחילה הרומנים עסקו במינון זה או אחר בחיפוש רוחני או בחיפוש אחר הגורו התורן, שפעם קוראים לו באבא ג'י ופעם בשם אחר, אבל תמיד זהו אותו הגורו בעל אלף הפנים, אבא אלוהים. הם עסקו גם בתמות כמו הבריחה ממעמסת החיים הלוחצים בישראל, בתיאור ההווי המוצ'ילרי הדקדנטי, או בסיפור אהבה שמסתיים בנסיעה. בהמשך התפרסמו רומנים נוספים העוסקים במסע משפחתי להודו (יבין ושיזף), ואליהם מצטרף גם הרומן הנוכחי של שביט, העוסק בסיפור מסע של צעירה ישראלית המתחקה אחר אחיה הנעלם.

כמו ברומן החדש של יגאל צור, כך גם ברומן של שביט נשלח חוקר ישראלי להודו על מנת לחקור מה שמצטייר כפשע. אצל צור מדובר ברצח של סוחר נשק ישראלי, ואילו אצל שביט מדובר בחקירת היעלמות. בשני הרומנים הודו חדלה, אפוא, מלהיות מקום רוחני כבעבר והיא הופכת לזירת פשע.

אם יוצרים רבים כל כך כותבים על הודו, משמע שזהו כנראה צורך חברתי יותר מאשר ספרותי. ישראלים רבים נוסעים להודו, והסופרים פשוט משקפים זאת ביצירותיהם. מרבית הכותבים על הודו מנסים גם להשיב על השאלה מדוע ישראלים רבים כל כך נוסעים להודו בעיקר כדי לפגוש ישראלים אחרים, יותר מאשר לפגוש הודים.

מפגש מערער עם תרבות אחרת.
צילום: רחלי ריף

בריחה מהתמודדות

אצל שביט, למשל, מרבית הגיבורים הם ישראלים צעירים או זרים אירופים, ובעלילה מקבלת נפח רק דמות אחת של הודי, המכונה דווקא "היפני". דמויות אחרות של הודים, כולל זו של מלך הפשע, נשארות בצל. דריה מעוז וצור שיזף הצליחו, לטעמי, להעניק תשובות עמוקות יותר לשאלות הסוציולוגיות הללו, בעוד אצל שביט התשובה היא קצת שטחית: "למה כל כך הרבה ישראלים באים להודו?… אנחנו דפוקים… רק בשביל להבין מי הם באמת מחוץ לסיר הלחץ של המדינה" (305).

ואולי התשובה נמצאת בעצם בפחד הקולקטיבי של המוצ'ילרים הישראלים מפני מפגש אמיתי עם תרבות אחרת, העלולה לערער את כל מה שהם גדלו והתחנכו עליו. כך, למשל, הגיבורה הראשית בספר, מלי מועלם, מבקשת מהאל שיווה שיעניק לה אהבה עם בן זוגה, אבל היא מיד מתחרטת על בקשתה: "די עם רוחניות של הודים. אחרי הכל אני יהודייה מישראל" (עמ' 283).

מכל מקום, לפחות עבור הצעירים, הודו אינה סוג של חיפוש דרך, אלא סוג של בריחה מן הלחצים של פוסט שירות צבאי וטרום התמודדות עם החיים – מקום שאפשר לנפס בו חופשי ולא לנסות להכיר תרבות שתפתח להם את הראש באמת. את זה עושים ממילא הסמים. הרומן משקף אפוא בצורה מדויקת את תרבות צריכת הסמים של המוצ'ילרים הישראלים שחלקם הולכים בעצם לאיבוד בהודו ובוחרים בנתיב הסמים והעבריינות.

ואם הכול כבר ידוע מראש על הודו, במה בעצם שונה “הכל זריז“ מהרומנים אחרים בסוגה הזו? הרומן לא עוסק הפעם ישירות באשראמים למיניהם, אלא יותר בצדה האפל של הודו, ובעיקר בצדם האפל של הישראלים בהודו. שביט לא כותבת על ה“מוארים“ אלא על מי שאפשר לכנות ה“מוחשכים“, וספרה אינו מתיימר להיות רוחני אינסטנט אלא מדובר בסיפור מתח לכאורה. “הכל זריז“ הוא מעין “השיבה מהודו 2“. חומרי העלילה של שביט שונים אמנם מאלה של א“ב יהושע, אבל עקרון המסע להודו ועקרון השיבה נשמרים כאן בקפדנות.

חוקר הלום קרב

“הכל זריז“ עוסק בשתי נסיעות להודו ובשתי שיבות מהודו. הנסיעה הראשונה ובעיקר השיבה הראשונה מהודו הן טראומתיות. חלומם של צעירים ישראלים, שמתלכדים לחבורה בשיטה של חבר מביא חבר או חבר מביא חברה, לעשות את ה“מכה“ הגדולה בעסקת הסמים, ששמה “הכל זריז“ – עסקה שתאפשר להם כביכול “לחיות חיים נורמליים… לקחת אחריות על העתיד שלנו“ (105) – מתנפץ כשהמשטרה פושטת על ה“מעבדה“ שלהם, שבעזרתה הם רוצים להפיץ סם בנוסח הסרטים של טרנטינו, שנועד “להפוך מוח של בנאדם למטאור“ (98), ועוצרת את “הרוקח“, עולה מרוסיה בשם אולג.

בהמשך העלילה ייוודע מי הסגיר את הישראלים. אבל כמה מבני החבורה, ובראשם יזהר מועלם, עבריין קטן הכותב שירים למגירה, נעלמים, ואילו כמה מהאחרים, ובהם אחותו מלי מועלם, מוחזרים ארצה באזיקים. התגובה של הצעירים למעצרם היא צדקנית משהו: אחרי שרצו לשווק את הסם הפסיכוטי לארצות נוספות, הם לא ממש מבינים מדוע המשטרה מתנכלת להם.

הנסיעה השנייה להודו, המובילה לשיבה השנייה, היא זו של מלי מועלם, אחותו של יזהר (שניהם ילדים מאומצים מברזיל, כל אחד ממשפחה אחרת, שאומצו על ידי זוג מבוגר וחשוך ילדים מהדר יוסף), הנוסעת להודו על מנת להשיב משם את אחיה הנעלם, יזהר, כיוון ש“אני לא יכולה להמשיך את החיים שלי בלי שאני אמצא אותו“ (350).

לרגע נדמה שאולי יזהר אינו רוצה שימצאו אותו, ועולה גם השאלה מה יקרה אם הוא יימצא לבסוף ולא ירצה לשוב ארצה. בתחילה הכול חושבים שיזהר מת, בין השאר סבתה של מלי, היושבת עליו שבעה, וגם החוקר עצמו הסבור שיזהר כבר אינו בין החיים. למעשה, רק מלי עצמה משוכנעת שהוא חי ומתפרצת על כל מי שחושב אחרת.

לנסיעה השנייה יוצאת מלי יחד עם החוקר, כנען גרוס, שנשכר על ידי סבתה. גרוס הוא דתל“ש, אחד שיצא מהדת אבל לא לגמרי. כשאחותו הגדולה חזרה בשאלה בני המשפחה ישבו עליה שבעה. גרוס הלך בעקבותיה, אבל כשיצא מהדת הרגיש אבוד ונסע לחפש את עצמו בהודו על מנת למצוא את “הבית האמיתי שלי… רציתי לחזור לשם לרגע. אבל כבר לא היה לי לאן“ (247).

וכך, עד שגורו הציע לו להחליף את שמו כדי שיוכל להתחיל בחיים חדשים והפעם בהודו, כחוקר. בהודו הוא נפגש באמצע המדבר עם ישראלי הסובל מהלם קרב, כמוהו, ובחר לצאת לגלוּת (המוטיב של הלומי קרב היוצאים לחפש את עצמם ביבשת רחוקה חוזר גם בספרו של אשכול נבו, “נוילנד“).

מלי, בחורה יפה ובעלת חן ברזילאי טבעי, מעוצבת כמו פרחה אינטליגנטית, אם כי מאוד אמוציונלית. היא ילדה מאומצת שחולמת על אמה הביולוגית בלילות ורוצה לפתוח את תיק האימוץ, מתגוררת בהדר יוסף, חיה בצמצום ועובדת כספרית; אחיה הוא עבריין שתופס עליה פטרונות. לצד האמפתיה שמגלה שביט כלפיה, ניכר לעתים מאמץ מיותר מצדה להנמיך את הדמות ויחד איתה את הטקסט שהיא משמיעה, הגובל לעתים בחוסר טעם.

בין רומן למותחן

מערכת היחסים המאוד אמוציונלית בין מלי לחוקר גרוס, שאותו היא מכנה "שופוני" בגלל מראהו המלוקק (לובש חליפות ומזליף בושם באמצע הג'יפה של הודו), היא זו שמעניקה למעשה את הערך המוסף לרומן, העוסק לא רק בעבריינות שוליים אלא יותר מכך במוסד המשפחה, בשאלות של זהות, בסודות מן העבר ובשני סיפורי אהבה במקביל – שניהם מתחילים בישראל ומסתיימים בפרידה בהודו. אולי משהו רקוב בממלכת בודהה.

מערכת היחסים בין גרוס למלי מועלם יודעת לא מעט מעלות ומורדות, מן הרגע שהחוקר מעורר במלי אנטגוניזם חריף ופקפוקים האם הוא באמת יכול לפענח את התעלומה. באחת מהתפרצויותיה כלפיו מלי מטיחה בו בבוטות: "אתה חולה נפש… משהו אצלך דפוק" (180). בהדרגה היא לומדת להעריך כמה מצדדיו, וחותרת כל העת לפענח את הקארמה שלו, את פצעי עברו ואת צבעי הנפש שלו.

בעוד מלי מנסה כל העת לפרוץ את גבולותיו המקצועיים של גרוס ומציקה לו בשאלות אישיות חטטניות, הוא רוצה להתרכז אך ורק בצד המקצועי, דהיינו החיפוש אחר האח האובד. מערכת יחסיהם מזכירה לעתים את זו שבין מטפל ומטופל, כשהמטופל רוצה לדעת הכול על המטפל אבל לא לספר דבר על עצמו.

ברגע מסוים, דווקא כשהם מגיעים לקרבה גדולה, מלי מחליטה לפטרו כשמתברר לה שהוא הסתיר ממנה סוד שמור – מי הייתה באמת בת הזוג שלו ואיך הדבר קשור אליה. "הלב שלי הוא לא צעצוע שזורקים לגינה" (422). אבל גרוס אינו מוותר ודבק במשימתו. גרוס עובד מהראש, מלי נסמכת על החושים, אבל בכוחות משותפים, ועם הרבה מריבות והתקרבויות בדרך, הם מפצחים את התעלומה.

התהפוכות הרגשיות של מלי עם החוקר גרוס, עם עצמה ועם אחרים הן אמינות למדיי ומעידות שהאצבע של שרי שביט נמצאת על הדופק של חיי השוליים בישראל. כך גם באשר למנעד הרגשות של הדמויות שבראה. שביט מתארת באמינות את הודו ומנהגיה, את הווי הצעירים ועסקיהם המפוקפקים ואת עגת הדיבור שלהם. הרומן כתוב בחלקו בתערובת של דימויים יפים לצד סלנג האופייני לצעירים שמתחרעים על החיים ומתמכרים לחומרים המעיפים אותם גבוה או מורידים אותם לתהומות.

שביט מובילה את הקורא בהדרגה לקראת הפתרון ויודעת ליצור מתח מסוים בקשר אליו. אך משלב מסוים בעלילה ניכר שהספר אינו מגובש מספיק כמו ספרה הקודם של שביט, "ברוריה הפקות", והוא נופל קצת בין הכיסאות: לא לגמרי מותחן וגם לא לגמרי רומן. משהו באמצע. סיפור האווירה מסביב אמנם ממשיך לקלוח, אולם הפתרון ששביט מציעה לסיפור היעלמותו של יזהר, ובעיקר התירוץ להחלטתו, הם קצת מאכזבים. חבל שרומן המתחיל ברגל ימין נגמר לטעמי כמעט כמו סרט הודי של בוליווד.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', יב' תשרי תשע"ג, 28.09.12

מודעות פרסומת

פורסמה ב-28 בספטמבר 2012, ב-גיליון סוכות תשע"ג - 790 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: