איש אחד לא שב / יהושע הרלינג

לפני תריסר שנים נהרג הרב בנימין הרלינג בהר עיבל. בנו כותב כעת 
על הלימוד הראוי ממסירות נפשו של אביו

לפני שתים עשרה שנים, בחול המועד סוכות תשס"א, נתקלה קבוצה שהתהלכה בהר עיבל, כשבועיים לאחר הפקרתו ונטישתו של קבר יוסף, באש שנורתה לעברה על־ידי פורעים ערבים. מתוך הקבוצה, איש אחד לא שב. יהודי בן שישים וארבע שנים ומחצית השנה, תלמיד חכם מופלג, מחנך נערץ, דמות להשראה ולחיקוי לרבים.

חלוף הזמן מאפשר "לנקות רעשים". בכוחה של ההמתנה לפזר את האבק המסמא כדי לחדור לשורשו של העניין, כדי לנסות להעריך אותו באופן הנקי ביותר. ה"רעשים" שמסביב, מרכיבי האבק שמתפזר, יש מהם בעלי משמעות רבה ויש בעלי משמעות פחותה. הצד השווה שבהם שכולם במעגלים חיצוניים ביחס למרכז, ביחס למשמעות המרכזית.

נושאים רבים נקשרו באירוע: אופן התיאום שלו, הטלת אשמה הדדית בין הגורמים השונים, התנהגות צה"ל לאחר פרוץ האירוע, האופן בו נחקר וכו' וכו'. כל אלה הם "רעשים" – דרגת חשיבותם משתנה וכן החובה לעסוק בהם והשאלה על מי מוטלת חובה זו.

יורשה לי לקחת את העניין למקום אחר לגמרי.

תלמיד חכם מופלג, מחנך נערץ, דמות להשראה ולחיקוי לרבים. הרב בנימין הרלינג באימון צליחה בשירות מילואים בצנחנים

הייתי מצטער

הגמרא במסכת ברכות מספרת כך:

בשעה שהוציאו את רבי עקיבא להריגה, זמן קריאת שמע היה והיו סורקים את בשרו במסרקות של ברזל והיה מקבל עליו עול מלכות שמים. אמרו לו תלמידיו: "רבנו עד כאן?". אמר להם: "כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה: 'בכל נפשך', אפילו נוטל את נשמתך. אמרתי: מתי יבא לידי ואקיימנו? ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו?! ". היה מאריך באחד, עד שיצתה נשמתו באחד. יצתה בת קול ואמרה: "אשריך רבי עקיבא, שיצאה נשמתך באחד". אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: "זו תורה וזו שכרה? ממתים ידך ה' ממתים וגו'". אמר להם: "חלקם בחיים". יצתה בת קול ואמרה: "אשריך רבי עקיבא שאתה מזומן לחיי העולם הבא".

אתעכב על ארבע מילים: "כל ימיי הייתי מצטער". נשער לעצמנו: בגיל ארבעים, כשרבי עקיבא מתחיל את צעדיו הראשונים בתורה – הוא מצטער. בגיל ארבעים ושתיים – מתקדם בעלייתו בתורה ומצטער. כשהוא פותח את ישיבתו ומתחילים להצטרף אליו תלמידים – הוא מצטער. כשיש לו תריסר אלף תלמידים הוא עדיין שרוי בצער. בכל שנות אהבתו העדינה לרחל וגם כאשר הוא זוכה לקיים את הבטחתו ולהעניק לה "ירושלים של זהב" – הוא מצטער. גם כאשר יש לו עשרים וארבעה אלף תלמידים – הוא עדיין מצטער.

גם כאשר בא עליו, ועל עם ישראל כולו, האסון הנורא של מות תלמידיו הוא ממשיך ומצטער באותו צער המלווה אותו כל ימיו. גם כשהוא מקים עוּלָה של תורה שבעל־פה עם תלמידיו המובחרים לא שוכך צערו. גם כאשר "התחילו [חבריו] בוכין, ורבי עקיבא משחק" (מכות כד), מלווה את שחוקו צער. מה מקור הצער? נקשיב לרבי עקיבא עצמו: "כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה: 'בכל נפשך', אפילו נוטל את נשמתך. אמרתי: מתי יבא לידי ואקיימנו?!".

תורתנו, תורת חיים היא. איננו מקדשים את המוות חלילה. רבי עקיבא אינו "מתנדב" לשים נפשו בכפו. נראה כי רבי עקיבא מצטער, כל ימיו, מתוך ציפייה לרגע אחד שבו ימוצו כל כוחותיו האנושיים עד תכליתם מתוך נכונות עילאית למסירות נפש, ואז – "וַה' יַעֲשֶׂה הַטּוֹב בְּעֵינָיו" (שמואל ב י, יב). הצער שבו היה שרוי כל ימיו הוא צער הציפייה לרגע זה והתהייה כיצד יעמוד בו. זהו הרגע שבו חדל הצער ומגיע שוב השחוק. הם "סורקים את בשרו במסרקות של ברזל" והוא "מקבל עליו עול מלכות שמים". "וַתִּשְׂחַק לְיוֹם אַחֲרוֹן" (משלי לא, כה).

"אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא… שֶׁאֵין כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ כְּדַאי כְּיוֹם שֶׁנִּתַּן בּוֹ שִׁיר הַשִּׁירִים לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁכָּל הַכְּתוּבִים קֹדֶשׁ, וְשִׁיר הַשִּׁירִים קֹדֶשׁ קָדָשִׁים" (ידים ג ה). שיר השירים הוא שירת החיפוש העדין, מלא הערגה והכיסופים, אחר נקודת הדבקות בין הרעיה לדודהּ. בתחומו של שיר השירים, המימוש, נקודת הדבקות, אינו מושג: "פָּתַחְתִּי אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי חָמַק עָבָר נַפְשִׁי יָצְאָה בְדַבְּרוֹ בִּקַּשְׁתִּיהוּ וְלֹא מְצָאתִיהוּ קְרָאתִיו וְלֹא עָנָנִי" (ה ו); "אָנָה הָלַךְ דּוֹדֵךְ הַיָּפָה בַּנָּשִׁים אָנָה פָּנָה דוֹדֵךְ וּנְבַקְשֶׁנּוּ עִמָּךְ" (ו א). במהלך חייו של אדם, דבקות שלמה כזו אינה מושגת – "כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי" (שמות לג כ). הבקשה, החיפוש, הערגה אל נקודת הדבקות העליונה הזו, היא היא "קודש הקודשים". זוהי עבודת חייו של ר' עקיבא – "כל ימיי הייתי מצטער…" ועכשיו כשבאה לידיו הזדמנות למימוש, כשהוא מגיע לנקודה שהיא למעלה מ"קודש הקודשים", לא יקיימנה?!

זוהי עבודת חיים שלמה. מיצוי שיא עלייתו האפשרית של האדם.

נשיקת שמים וארץ

לפני שתים עשרה שנים עלה להר עיבל יהודי בן שישים וארבע ומחצה. בתוך קבוצת העולים היה הוא האיש המבוגר ביותר ואז תקפו האויבים.

כל ימיו היה מצטער "מתי יבוא לידי ואקיימנו?". כילד שניצול ממוראות השואה, כנער מלא אידיאלים שלמד כחלק מחבורת ה"איתנים" בכפר הרא"ה, כבחור ישיבה עדין נפש שהתעקש להתגייס לצנחנים מתוך אחריות, ענווה ומסירות. כאיש אשר מסר עצמו לתורה ולחינוך של אלפים רבים. כסב אשר חונן, בידיו ממש, דרך קבע, את עפרה של הארץ. והנה, במלוא שנותיו, הקרה ה' לפניו רגע של מיצוי כל שהכין עצמו אליו, רגע של נכונות למסירות נפש מתוך דאגה להגנתן של עשרות נפשות מישראל.

כשמגיע רגע כזה, יכול האדם להתבונן אל המציאות "עין בעין" או להחמיץ את השעה. הייתה כאן בחירה מודעת של אדם שלם בעמידה איתנה מול עצמו, מול ה', בשלמות נפשית, בשלווה ובשמחה. זוהי עמידתו של רבי עקיבא המְשַֹחֵק, רבי עקיבא אשר בתוך מצוקות השעה החולפת רואה למרחוק – רבי עקיבא המחובר, חיבור מוחשי, עם הנצח. "זוכה ורואה", לשון הווה, "בשמחתה" (תענית ל ב).

ברגע כזה, רגע של איחוד שמים וארץ, רגע של הקִרְבָה האנושית המרבית למיצוי הכוחות, רגע שהוא למעלה מ"קודש הקודשים", יורד הדוד לגנו ולוקט את השושנים. "ללקוט שושנים, אלו הצדיקים שמסלקן מביניהן" (ירושלמי, ברכות כ). זוהי מיתת נשיקה, נשיקת שמים וארץ. רגע של חיבור שאין כמוהו.

אפשר להאזין לרעשי הרקע, אפשר לכלות את הכוחות בעיסוק בנתזים, אפשר להתמקד באבק. כדאי, כדאי מאוד, לכוון את העין לסודם של כוחות הדבקות ומסירות הנפש ולרגע של חיבור עילאי בין שמים וארץ בנכונות מלאה ובאהבה גמורה.

…בלשון הזה אמרו לו: עקיבא, ניחמתנו! עקיבא, ניחמתנו! (מכות כד, ב).

פורסם במוסף'שבת', 'מקור ראשון', יב' תשרי תשע"ג, 28.09.12

מודעות פרסומת

פורסמה ב-28 בספטמבר 2012, ב-גיליון סוכות תשע"ג - 790 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: