על ראש הגבעה / עינת ברזילי

רומן מתרקם בקרב קהילת מאמינים המתלכדת סביב דמותו של רב מתחזה וכריזמטי ומתנהגת ככת סגורה. סיפור (אוטוביוגרפי?) עדין שאינו מתיימר לביקורת חברתית נוקבת

איך ניגשים לקריאת ספר של בוגרת תוכנית ריאליטי מושמצת? (התוכנית, לא הבוגרת). בהמון דעות קדומות, בציפייה מוחלטת לכישלון, ובמחשבה שאולי הספר איננו צורך אמיתי בוער אלא כרטיס יציאה מדימוי פליטת ריאליטי.

אלא שכבר בפסקאות הראשונות, ולו בגלל השפה העשירה והתקנית, שפרה קורנפלד מכניעה את הקורא ולפחות מכריחה אותו להקשיב לה.

הסיפור שלה מתרחש בראש הר בפאתי ירושלים, בישיבה "פיסחוי" – שיבוש בהגייה אשכנזית של הפסוק "פתחו לי שערי צדק אבוא בם אודה י־ה". את הישיבה הקים יהודי אמריקני בעל עבר מפוקפק שכולל נישואים ראשונים ושניים, נדידה ברחבי אמריקה והתחזות לרב. הווייתו הכריזמטית משוחה על פניה של הגבעה הנישאה.

את הישיבה הוא מקים בדמותו, והיא שואבת אליה חוזרים בתשובה, אמריקנים שלקו בסינדרום ירושלים, פליטי דת וישיבות, ומחפשים מסוגים שונים ובעיקר משונים. אט אט מתלכדת קהילה על גב ההר, סגפנית מאוד אך צבעונית, שנעה בין לימוד ואקסטזה דתית ובין עישון מסיבי של חשיש. לתוך הקהילה הזו מתבגרת דבורה, נערה סקרנית שאמא שלה היא האישה היפה בגבעה, ולצידה שכנים וילדיהם, טיפוסים בודדים ומשפחות שמחות ואומללות כל אחת לפי דרכה.

כוחו של הספר הזה בעולם העצמאי המובהק שיצרה קורנפלד. עולם עם כללים וחוקים שפועל בתוך בועה משלו ואין לו קשר למציאות של הקורא. בדיוק כמו "הארי פוטר" או "עליסה בארץ הפלאות", התנאי להנאה הוא שהקורא מקבל עליו את החוקיות של הכוכב שעליו מגיה אור העלילה. ברגע שפיצחת את הקוד, אתה רשאי להיכנס למשמעויות הפסיכולוגיות העמוקות יותר של הספר, ולמסרים האנתרופולוגיים שהוא מזמן.

בישיבת פיסחוי, הנשים כנועות לתפקידים הנשיים, והגברים כנועים לרב שלהם. הם לומדים רוב שעות היום, עובדים בתיקון בתיהם הרעועים, ומגדלים ילדים. את נשותיהם הם נושאים בשידוך, ומרגע שבגרו, או כפי שמתארת יפה הסופרת: מרגע שקשרה את שתי הצמות לצמה אחת, הבנות כבר לא משחקות עם הבנים. אחד הבנים האלה הוא רובן, בנו של הרב, שלא הולך בתלם ולא מסוגל ללמוד ולכן נגזר עליו לעסוק בשיפוצים. דבורה הנערית מתאהבת בו. בן אחר, בר, חברה הטוב של דבורה, הוא נער חצוף שמעז לומר מה שאחרים לא, והוא מגלה לרב שלו שקיימת על ההר רוח רפאים בדמות אישה.

תוכנית המציאות האמיתית. שפרה קורנפלד
צילום: אברהם קורנפלד

בחלק מאוחר מדי של העלילה דבורה מסתקרנת ומגלה את הרוח, תרתי משמע, הנזירה תרזה שפותחת בפניה את עולם הספרות היפה. היא קוראת את שמונים אלף מיל מתחת המים, ג'יין אייר והאסופית. היא לומדת על בנות אחרות, ששונות מאמא שלה, וגם הן שורדות במערכת פטריארכלית, בדיוק כפי שלכל אחת מהנשים על הגבעה יש הדרך שלה לשרוד: האחת יולדת והאחרת, אמא של דבורה למשל, משקרת וממציאה חטאים בהתוועדויות הנשיות כדי שלא יחשדו בה ביוהרה וכך תוכל לשתף פעולה בשיחות של הרבנית.

אבל החוטאים הגדולים הם הגברים כמובן. מהרב המתחזה ששולט בנשמותיהם ובגורלם של האנשים על ההר, ועד סגנו שמשון, בחור חסר השכלה שנוהג לגבות את זכות הלילה הראשון מכל אישה שמגיעה להר, אבודה וירוקה, ואז להתנער ממנה. בשלב מסוים ומאוחר בסיפור הוא מחליט להתחתן דווקא עם דבורה, שמצידה מאוהבת ברובן, אבל לא מוצאת כוחות למרוד עד שעולה מאליו הפתרון הזוועתי והמושיע כאחד.

בניגוד לספרים אחרים שיצאו השנה, כ"נערות למופת" של שהרה בלאו או "גחליליות" של גילית חומסקי, שעוסקים בהשפעות החינוך הדתי והמיתוסים שלו על עיצוב אישיותן ותפיסותיהן העצמיות של נשים במגזר הדתי, הרומן של קורנפלד לא מבקש להיות "מסמך נוקב" של ביקורת חברתית ולא מתיימר לעשות כן. חטאיהם וזכויותיהם של גיבורי הספר נובעים מאופיים, והיו כאלה גם אם הייתה המחברת מעתיקה את ההר למקום אחר. לטעמי, זה איננו ספר שעוסק ב"מגזר". הוא יכול היה לקרות ביפן המוזרה או בנפאל הרחוקה. הפלנטה של קורנפלד היא דתית כי זו הזירה המוכרת לה ובה בחרה.

במובן הזה "עד חצי הלילה" איננו ספר "חשוב" או כזה שיעמוד בבסיס דיון אקדמי. הוא לא מאיר את עיניהם של גיבוריו לגבי אפשרות אחרת של חיים. סביר להניח שדבורה תחיה כל חייה על ההר עם רובן, ואולי תפרוש משם ותעבור לתל אביב, לו הייתה יודעת שתל אביב קיימת. מי שלומדים דבר חדש הם הקוראים שמציצים בפעם הראשונה אל החיים המשונים של החוזרים בתשובה יוצאי אמריקה הצפונית.

קורנפלד, דתל"שית ובת להורים אמריקנים בעצמה, מפגינה בקיאות יוצאת דופן מבחינה הלכתית ותורנית. כל נוהג מבואר, כל ריטואל מוסבר. החל במדוע קושרים שרוכי נעל באופן שבו קושרים ועד תפקידיו של גבאי בית הכנסת. מעייפת מעט החלטתה לשלב את השפה האשכנזית יהודית שבפי הגיבורים בתוך הספר, עד כדי אובדן הבחנה בין עברית ובין לשון הקודש. למרות המילון בסופו של הספר, ההחלטה הזו הופכת את הקריאה למתישה.

בסופו של דבר, שפרה קורנפלד בהחלט סיפרה סיפור – גם אם הוא מתפרץ קצת מאוחר מדי, אחרי הנחת התפאורה הרגשית והפיסית – ויצרה מיניאטורה של חברה וזה הישג גדול ומכובד. מדי פעם היא אף מפתיעה בדימוי ציורי ומקסים, ושומרת על עדינות לאורך כל הספר, גם כשהיא מבקרת את גיבוריו. בעיניי זו תוכנית המציאות האמיתית שבה זכתה.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ה' תשרי תשע"ג, 21.09.12

פורסמה ב-24 בספטמבר 2012, ב-גיליון יום הכיפורים התשע"ג - 789 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: