להוציא אותנו מהגלות / יואל בן־נון

אספת בחירות של אגודת ישראל ב'כיכר השבת', תמונת הרצל על השידה, היחס לנשים ולפרופ' רבקה שץ וקריאה בתנ"ך. סיפורים אישיים על הרצי"ה קוק

זהו סיפור אישי, על כברת דרך שהלכתי, אני לבדי, עם מורי ורבי הרב צבי יהודה הכהן קוק (להלן: הרצי"ה).

היה זה בי"א בתשרי ה'תשכ"ד, אחרי ארבעים יום ראשונים שבהם למדתי בישיבת מרכז הרב בירושלים. לפני נסיעה הביתה לחיפה, לחג הסוכות, הלכתי אל מו"ר הרצי"ה, באשר לא הצלחתי להיפרד כראוי במוצאי יום הכיפורים, ופניתי אל ביתו ברחוב עובדיה 30, בשכונת גאולה. שם נאמר לי כי הרב מתכונן ללכת להתפלל בישיבה (בבית הרב קוק, שברחוב הרב קוק), וטוב יהיה אם אלך אתו, שכבר היה כבד הליכה. הלכנו לאט לאט, אני שואל את שאלותיי בחרדה ובזהירות, ומו"ר עונה בנחת, בהרחבה ובמאור פנים.

בכיכר השבת התקהלה אספת בחירות של 'אגודת־ישראל'. מו"ר היה לבוש כמותם. רק אני פסעתי לצידו בזהירות בתלבושת 'בני־עקיבא' – כיפה סרוגה, סנדלים, חולצה וציציות בחוץ. לפתע החל הרצי"ה ללכת במהירות – דבר שהיה קשה לו ביותר, שכבר היו רגליו כואבות מאוד –  תפס בידי ומשך אותי אחריו כאילו הוא בורח מפני אש. לא הבנתי כלום. לא קלטתי מה בדיוק נאמר שם מפי הנואם, ומה החריד וטלטל כל־כך את מו"ר.

רק אחר־כך, במעלה רחוב שטראוס, הבנתי שהנואם דיבר אל "קהל האתרוגים, שיש בהם טעם ויש בהם ריח, יש בהם תורה ויש בהם מצוות", ומו"ר אמר לי, בעודו מתנשם ומתנשף, בפלסנו דרך בתוך "קהל האתרוגים" אל עבר מרכז העיר: "ובמה מקיפים את המזבח? במה מקיפים את המזבח?" – כשהוא מכוון אל הערָבות נטולות הטעם והריח, שבלעדיהן אין מצוות נטילה, ולא יועילו אלפי אתרוגים. רק בערָבות ההן יש מנהג של מצווה בהושענא רבא – שבזמן החורבן והגלות חובטים אותן בקרקע, ובזמן המקדש היו מקיפים בהן את המזבח.

מאז לא נזקקתי עוד לשום שיחה נוספת על המשמעות של הידבקות ב'כלל ישראל'.

הרב צבי יהודה עם רעייתו, הרבנית חווה לאה.
מתוך הספר 'משמיע ישועה' מאת שמחה רז

לא היו טנקים

סיפור נוסף יש לי ממורי ורבי: הוא הציב על השידה בחדרו את תמונתו של בנימין זאב הרצל בין תמונותיהם של גדולי הרבנים, מהגר"א ועד אביו הראי"ה קוק. פעמים רבות ראיתי את תמונות הרבנים וגם את תמונתו של הרצל, אך מעולם (ועד היום) לא ראיתי אותן יחד, רק אצל הרצי"ה. כשהרהבתי עוז ושאלתי אותו 'מה עושה תמונתו של הרצל בין תמונות הרבנים?', חייך, האריך בהסבריו, ולבסוף ענה: "אולי זה לא מוצא חן בעיני מישהו, אבל אותו שלח ה' להתחיל להוציא אותנו מן הגלות שלנו".

פעם אחת נעלמה תמונתו של הרצל (אחר כך התברר שפשוט נפלה מאחורי השידה). כשראה רבנו שהתמונה חסרה, מיהר לקרוא לבני אייזנר ז"ל וציווה עליו להביא תמונה של הרצל ממשרדי הקרן הקיימת לישראל, באומרו בחיוך: 'מישהו כנראה דואג ליראת שמים שלי'. ובזכות מעשה זה קראתי מחדש את כתבי הרצל, ונתגלתה לי דמותו באור חדש ומופלא מאוד.

מו"ר הרצי"ה היה גם מרבה לדבר על "קדושת המדינה בישראל", עם הכלים והמוסדות הממלכתיים, והיינו תמהים על השימוש בלשון 'קדושה'. אז שאל אותנו רבנו – את דברי הרמב"ן על מצוות כיבוש הארץ וישיבתה בכל הדורות אתם יודעים ומכירים? ואמרנו, כן; ושאל מו"ר – "מדוע הרמב"ן לא כבש בעצמו את ארץ ישראל?". התחלנו לגמגם במבוכה – ראה רבנו את מבוכתנו, ואמר בחיוך – "כי לא היו לו טנקים!".

פעמים אחדות שאלתי את מורי ורבי האם דורנו זה עדיין חלים עליו הדברים המופלאים שכתב הראי"ה אביו במאמר 'הדור', והשיב בלי כל ניד של ספק – "כן, בוודאי". והוספתי ושאלתי, האם זה חל גם על השמאל הישראלי, עם כל ההתנגדות שלו לארץ ישראל, ולכל דבר שבקדושה, ורבנו השיב באותה לשון – "כן, בוודאי". כאשר הוספתי והקשיתי, הלוא אז היו החלוצים חדורים רוח של אהבת הארץ, ערכי התיישבות, מסירות נפש וכדומה, וכעת נראה שחומרנות וחמדנות, העדפת הפרט והשפעות תרבותיות נכריות משתלטות ומכלות כל חלקה טובה, הגיב רבנו בשלילה תקיפה ואמר – 'מי הכיר את דור החלוצים ההם, אני או אתם הצעירים? הדור של היום טוב יותר מהדור של אז'.

התחלתי לעיין בדברים שנכתבו בדור החלוצים של בני העלייה השנייה והשלישית, וראיתי עד כמה צדק מורי ורבי – היום לא מעִזים לכתוב דברים קשים וחמורים כמו שכתבו בני דורו של יוסף חיים ברנר, שעליהם כתב הראי"ה את דבריו הגדולים.

אני פלשתינית!

ועוד שאלתי את מורי ורבי על מעמד האישה בימינו – ואמר לי: "השווה הכתוב אישה לאיש לכל דינים שבתורה" (פסחים מג, וראה ספרֵי לבמדבר פרק ה פסוק ה ופרק ו פסוק ב), ותמהתי בקול והקשיתי – רבנו, הלא זה נאמר על עונשים, על חטאות ועל מצוות 'לא תעשה', ובמצוות 'עשה' יש הבדלים רבים? וחזר הרצי"ה על דבריו בדיוק, וכדרכו: "השווה הכתוב אישה לאיש לכל דינים שבתורה". זכרתי שהראי"ה אביו כתב דברים שונים מאוד בסוגיה זו, ושוב ניסיתי להקשות ולשאול – כשנסעתי פעם לשבת לחיפה שאל עלי מו"ר ‘איפה המקשן?‘ – ורבנו חזר בשלישית: “השווה הכתוב אישה לאיש לכל דינים שבתורה. זהו היסוד הכללי, וכל ההבדלים, פרטים!“.

אז העזנו לשאול על גיוס בנות לצה“ל, ורבנו ענה ואמר: “ראשי הישיבות כולם אומרים שזהו בגדר ‘ייהרג ואל יעבור‘, ואף שאינני יורד לסוף דעתם, גם אינני רוצה לצאת נגדם, אבל“ – וכאן הרים את קולו והכה באגרוף על השולחן, ואמר – “שירות לאומי!“.

אין לי כל ספק שהשירות הלאומי לבנות צמח וגדל (למרות התנגדויות תורניות, ספקות ולבטים) בזכות תקיפותו של מו“ר הרצי“ה.

מו“ר הרצי“ה קירב את פרופ‘ רבקה ש“ץ, והעריך מאוד את הבנתה העמוקה בפילוסופיה בכלל, ובהבנת כתבי הרב זצ“ל בפרט. נשים תלמידות חכמים תפסו מקום חשוב אצלו, כחלק מצמיחת התורה המתחדשת בארץ ישראל. גם נשים מנהיגות נחשבו ראויות אצל הרצי“ה, ויותר מכל ראשי הממשלות בישראל החשיב את גולדה מאיר בזכות עמידתה התקיפה והגאה. גולדה מאיר נהגה לומר: ‘עם פלשתיני? – אני פלשתינית!‘, והייתה מראה לכול את תעודת הזהות שלה מתקופת ממשלת המנדט, שבה מופיעה הזהות שלה כיהודייה תושבת ‘פלשתינה א“י‘. רבנו לא חדל מלשבח את הנהגתה.

ממרחבים ל'קו'

ממו"ר הרצי"ה למדתי לקרוא את פרשיות התורה בקריאה ישירה – לפני כל המפרשים – ללא רתיעה וללא חששות, כי 'אין מקרא יוצא מידי פשוטו' (שבת סג ע"א), והראי"ה הוא שהורה לנו להסתלק מן הפחד הגלותי, ולבנות את הלימוד ואת החיים על יושר, על חופש, על שמחה של ביטחון עצמי (אחרי מאמר 'הדור', בתוך 'עקבי הצאן', חיבורו הראשון של הרב קוק בארץ ישראל).

מהרצי"ה גם למדתי לשאול ביושר שאלות של סדר ומבנה בתורה, ולתת להן תשובות עמוקות וחכמות, אך מוגדרות היטב. מפעל התנ"ך שזכיתי להקים ב"ה צמח מכוח כוחם של הראי"ה והרצי"ה.

לצעירים שלא שמעו את הרצי"ה מעולם אני קורא – לכו אחרי הרוח הגדולה של הראי"ה למרחבי חופש ויצירה; אל תצמצמו מרחבי אין סוף ל'קו', אל תיגררו למחלוקות שאין בהן יושר, לא אהבה ולא אמונה – "דרשו טוב ואַל רע למען תחיו" (עמוס ה יד). אז אורות התורה של ארץ ישראל יאירו לכל דורשי טוב, כי –

כשהחיים פורחים, כשיש להם גילויי היצירה והמדע הראויים, אי אפשר כלל שהדעות תהיינה קבועות רק על פי מטבע אחת וסגנון אחד. סדורי הצביון שבהם הולכים תמיד ממטה למעלה, ממלוי של חיים במדה מועטת למלוי חיים במדה מרובה, מזהר קלוש לזהר עז ומקרין. אבל כל זה הוא כשיש להם עם היצירה והמדע החפשים הבסיס היסודי של רוח האומה היחידי, של השאיפה אל הטוב הא־להי המונח בטבע נשמתה" (=של האומה); (אורות התחיה ג', אורות עמ' נ"ב).

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ה' תשרי תשע"ג, 21.09.12

מודעות פרסומת

פורסמה ב-24 בספטמבר 2012, ב-גיליון יום הכיפורים התשע"ג - 789 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. וזאת בהנחה שהחרדים זה האתרוג, והחילונים הם הערבות.
    תודה רבה על הרעיון הנחמד של הדבקות בכלל ישראל, אבל אני אישית הייתי מעדיף התעלמות מאשר פטרונות.

להגיב על nivgur לבטל

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: