גיבורת יהודי המגרב / נַחֵם אילן

 הנערה סוליקה זכתה למעמד מיוחד ביצירה של יהודי מרוקו ולעיצוב דמותה בדימויים שיוחדו לצדיקים־גברים. מחקר מרשים ורב־פנים מציב מופת לחקר טקסטים ומקומם בחיים

סוליקה הצדקת הרוגת המלכות

ז'ולייט חסין

מוסד ביאליק, תשע"ב, כד+407 עמ'

חייה, ובעיקר מותה של סול סוליקה חשואל, נערה בשנות העשרה אשר סירבה להיענות לפיתויים חומריים כדי להציל את חייה, הסעירו את רוחם של פייטנים ומְסַפְּרִים בקרב יהודי מרוקו, והם הקדישו פיוטים וקִצּוֹת (סיפורים) לסיפור זה מסמוך מאוד להריגתה. בשנים האחרונות משמש קברה של סוליקה מוקד של קיבוץ גלויות, ויהודים מרחבי העולם באים להשתטח עליו.

לפני כשנתיים, בכ"ג באב תש"ע, הלכה לעולמה פרופ' ז'ולייט חסין, חוקרת ספרות ותרבות בעלת שם, והיא בת 64 בלבד. במשך שנים שקדה על חקר סיפורה של סוליקה, בת טנג'יר שבמרוקו, אשר הוצאה להורג בפאס בכ"ז באייר צדק"ת (1834) באשמת כפירה באסלאם. חסין ביקשה מפרופ' משה בר־אשר, נשיא האקדמיה ללשון העברית, להשלים את מלאכתה ונפטרה בטרם הצליחה להביא לדפוס את מחקרה. הספר שלפנינו ראה אור לפני חודשים ספורים במהדורה מפוארת בזכות פעולתו הנמרצת של בר־אשר למילוי צוואתה של חסין. יהיו נא השורות הבאות נפש לחוקרת פורייה ורגישה.

סירבה להכנע לפיתויים חומריים. 'הוצאתה להורג של יהודיה מרוקאית', אפלרד דאודנק. 1860

ארגז כלים רגיש

בספר הגדול שלפנינו שני חלקים גדולים, הנחלקים בתוכם לחטיבות ולפרקים. החלק הראשון מחזיק כמחצית מהספר, ועניינו פרשנות ספרותית ומהדורה מדעית של הטקסטים. תחילה נדונים הפיוטים אשר נכתבו עברית, ואחריהם הקִצּוֹת הכתובות ערבית־יהודית. החלק נחתם במהדורה מוקפדת של שבעת הפיוטים ושש הקִצּוֹת. החלק השני הוא עיון היסטורי ופנומנולוגי בטקסטים. החטיבה הראשונה בו יוחדה להיבטים היסטוריים: מסמכים דיפלומטיים ופרשנותם, סוגיית ה'רִדַּה' (כפירה באסלאם), מות קדושים של נערה יהודייה בארצות האסלאם, המפה ההגיוגרפית (של ספרות השבחים, נ"א) של סול הצדיקה – עיון פנומנולוגי וביקורתי, יהדות פאס וטנג'יר בימי מלכותו של עבד אלרחמן.

החטיבה השנייה יוחדה להיבטי פרשנות ותרבות, ובה בירורים על סול ושמותיה, כתיבה אפית על הרוגת מלכות, כלי עינוי והרג בכתבים היהודיים על סול הצדיקה, בין פואטיקה לפוליטיקה – על שינויי נוסח ושינויים ז'אנריים, המשמעות של הרשומה ב'יחס פאס', ו'נרטיב הגוף' בכתבים על סול חשואל. הספר נחתם בפרק קצרצר על הפיוטים והקצות על סול על פי משנת המגדר.

עקב בצד אגודל, תוך שימוש ב'ארגז כלים' משוכלל ורגיש, ניתחה חסין את היצירות הספרותיות ואת המסמכים הדיפלומטיים שהתייחסו לפרשת מותה של סוליקה. תוצאות המחקר פורשות בפני המעיין תמונה מרהיבה, המושתתת על ניתוח פילולוגי ולשוני מדוקדק, טעם ספרותי אנין, קריאה היסטורית קפדנית, בקיאות בפרטי התרבות החומרית של אותם ימים, דיוק מרבי בקביעת מועד ההוצאה להורג, והפעלת פרספקטיבות מרתקות מתחומי חקר התרבות ולימודי מגדר.

בחתירתה למידע מדויק ואמין הסתייעה חסין גם בהיסטוריוגרף הרשמי של המלך מוחמד השישי (עמ' 204) ובנשיא בית המשפט השרעי בישראל (עמ' 236, הערה 28). עוד נתנה דעתה לסוגות ספרותיות אשר מתבקש היה למצוא בהן התייחסות לאירוע ולא מצאה, כגון שאלות ותשובות בהלכה (עמ' 256) ומסמכים רשמיים של השלטון במרוקו (עמ' 204). כל אלה מסרטטים את ההיקף הרחב של המחקר ואת רוחב הדעת של המחברת.

המצבה על קברה של סול חגוואל

ביטוי לסובלנות

חסין היטיבה לחשוף זיקות גומלין סמויות בין היצירות השונות, העמידה על מקורות מגוונים – מודעים ובלתי מודעים – בשיבוץ פרטים בפיוטים ובקִצּוֹת, והראתה באופן מרשים כי הפיוטים והקִצּוֹת ממלאים תפקידים שונים מבחינה תרבותית. בעוד 'הפיוטים מדגישים תכנים רוחניים, הקִצּוֹת מדגישות את ההוויה התרבותית בצורה מוחשית ככל האפשר' (עמ' 96). עוד הראתה חסין כיצד משתלבות היצירות המסוימות הללו במרקם הרחב של פיוטים וקִצּוֹת בתרבותם של יהודי המגרב, וממילא מסתמן ייחודם – הגיבורה היא אישה! סוליקה זכתה למעמד מיוחד ביצירה הרבנית, והיא תוארה בדימויים שיוחדו דרך כלל לתלמידי חכמים ולצדיקים (עמ' 52).

לאחר עיון בספרה של חסין ברור כי אין מדובר ביצירות ‘עממיות‘ או ‘פשוטות‘, אלא ביצירות אשר פרטיהן מכוונים ונועדו לעצב חוויה ותודעה בקרב ציבור המאזינים והקוראים. הכתיבה האמנותית הביאה להבניית זיכרון ועיצוב מורשת של קדושה (עמ‘ 7), בשונה מכתיבה היסטורית אשר תכליתה הגלויה היא תיעוד. אחד הממצאים החשובים והמשמעותיים ביותר הוא שהיוצרים התעניינו מעט בדמות הקונקרטית ובעולמה הפנימי, ו‘גייסו‘ אותה למטרות אידיאולוגיות, וכך התגלגלה דמותה לאידיאה ולאלגוריה, ומשום כך היא הייתה מקור להשראה אפית יותר מאשר אֶלֶגית, כלומר אין מדובר בקינות אלא בשירי שבח והלל (עמ‘ 19). עוד הראתה חסין כיצד הביוגרפיה האישית של הפייטנים מהדהדת מבין שורותיהם (עמ‘ 47).

בפיוטים ובקִצּוֹת יש טובים ורעים מובהקים. דווקא משום כך יש חשיבות גדולה ומשמעות נוקבת להבחנה הקולעת של חסין כי ‘התגבשות המורשת של סול היא בדיעבד ביטוי של סובלנות, תחילה במסירת חלקי הגופה ולבסוף בהעלמת עין מהפולחן סביב קברה כמו אי־הפרעה במשך דורות להתפתחות מורשת שלא נרתעה מלהתקיף גלויות את האסלאם, והדוגמה הבולטת לכך היא הכתובת בצרפתית החרוטה על מצבתה עד עצם היום הזה‘ (עמ‘ 209).

גדולת החוקרת

לפנינו מחקר מרשים ויוצא דופן בריבוי הפנים שבו. הוא מכבד דמות עמומה מן ההיסטוריה של יהודי מרוקו במחצית הראשונה של המאה התשע עשרה, זורה אור על פרטי האירוע ומציב מסד נתונים מפורט ואמין לגבי ההתייחסויות הספרותיות, האמנותיות והתיעודיות אל הפרשה הטרגית הזאת. בה בעת הוא מעשיר את הידע על חיי היהודים במרוקו, בעיקר בטנג'יר ובפאס, באותם ימים, ומלמד 'עד כמה עמוקה הייתה התהום בין שתי העדות – היהודית והמוסלמית. מדובר בשני עולמות נפרדים ושונים בתכלית, לא רק מבחינה דתית וחברתית אלא גם מבחינה תרבותית; שני עולמות שחיו בחוסר הבנה במתחם המוגדר והמצומצם של עיר הבירה פאס' (עמ' 240).

אילו בזה התמצתה תרומתו של המחקר, הוא היה ראוי להערכה רבה ולשבחים מצד חוקרי לשון, היסטוריה חברתית, פיוט וספרות עממית. אולם לא רק על עצמו יצא הספר ללמד. כוחו רב לו גם מבחינה מתודולוגית – הוא מופת כיצד אפשר וראוי לחקור טקסטים, באילו כלים על החוקר להסתייע כדי לשבץ את הטקסט בחיים, וכיצד קריאה זהירה ורבת קולות ופרספקטיבות יכולה להניב פרי הילולים שכזה.

אכן, לא כל פיוט ולא כל קִצַּה אוצרים בחובם סיפור עסיסי וטעון כמו זה של סוליקה. אף הבחירה בדמותה היא מחמאה לחסין, שהיטיבה להבחין בעושר הפוטנציאלי של מושא מחקרה. ועם זאת אוסיף כי כמו ש'אין תפקידים קטנים, יש שחקנים קטנים', כך ראוי לומר גם על זיקת המלומדים לטקסטים שהם חוקרים. ארון הספרים התעשר ומתעשר בדור האחרון במחקרים שעניינם דמויות משניות ושוליות, או אירועים הנראים סתמיים או מקומיים וחסרי ייחוד, אך מחקר רב תחומי באמצעות כלי ניתוח עדינים ורגישים חושף סיפור 'טוב' ובעל משמעויות. ספרה של חסין מציב רף גבוה ומאתגר לעמיתיה, ובה בעת מזמן לכל אדם דגם משוכלל אשר אפשר לחקותו ולמצער לפעול בהשראתו.

אצילות הרוח של חסין ניכרת בייחוד כשלא הסכימה עם קודמיה. היא ניסחה את דברי הביקורת שלה באיפוק ולעתים ברמז בלבד.

תרגום בתי השיר לעברית הוא תרגום נאה ומדויק. השמות בערבית מובאים שלא על פי כללי התעתיק הנקוטים בקרב ערביסטים. גם אם יש הצדקה לכך בספר אשר קהל היעד העיקרי שלו אינו חוקרי הלשון הערבית, כדאי היה להסביר בפתח הספר כיצד תועתקו השמות ומדוע. אין הערה זו גורעת כמלוא נימה מערכו של הספר המרגש הזה. הוא מעמיד מצבה נאה לשתיים: לסוליקה, שהייתה לגיבורת תרבות טרגית; ולז'ולייט חסין, שהשכילה לחשוף את סיפורה ולנתח ביד אמן את הביטויים הספרותיים שנכתבו לאחר מותה ואשר חושפים טפח מ'דופק החיים' של הקהילה היהודית במרוקו במאה התשע עשרה.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ה' תשרי תשע"ג, 21.09.12

פורסמה ב-24 בספטמבר 2012, ב-גיליון יום הכיפורים התשע"ג - 789 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: