בתוך הזרם ונגדו / צחי כהן

אקטיביסט קולנועי שואף להעביר בסרטיו מסרים חברתיים וצריך להיזהר מנפילה לסיפורים שנועדו לטשטש את הצופים באווירה מתקתקה. יש במאים שמצליחים לעמוד בפיתוי. דרשה על התשובה

 ‘חלקם של מלאכים‘

במאי: קן לואץ'

בריטניה, 2012

‘מחוברים לחיים‘

במאים: אוליבר נקאש, אריק טולדנו

צרפת, 2011

סרטיו של קן לואץ' ('קס', '16 מתוק', 'סיפורים מהמסילה') הם בדרך כלל מכה קשה למדי לבטנו של הצופה. הבמאי הבריטי פועל בתחום המכונה 'סוציו־ריאליזם' – סרטי הפועלים האפרוריים על חייהם הקשים של תושבי ערי השדה הערפיליות של צפון האי הבריטי. גיבוריו הם בדרך כלל אנשי שוליים קשי יום, שיעברו ניסיונות והתנסויות קיצוניים במהלך העלילה. הוא מצלם ומביים בסגנון אופייני ביותר, בדרך כלל עם שחקנים לא מוכרים ואפילו לא מקצועיים, בתסריט הכתוב כאילו אינו קיים, ב'שוטים' ארוכים ובלוקיישנים היפר־מציאותיים. התוצאה היא בדרך כלל סרט קשה, החושף עוולות וקשיים ברבדיה התחתונים והנרמסים של החברה.

דווקא סרטו החדש, 'חלקם של מלאכים' (בריטניה, 2012), שונה. גם בסרט זה השחקנים הראשיים אלמונים ברובם, הסרט אמנם מתרחש בפרבריה הקשים של גלזגו האפרורית והסצנות עדיין טבעיות למראה ומצולמות בתנועות מצלמה מתמשכות, אבל יש משהו מאוד שונה ממרבית סרטיו הקודמים. זוהי האווירה הכללית, ה־'feel‘ של הסרט.

דרך מסוכנת

הסרט מביא את סיפורו של רובי, פושע קטן ואלים מאוד, שלאור הריונה המתקדם של חברתו מקבל משופט רחום הזדמנות אחת אחרונה לחזור למוטב עם עבודות שירות. את עבודות השירות מבצע רובי בפיקוחו של הארי הגדול, מפקח עבודה רך לב, המשמש מעין חונך לחבורת הלא־יוצלחים שהזדמנה תחת פיקוחו. כשהופך רובי לאב מזמין אותו הארי לכוסית לרגל המאורע, ומגלה את כישרונו החבוי האמיתי של רובי: אף רגיש ההופך אותו לטועם ויסקי יוצא דופן.

רובי מחדד ומשפר את כישרונו הטבעי על ידי לימוד הכולל קריאה, שתייה מרובה ואף ביקור מודרך ב'מקום קדוש' – מזקקת ויסקי, שם הוא מתוודע למונח 'חלקם של מלאכים' – כינוי מקצועי של יצרני ויסקי ל־2% מהמשקה המוזהב המתאדים מחביות האחסון מדי שנה. מצויד בכישרונו החדש יוצא רובי בראש חבורת חבריו לעבודות השירות להרפתקת שוד ייחודית. בכוונתם לשדוד את תכולתה של חבית ויסקי אגדית, העומדת למכירה פומבית במזקקה סקוטית נידחת.

כאמור, הסרט ניחן באווירה שונה ממרבית סרטיו של לואץ'. הוא משתייך למסורת הקולנועית המכונה 'feel good‘, כלומר סרטים שבהם מתגבר הגיבור על קושי משמעותי בדרך להשגת הישג מרשים מאוד, שיסדר את חייו בכל היבטיהם. נציגים בולטים לז‘אנר זה הם סרטים כגון 'שיר אשיר בגשם', 'בחזרה לעתיד', סרטי גיבורי־על רבים (סופרמן, ספיידרמן), וכמעט כל סרט בהשתתפות טום הנקס.

העבריין שומע כי אין לו כל סיכוי להשתפר ולשנות את דרכיו. 'חלקם של מלאכים'

כינויו של הז'אנר נובע מתחושת ההקלה והסיפוק הקל האופפת את צופי הסרט עם צאתם מאולם הקולנוע. מבקרים ציניים נוהגים להביט בזלזול על הז'אנר באופן כללי, ורואים בו אופיום שתכליתו לסמם את ההמונים ולהשכיח מהם את קשיי היום יום, להפכם לכבשים צייתניות, ועדיף גם צרכניות. כלומר ההפך המוחלט מהמטרות שאותן אמור להציב לעצמו אקטיביסט קולנועי סוציאליסטי כלואץ' בבואו ליצור סרט, אלא אם מכר את נשמתו בנזיד עדשים.

ז'אנר נוסף שאליו משתייך הסרט הוא ז'אנר הפשע. סרט הפשע הוא אחד מהראשיים ומהקדומים שבסוגות הקולנועיות. לסרט הפשע תתי ז'אנרים רבים מספור, אולם רובם סובבים על אותו ציר עלילתי: גיבור אחד המסתייע בחבר עיקרי, מגייס חבורה לאחר שזיהה הזדמנות (ובדרך כלל גם לאחר שנשבע לשוב למוטב). הגיבור מתכנן תוכנית מפורטת. התוכנית מצליחה לכאורה אולם אז נתקלת בקושי בלתי צפוי, שהופך בהברקה של הגיבור (או של הלא־יוצלח שבחבורה) לניצחון, כלומר להצלחה. סרט הפשע מתפקד למעשה כמשל: כשם שכדי להעביר מסרים אנחנו מספרים סיפורים על חיות ופרחים, כך אנו מחדדים לעצמנו את ערכינו על ידי היפוכם. דווקא הערכים שאותם מקיימת חבורת הפושעים (חברות, תכנון מוקפד, דבקות במטרה, הקרבה עצמית וכדומה) מדגישים את הערכים שאותם מעוניינת החברה באמצעות סוכני התרבות שלה – יוצריה – להעביר לקהל הצופים.

ההליכה בדרך סלולה יכולה להיות מסוכנת מאוד למי שהתרגל לצעוד בטבע הפראי. במאי המציית יותר מדי לחוקי הז'אנר שבו הוא פועל, ובוודאי אם היה זה במאי פורץ דרך בתחילה, עלול בקלות ליפול למחוזות הקיטש, או גרוע מזה – למניפולציה הפאשיסטית. כלומר, ליצור יצירת תרבות האונסת את צופיה לקדש מוסדות חברתיים מוקצנים כשלעצמם, תוך איבוד קשר עם הערכים שאותם נועדו לקדם ושעליהם נועדו להגן. דוגמה בולטת ומוכרת לכישרון גדול ששקע לבור מעין זה הוא רון הווארד, שהתחיל את דרכו בקומדיות שהיו חתרניות במסווה כגון 'ספלאש' ו'קקון' וגלש לקיטש בעייתי ב'סינדרלמן' וב'מלאכים ושדים'. הוליווד מנסה לביית, ובתוך כך גם לסרס, כמעט כל כישרון גדול הצומח 'מחוץ לערוגה'.

עכשיו אצחיק וארגש

להיט הקיץ האחרון, 'מחוברים לחיים' (צרפת, 2011), היה דוגמה בולטת לסרט 'שטאנץ' שלא השכיל, ואולי לא היה מעוניין, לחרוג ממוסכמותיו, ובעצם תכליתו הייתה לאשרר ולבצר ערכים קיימים ולא לאתגר אותם. הסרט סיפר את סיפורו של דריס, בן מהגרים מסנגל, מובטל ומשוחרר טרי מהכלא, המוצא עצמו מועסק במפתיע כמטפלו האישי של פיליפ, אריסטוקרט עשיר שאיבד את תחושותיו מן הצוואר ולמטה בתאונת מצנח רחיפה.

הסרט נענה למוסכמות הז'אנר ובעצם שחזר את עיקרי העלילה של סרטים רבים ('איש הגשם', 'ניחוח אישה' ועוד ועוד), שלפיהם מפגשו של הבריא עם המוגבל יחשוף את חדוות החיים הנסתרת בכל אחד מהם ויפתח בפניהם אופק חיים שנחשב כחסום עבורם. אבל תחת העלאת הסיפור למדרגת משל או דרשה, שאותה יכול ורוצה הצופה ליישם בחייו, שם לו הסרט למטרה להנציח ולקדש את הקיים: את ערכי הקפיטליזם, את הפערים התרבותיים, את חוסר נגישותה של התרבות הגבוהה (דריס לא מבין את האמנות המופשטת והקלאסית שצורך פיליפ, אך תחת שייחשף אליה ויבין את עומקה ומשמעותה הוא לועג לה ומחקה אותה).

הצופה בסרט נהנה (feel good, אמרנו), צוחק, חש אמפתיה, אבל אי אפשר להימנע מהתחושה שלוחצים לך על הכפתורים, שנעשית עליך מניפולציה. הציות המדויק לחוקי הז‘אנר מוליד תחושה של ניצול. קווי ההתפתחות העלילתיים, האמורים להוביל את הצופה בתהליך רגשי, מייצרים תחושת ניצול רגשי כאשר הם נחשפים. הבמאי כמעט מודיע: 'עכשיו אצחיק אותך, ומיד לאחר מכן ארגש אותך'.

במובן זה קן לואץ' גבר על הפיתוי. סרטו פועל בתוך הז'אנר, הגיבור ייחלץ ממצוקותיו, אולם לאורך כל הסרט ישנו זרם תת קרקעי של אי־נוחות. תנועות המצלמה הארוכות משרות מתח, היסוסם הלא־מהוקצע של השחקנים הלא־מנוסים משרה תחושת 'כמעט אסון' בכל מפנה עלילתי, כמעט עד סופו של הסרט בטוח הצופה שהנה־הנה יקרוס הכול והבלתי נמנע יקרה: הלא־יוצלח יחזור לאי־הצלחתו ובן המעמד הנחות יונצח בנחיתותו.

לואץ', בניגוד לצמד הבמאים הצרפתים־יהודים יוצרי 'מחוברים לחיים', נקאש וטולדנו, מעלה נושאים לדיון ומעניק להם טיפול מעורר מחשבה. נקאש וטולדנו נוגעים בסוגיית הפערים התרבותיים בצרפת שלאחר גלי ההגירה העצומים אולם לא מייצרים אמירה על אודות מהותה של התרבות שנולדה מתוך כור ההיתוך הזה. הם מעלים את סוגיית המהגרים וחוסר יכולתם לחרוג ממעגל העוני והפשע, אולם לא מציעים מוצא מלבד הפלאי. הם שואלים את שאלת מהותה של האמנות המופשטת אולם מתחמקים מדיון.

לואץ' מעלה לדיון את סוגיית השיקום והאפשרות להשתנות לטובה, ובעצם דורש דרשה על התשובה. לאורך הסרט כולו שומע רובי כי אין לו כל סיכוי להשתפר ולשנות את דרכיו. הסרט מציב בפניו אופציה. יש מקום לדון בלגיטימיות ובאפקטיביות של השינוי שעובר רובי (מלוחם קטטות רחוב לא מוצלח לשודד אלכוהול עילאי) אולם הסרט מדגיש כי ערכיו – החברות, הנאמנות, המקצועיות – מובילים לאפשרות השינוי ואולי אף לגאולה האישית.

לואץ' עושה מעשה מתוחכם בז'אנר שבו בחר לפעול. דווקא בתוך התחושה הכללית הטובה שותל לואץ' את מסריו החברתיים הרדיקליים, מסרים של שינוי ומוביליות חברתית, תוך שימוש בז'אנר שאמור להיות המרדים והשמרני ביותר.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ה' תשרי תשע"ג, 21.09.12

מודעות פרסומת

פורסמה ב-24 בספטמבר 2012, ב-גיליון יום הכיפורים התשע"ג - 789 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: