התגלות מתוך הצל / תמיר גרנות

פרשת וילך מציגה מציאות עתידית שונה מכל המתואר בתורה. הקב"ה מודיע לנו: אני עתיד להיעדר. דווקא אז תלמדו כיצד חיים עם ה', למרות שהוא מסתיר פניו

במסגרת שיח האמונה שלנוכח השואה, נפוצה מאוד הטענה שהשואה היא מאורע של הסתרת פני ה'. כלומר: מפני שה' הסתיר את פניו יכלו להתרחש כל הרעות שאירעו בשואה. הקטגוריה הדתית של 'הסתר פנים' היא לגיטימית במסגרת השפה הדתית, ומקורה עוד בתורה עצמה, והיא מאפשרת לתת מסגרת מובנת לכאורה למה שהוא בלתי מובן.

בסוף פרשת וילך אנו קוראים את דברי ה': "והסתרתי פני מהם והיה לאכול ומצאוהו רעות רבות וצרות", ולהלן בשירת האזינו: "אמרתי אסתירה פני מהם אראה מה אחריתם". כלומר: התורה עצמה משתמשת בדימוי של 'הסתר פני הא־ל' כדי לתאר מציאות איומה של רעות רבות וצרות. במה נשתנתה מציאות נוראה זו מתיאורי הקללה הקודמים בתורה המופיעים בפרשת כי תבוא ולעיל בספר ויקרא בפרשת בחוקותי, וגם בהם נזכרות רעות איומות שעתידות להתרגש על ראשו של עם ישראל?

התשובה טמונה כבר בלשון הפסוק עצמו, אשר אומר שבעקבות הסתר הפנים: "ומצאוהו רעות רבות וצרות". לאמור: אין המדובר בענישה פוזיטיבית של ה' את ישראל, אלא בהפקרתם למקרי הטבע וההיסטוריה. השימוש במונח 'הסתר פנים' כלפי השואה נראה כמבטא את התחושה שהמאפיין ביותר את הפורענות האחרונה הוא חווית האקראיות והמקריות, כביכול עם ישראל אינו נתון תחת השגחה א־לוהית אלא מסור למשיסת שוסיו לגמרי. שמא ניתן לדייק יותר ולומר שככל שהפורענות נראית אקראית יותר ולא ניתנת לתפיסה במונחי חטא ועונש, כשתפילותיהם של ישראל מושבות ריקם לאורך זמן,  ובמיוחד – שאין מתלווה לפורענות הודעה א־לוהית מפורשת מפי נביאים או מנהיגי ישראל על מה ולמה היא באה, כך חווית ההסתר היא חריפה יותר.

הבחנה זו, בין מציאות של הסתר פנים לבין שאר העונשים בתורה, קשה מאוד מבחינה אמונית. נבהיר את הקושי: התורה כולה מבוססת על רעיון הברית שלפיו מערכת היחסים בין עם ישראל לקב"ה מבוססת על התחייבות הדדית, הכוללת מצד אחד התחייבות של העם לשמירת מצוות והתחייבות של ה' לשכר טוב, ומצד שני מערכת סנקציות על הפרת הברית. הבסיס האמוני של מערכת זו הוא ההפקעה של הקיום היהודי ההיסטורי מהזירה הטבעית וההבנה שמקרי חייו של עם ישראל הם תוצאה של עמידתו בברית עם ה' או, חלילה, הפרתו אותה. זהו היסוד לברכות ולקללות המופיעות בספרים ויקרא ודברים, ולכן גם מאורעות קשים ביותר, הכוללים גלות ועינויים נוראיים, מתוארים בתורה כעונשים של ה' על חטאי ישראל. מהי אם כן משמעותה של האידיאה החדשה של 'הסתר פנים' בתוך מסגרת רעיונית זו? האם הכוונה היא רק ל'גיוון' של דרכי הענישה הא־לוהית, ואם זו "אותה גברת בשינוי אדרת" מדוע התורה נוקטת מונח כל כך קשה ומטריד כמו "הסתר פנים"?

איור: מנחם הלברשטט

שתי כתיבות היו

כדי להשיב על שאלה זו נבחן לעומק את הופעתו של רעיון 'הסתר הפנים' בפרשה. נבואת 'הסתר הפנים' נזכרת לראשונה בסוף ספר דברים בהתגלות האחרונה של ה' למשה (וליהושע). נשחזר את סדר המאורעות: לאחר סיום נאומו של משה רבנו, ולאחר שיהושע צֻווה על החלפת משה, כתב משה את התורה: "וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת וַיִּתְּנָהּ אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי הַנֹּשְׂאִים אֶת אֲרוֹן בְּרִית ה' וְאֶל כָּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל" (דברים לא, ט). מיד אחר כך קורא ה' למשה ויהושע לאוהל מועד, ושם מדבר עִמם על אודות 'הסתר הפנים' ומוסר להם את השירה.

מיד אחר כך חוזרת התורה לספר על כתיבת התורה:

וַיְהִי כְּכַלּוֹת מֹשֶׁה לִכְתֹּב אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר עַד תֻּמָּם. וַיְצַו מֹשֶׁה אֶת הַלְוִיִּם נֹשְׂאֵי אֲרוֹן בְּרִית ה' לֵאמֹר. לָקֹחַ אֵת סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה וְשַׂמְתֶּם אֹתוֹ מִצַּד אֲרוֹן בְּרִית ה' אֱ־לֹהֵיכֶם וְהָיָה שָׁם בְּךָ לְעֵד (שם, כד־כו).

כבר למדנו למעלה, בפסוק ט', שמשה סיים את התורה ונתנה לכהנים בני לוי, ומהו פשר האמור כאן שוב שסיים לכתבה ונתנה? נראה (ובכיוון זה כתבו הרמב"ן, הנצי"ב ואחרים) שאכן היו שתי כתיבות: הראשונה ללא שירה, אחר כך קרא ה' למשה וליהושע ולימדם את עניין הסתר הפנים והשירה, ואז לימד משה את העם את השירה, הוסיף אותה לתורה שכבר נכתבה – וחתמה.

מבחינה פרשנית זו הצעה משכנעת, אולם מבחינה מהותית קשה להבין את טיבו של תהליך כתיבת התורה. אם הנבואה על הסתר הפנים והשירה שבעקבותיה אמורות להיות חלק מהתורה, מדוע ה' ממתין עד שמשה יכתוב את התורה בפועל ורק אז מורה למשה בהתגלות על השירה? מדוע לא תהיה ההתגלות הקשורה בשירה חלק מהתורה מלכתחילה?

דומה שהתגלות זו לא יכולה הייתה להיות חלק מהתורה שכתב משה בתחילה, מפני שבאמת אין היא מתאימה כלל לעקרונות שהם הבסיס לתורת משה עד כה – עקרונות הגמול והברית, שלפיהם כל מה שמתרחש בהיסטוריה הישראלית נעשה תוך השגחה א־לוהית גלויה המקבילה למצבו הדתי של העם. ההתגלות האחרונה, שהיא מחוץ לתורה מצד אחד וחלק מהתורה מצד אחר, אינה תוספת לתורה שכבר נכתבה, אלא היא קומה חדשה, שמציעה סדר יום אמוני חדש, שונה בתכלית. בתורת משה הכול בהיר וישיר: טוב ורע, חיים ומוות, שכר ועונש, ברכה וקללה. בשיטת האספקלריה המאירה של משה אין עמימות, אין הבנה חלקית. אך היחס הדתי כולל גם אופנים מגוונים ורכים יותר של זיקה, אופני ביניים עדינים ומורכבים שלא תמיד יש בהם אשמה ברורה, כתובת ברורה, סיבתיות ברורה.

קשר בשעת משבר

בדברי חז"ל אנו מוצאים את המדרש המפליא הבא על אודות הסתר פנים:

וחרה אפי בו ביום ההוא ועזבתים והסתרתי פני מהם (דברים לא). אמר רב ברדלא בר טביומי אמר רב: כל שאינו בהסתר פנים – אינו מהם (בבלי, חגיגה ה ע"א).

רב קובע שיש לבדוק אחר יהדותו של מי שאיננו יודע בחיים הדתיים מצב של הסתר פנים, שמא אינו 'מהם' (מעם ישראל)! כיצד יש להבין מדרש מופלא זה?

נראה שחז“ל רוצים לטעון שהקטגוריה הדתית של הסתר פנים היא מאפיין יסוד של הקיום הדתי היהודי העמוק יותר מהזיקה הגלויה של שכר ועונש. יהודי, קובעים חז“ל, אמור ללמוד מניסיון החיים שלו ולהפנים את ההכרה שקיומו מול א־לוהים איננו קיום מול נוכחות פיסית או נוכחות מופגנת, אלא מול “נוכחות נסתרת“. הבנה זו עולה מדברי החכמים בהמשך הסוגיה:

ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא, אמר רבא: אמר הקדוש ברוך הוא: אף על פי שהסתרתי פני מהם – בחלום אדבר בו. רב יוסף אמר: ידו נטויה עלינו, שנאמר (ישעיהו נא) ובצל ידי כסיתיך (שם).

שני האמוראים מלמדים כיצד הקב"ה מקיים קשר עם עמו ישראל תוך כדי הסתר פנים. רבא מלמד על המימד הסובייקטיבי של הנוכחות, הגילוי שבתוך ההכרה או הנשמה, אשר בא לידי ביטוי בחלום. רב יוסף מדבר על הגנה או ליווי א־לוהיים שאינם אור אלא צל. כלומר: אף על פי שה' איננו מאיר ליהודי את מציאות חייו, הוא מעניק לו משמירתו או מלווה אותו בצל ידו. האתגר הדתי־קיומי של היהודי הוא, אפוא, יצירת הזיקה עם הא־ל בתוך ההסתר.

בהתגלות האחרונה של התורה יש הגדרה מחדש של מהות הנוכחות הא־לוהית עם האדם ובעבורו. כשה' מודיע ליהושע שעתיד להיות חטא ועתיד להיות הסתר פנים, הרי שהוא שובר את הכללים שהוא עצמו קבע, אך אפשר שכאן מונחים היסודות העמוקים של אמונת ישראל, שעליה אומרים חז"ל שמי שאינו יודע טיבה של דתיות שב'הסתר פנים' יש לבדוק ביהדותו. באופן עמוק יותר, כל עוד ה' פועל לפי העיקרון הגלוי של הברית, מעגל הקסמים של הצורך האנושי שמחפש מענה ומוגשם על ידי הפנייה לא־ל והיענותו, כפי שהוא קיים גם בעבודה זרה, איננו יכול להיפרץ. האדם זקוק לקב"ה כדי שיברך אותו, כשם שהמואבי זקוק לכמוש, להבדיל. הדת יכולה להתקיים כצורך אנושי שהא־ל ממלא בו פונקציה מרכזית.

הקב"ה מודיע לנו בסוף התורה: אני עתיד להיעדר. דווקא אז תלמדו כיצד חיים עם ה', למרות שהוא מסתיר פניו. כלומר: כיצד חיים עם א־ל שאיננו ממלא שום פונקציה בחיים הממשיים, שאיננו מספק שום 'סחורה', אבל הוא אמת, ותורתו אמת, והוא מושא כל עריגה אנושית. הגילוי הזה, שניתן להאמין ולעבוד את ה' ללא שום שכר בתמורה, הוא הגילוי של הסתר הפנים. משמעותו העמוקה היא שניתן להיות בקשר עם ה' על אף שהקשר הזה איננו ממומש בהיסטוריה. בגילוי הזה טמון החידוש הגדול של אמונת ישראל, והוא הופך את הסיטואציה האישית או הציבורית של הסתר פנים ממשבר – לאתגר.

—-

מאמר זה הוא עיבוד של פרק מתוך ספרי: "א־לקים ואדם לנוכח השואה" המצוי בתהליכי הוצאה לאור בהוצאת 'תבונות'

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ה' תשרי תשע"ג, 21.09.12

מודעות פרסומת

פורסמה ב-21 בספטמבר 2012, ב-גיליון יום הכיפורים התשע"ג - 789 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. מקבילות לאמור כאן בתגובות ל'תיקון הכללי' לאבי דנטלסקי'.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: