צמא לספרות בריח הרחוב / אורי הולנדר

על רקע צאתו לאור של ספרו, העוסק בשלום עליכם כסופר חתרני, קורא החוקר לאנרכיזם בספרות הישראלית, למרידה בנורמטיבי 
ולעיסוק בעולם החברתי. והוא לא מסתיר את דעתו על מצב הספרות כאן.
 שיחה עם דן מירון

על כריכת "מִפֶּה לאוזן", ספרו החדש של בכיר חוקרי הספרויות היהודיות, דן מירון, מתנוסס דיוקנו המאויר של שלום עליכם, הוא שלום רבינוביץ (1916־1859). צפצפה שובבה, דמוית מקטרת, שכמו נלקחה מעולם האנימציה של חבורת "מונטי פייטון" הבריטית, משתרבבת בדיוקן זה מפיו של הסופר היידי הנודע, וכמו מתריסה בקוראה.

דומה שיש בדיוקן זה – השונה תכלית השוני מתצלומו הממשי של הסופר המצניע חיוך מתחת לשפמו; תצלום שמעטר את כריכת ספרו של מירון "הצד האפל בצחוקו של שלום עליכם" (2004) – כדי לסמן את שיאו של מהלך שנמשך כעשור, ועיקרו דיון מחקרי נוקב שהציג מירון בתפיסת ה"קומיות" של היידיש, ובקשר ההדוק בינה ובין הנסיבות החברתיות שמהן צמחו ספרות היידיש החדשה ותפקידה החברתי־לאומי המורכב של ספרות זאת. תפקיד "חברתי־לאומי" זה, לשיטתו של מירון, אינו אלא תפקידה של ה"צפצפה". כלומר, הוויה חתרנית, מתריסה ואנטי־קאנונית, שניצבת בלב לבו של האתוס היהודי, על ביטוייו הדתיים המסורתיים ועל ביטוייו הלאומיים המודרניים.

האינטלגנציה דחתה אותו. שלום עליכם
צילום: ויקיפדיה העברית

מורד בסמכות

במסגרת דיון זה שמור מקום מרכזי לשלום עליכם, אחד מ"שלושת הטנורים" הגדולים של ספרות היידיש החדשה – שני הקלסיקונים האחרים הם, כמובן, ש"י אברמוביץ', הוא מנדלי מוכר ספרים (1917־1836), וי"ל פרץ (1915־1851) – מי שבעיני מירון אינו אלא גדול הסופרים היהודים המודרניים לצד קפקא.

שלום עליכם מלווה את מירון לכל אורך שנות פעילותו המחקרית – עוד מן הספר "שלום עליכם: פרקי מסה", שראה אור ב־1970 וממחקרים אחרים – אך בעשור האחרון דומה שהוא מעסיק את מירון באופן מיוחד, ויעידו על כך המפעל התרגומי והפרשני שנתגבש בשנים אלה, ועצם שילובם של מעשה התרגום ומעשה הפרשנות. "מִפֶּה לאוזן" – הכולל חמישה מונולוגים מאת שלום עליכם וחמש מסות מאת מירון, העוסקות בכל אחד מן המונולוגים – מצטרף אפוא לשורה של ספרי מחקר (ובהם, למשל, "על דלותה של הספרותיוּת"; גרסה מוקדמת של העיון במונולוג "עצה" שנכלל בספר הנוכחי) ותרגום ("סיפורי זעם", "טביה החולב", "סיפורי תוהו") ומציג את מה שרוחש מתחת לפני השטח ה"קומיים" של יצירת שלום עליכם.

ואולם דומה שמטרתו של מפעל זה אינה מסתכמת בהצעה לקריאה חדשה של היצירה השלום עליכמית. מעל לכול משתמעת ממנו דרישה הכרחית למיקוד המבט באופן שבו מצליח שלום עליכם לנצל לצרכיו את הפער הקומי שבין נציגה המתחלף של "הפשטות העממית" ובין נציגו המתחלף של ה"ממסד". כדוגמת האברך במונולוג "עצה", שלכאורה מבקש להיוועץ בסופר "שלום עליכם" בעניין ש"החיים תלויים בו", או ינטה התרנגולנית מן הסיפור "הקדרה", שלכאורה מבקשת את עצתו של רב בסוגיה הלכתית, שהשפעתה על חייה מכרעת.

עולמו של שלום עליכם לשאת מערכת היחסים הטעונה הזאת שבין משמיע ה"סיפור" למאזין לו – מערכת יחסים המושתתת על הצורך הטבעי כביכול במקור סמכות – ומכווץ אותה לכלל מהות שהמרידה בכל סמכות היא מאפיינה המרכזי. רעיון מורכב זה רלוונטי למציאות הישראלית בת ימינו מכמה וכמה בחינות, ועל כך מרחיב מירון את הדיבור, בשיחה שערכתי עמו לרגל צאת ספרו.

מתרחק משאלות גדולות

 "מִפֶּה לאוזן" רואה אור בהוצאת "אפיק" שבבעלות האדריכל והסופר יפתח אלוני; הוצאה שמירון, המחלק את זמנו בין משרתו באוניברסיטת קולומביה שבניו־יורק לעיסוקיו הרבים בישראל, משמש בה עורך ראשי. שאלה מתבקשת אפוא היא אם רעיון המרידה ב"נורמטיבי", במקור סמכות, שמאפיין את המונולוגים של שלום עליכם, הוא חלק מתפיסתה הכוללת של הוצאת "אפיק".

תשובתו של מירון חד־משמעית: "בהחלט, זו אחת המטרות המוצהרות של ההוצאה, שמחפשת בספרות הישראלית עוד משהו – מחוץ לזרם הדומיננטי". מונולוגים אלה של שלום עליכם, שהם בבחינת הצבעה על היסוד האנרכיסטי של ספרות היידיש החדשה, הולמים אפוא את ציפיותיו של מירון מן הספרות הישראלית שצריכה להיכתב כאן, ואת מטרתה המוצהרת של ההוצאה, שמבקשת להציג בעקביות, באמצעות סדרה של ספרי מקור, את אופציית המרד ב"נורמטיבי"; את יצירתו של "אנטי־קאנון", שאיננו מחויב לעיסוק שב ונשנה בנרטיבים הגדולים של האתוס הישראלי.

האם היית מגדיר ספר כזה, שבסיסו הרעיוני הוא היכולת למרוד בכל מערכת שמטרתה לנהל את החיים, כטקסט חתרני – בהקשר של החברה הישראלית בת ימינו?

"זה בעצם העניין האידיאולוגי המרכזי של הספר. אני לא יודע אם לקרוא לזה פוסט־ציוני – זה לא חשוב – אבל זה ספר שבוחן את האידיאולוגיות מצד זה של הביקורת, התיקון, הערכת עצמנו. וזה עניין עמוק של החברה שלנו, שטון החיים שלה התרחק מאוד מהאתוס הרשמי שלה. את ההתרחקות הזאת נוטים להגדיר כסוג של התנוונות. אני לא חושב שזו התנוונות.

"מכאן חשיבותם של הטקסטים, ששואלים בעצם את הרשות – את הרב, את הסופר – איך היית רוצה שנחיה? מה תעשה אתה אם תהיה בנעליים שלי – לא תגנוב? לא תעבור על החוק? והגדולה של שלום עליכם היא שבעולם שהיה רצוף אידיאולוגיות אגרסיביות הוא הצליח, ביצירותיו הגדולות, ליצור מרחב לא־שיפוטי. כל־כך קשה לעשות את זה. בתרבות ההיא, של ראשית המאה ה־20, זה היה דבר יוצא דופן לחלוטין".

 "זו גם אחת הסיבות לכך", ממשיך מירון ואומר, "שלא ידעו מה לעשות עם שלום עליכם. הוא היה הסופר הפופולרי ביותר בקרב הקוראים, אבל האינטליגנציה – להוציא בודדים – דחתה אותו, ולבסוף נאלצה לקבל אותו בעקבות המבקרים הרוסים, כמו גורקי וקורולנקו, שגמרו עליו את ההלל.

"הוא עשה כל מה שהאינטליגנציה לא רצתה – הוא לא היה מורה דרך אידיאולוגי, כמו פרץ או ביאליק. הוא לא ניסה לעשות מודרניזציה של היידיש – להפך, הוא משך בחזרה את הספרות מהעולם הגדול אל פינה נידחת, של האופנים הדיבוריים הלוקליים. טענו נגדו שהוא לא היה פסיכולוג. שטויות. הוא הציג דמויות שלא היו הצעיר האורבני המסובך, שהספרות שעסקה בפסיכולוגיה פנתה אליו. אבל כשקוראים מה הולך מתחת לפני השטח של המונולוגים – אלה אנשים במלוא מובן המילה, עם בעיות, ולא־מודע, וכן־מודע. זה היה רגע נדיר בהתפתחות ספרויות היהודים, שההמשך האמיתי שלו – במידה יותר יפה, עם כישרון יותר גדול – היה קפקא".

הספרות כאן קטנה על החיים. דן מירון
צילום: יוסי זליגר

חתרנים בעיני עצמם

 גם מבחינה סגנונית – לא רק אידיאולוגית – דומה שהז'אנר המונולוגי עצמו, שמשמש את שלום עליכם ביצירות אלה, חשוב בעצם חלחולו אל מחזור הדם של הספרות הישראלית, שנפוצו בה – כמו בחברה הישראלי כולה – דברנים אינסופיים ומיני "מומחים" בכל תחומי החיים, שיוצרים אשליה של "ידיעת־כול".

 "זה רובד שקשור לאקטואליות הישראלית – לא רק הפוסט־מודרנית. אם נעלם הקול הסמכותי, אזי האמצעי של המספר הכול־יודע נשאר בלי שורשים עמוקים. ומה שבא במקומו הוא כאילו המונולוג – מישהו מדבר, והשאלה היא למה הוא מדבר, ומדוע הוא מדבר אל מי שהוא מדבר; מה הוא מנסה להשיג בסיטואציה הרטורית הזאת. זוהי אקטואליות חברתית ותרבותית, שיש לה גם יסוד של תשוקה, של מַאֲוַי יסודי; אני, באופן אישי, הייתי רוצה לראות יותר ספרות ישראלית שזורמת ישר ממה שקורה, ופחות מהעיבודים של הנרטיבים הישראליים. משהו שבא ממקור הרבה יותר ישיר, קרוב, פחות מרכזי – עוד פעם שואה, עוד פעם מלחמות. אחד הדברים שהכי דוחים אותי בעיסוק בישראל הוא שאין 'ישראליוּת' מעבר לקונפליקט ולשואה. אין, למשל, בעיות חברתיות קשות מאוד?"

 האם כותבים ישראלים עכשוויים יוכלו ללמוד משהו מהרב־קוליות של שלום עליכם, ומהעובדה שאותו אופן דיבור לוקלי המשמש אותו – אותו "דיבור" שנהפך כיום למין סיסמה חסרת פשר, שמצדיקה כביכול את הוויתור על העיבוד האמנותי – עבר עיבוד אסתטי עילאי?

 "בהחלט, רובד נוסף של האקטואליות של הספר הזה מתבטא במה שאפשר לכנותו הרב־קוליות של החד־קוליות. כלומר, בבחירת הז'אנר אינך מצטמצם לזווית ראות אחת בלבד – אלא, אם אתה יודע לעשות את זה, אתה מזריק אל הקול של המונולוגיסט קולות אחרים".

 כדאי להתעכב על דברים אלה של מירון, משום שגם הוא עצמו, בתפקידו כפרשן, משמש בספר זה מעין מונולוגיסט ה"מזריק" אל קולו קולות אחרים. במובן זה, יש משהו באופן פנייתו אל הקורא בספר, שדורש להרהר פעם שנייה ושלישית בכל מה שנאמר – הן בדברי שלום עליכם הן בדבריו של מירון עצמו – ולקבוע עמדה עצמאית ביחס לדברים. אין זו עובדה טריוויאלית, אם ניקח בחשבון שגם אקט הפרשנות עצמו אינו אלא ניסיון לכפות עמדה, להעניק למחבר הפרשנות מעמד מיוחד – או, במונחי הפוסט־מודרנה, לנכס את מושא הפרשנות כחלק מ"הונו הסימבולי" של מחבר הפרשנות.

 הפרשנות המירונית, בהקשר זה, צועדת בעקבות מסקנות ניתוחיה שלה את המונולוגים. באמצעות ניתוח מדוקדק השב ומתעכב על אופי הדמויות הדובבות במונולוג – מניעיהן, כמיהותיהן, חרדותיהן – משרטט מירון אט אט את קווי דמותו של קורא אפשרי, של אדם, המתחבט גם הוא בשאלות דומות לאלו המופיעות לפניו, ובשלב מסוים אמור לשאול את עצמו אם מה שמופיע לפניו כטקסט אמנם הולם את מצבו. כלומר, הקורא האפשרי שמטפחת הקריאה המירונית בספר הזה מצטרף אל מסורת ספרותית של פקפוק, של הטלת ספק, שבמסגרתה הספרות מטילה ספק ביכולותיה שלה.

 "ברנר היה המבקר הספרותי הטוב ביותר במחצית הראשונה של המאה ה־20", אומר מירון, "והוא הבין שיצירתו של שלום עליכם נחלקת לשני רבדים. באחד הוא ניסה להיות אמן ובשני הוא היה סטנוגרף, כלומר ניסה להיות מספר ברוח הריאליזם של המאה ה־19 שהוא אהב, של המספרים הרוסים הגדולים. עובדה זו הביאה לטעות חמורה ולפיה הסופר, לכאורה, אינו זקוק לאמצעים – הוא קצרן. בעיניי מסתתרת מאחורי זה הבנה שיש כאן ויתור על הספרותיות לא במובן של העיצוב האמנותי, אלא במובן פילוסופי. שהספרות, במובן פילוסופי, נוקטת כאן צד שכנגד, שמבין שמה שבאמת חשוב ומכריע בהעמדת הבעיות הפילוסופיות הוא הקיום עצמו – לא ההפשטות. הסיטואציה, המקום, היכן אתה מוצא את עצמך.

"מתוך זה נשאלת השאלה – באיזו מידה הספרות מכבדת את היכולת שלך לחיות את המצב שבו אתה נמצא. טביה החולב, למשל, הוא בין השאר סיפור נפלא על אדם שכל הזמן מנסה להסתלק בעזרת טקסטים – בעזרת בדיחות, בעזרת ארגון מה שקרה לו לסיפור נחמד – ממה שבאמת קרה. וזה לא הולך לו. הוא חוזר אל קווי השבר הגדולים, שהורגים כמעט את כל מי שנמצא סביב. זה סיפור גדול, נפלא, על אדם שמשתמש במסורת ובכל אורחות הדיבור של היידיש ובארציוּת הנפלאה שלה כדי לבודד את עצמו מהמציאותי, מהריאליה".

 אותה בריחה מן הריאליה אל ה"ספרותיוּת", ששלום עליכם מתעקש להצביע על אי אפשרותה, היא אחת הרעות החולות של הספרות הישראלית העכשווית, שלכאורה – ובעיני רבים מ"גיבוריה" – מציגה דווקא קולות "חתרניים" ונועזים. אלא שמיני "מהפכניה" נחשפים פעם אחר פעם דווקא כמי ששואפים אל המרכז, אל חיבוקו המנחם של הקאנון. גם מבחינה זו, הבנת ה"שוליוּת" ששלום עליכם חתר אליה חשובה מאין כמוה.

שירי תהילה לטיפשות

 בראשית דרכו (ואולי גם באחריתה) ביקש שלום עליכם לפנות אל מה שאפשר לכנותו "מאז'וריזציה" של ספרות היידיש, כלומר אל ההתרחקות מאותו יסוד העומד במרכז הספר הנוכחי, שבו התמקד בשנות ה־90 של המאה ה־19 ובראשית המאה ה־20, אז נתחזקה בעולמו – ביצירות כ"מנחם מנדל", "טביה החולב" וביטויים אחרים של הז'אנר המונולוגי – אותה "שוליוּת" רדיקלית, שהושתתה על שפת הדיבור ה"עממי". דווקא בהקשר זה, בולטת חשיבותו של ה"קומי" אצל שלום עליכם, ששייך כל כולו למה שמירון מפרש כביטוי של "ספרות מינורית".

 מושג זה, "ספרות מינורית", שהושאל מעולמם ההגותי של ז'יל דלז ופליקס גואטרי, עבר בשלושת העשורים האחרונים מיני גלגולים תיאורטיים. במובנו הבסיסי, פירושו שימושה של קבוצת מיעוט בשפתה או בתכונותיה של ספרות הרוב, הספרות הקאנונית (או ה"מאז'ורית"), כדי להשתוות לערכי הקאנון או כדי לערער עליהם. לשיטתם של דלז וגואטרי, דווקא במרחבי האנטי־קאנון שיוצרת קבוצת המיעוט תוכל להיווצר ספרות גדולה.

מושג זה העסיק בהקשר של ספרות היידיש החדשה חוקרים אחדים, ולא זה המקום לעמוד על המחלוקות העקרוניות הקשורות בו ובגלגוליו. ואולם חשוב ביותר להדגיש את השימוש המהותי שמירון עושה בו; שימוש שמבהיר את הפער בין מה שמירון מפרש כיסוד האנרכי של ספרות היידיש ובין היסוד האידיאולוגי של הספרות העברית.

 כאשר אתה שב ומדגיש את ההיבט הזה של "ספרות מינורית" בעולמו של שלום עליכם, האם אתה יוצא נגד הפרשנות המסורתית שלו – ככותב הרשומות של העבר העיירתי, המזרח אירופי – או שכוונתך למשהו עמוק יותר; לאיזו התחלה של קאנון חדש כאן, במרחבי הספרות הישראלית, מן הנקודה הזאת?

"כמו שמגדירים דלז וגואטרי את המושג הזה, ספרות מינורית היא ניסיון להתבצר באנטי־קאנון, ולבסס משהו חדש, שגם היו לו המשכים בספרות היידיש, מעבר לשלום עליכם – והרבה פחות בספרות העברית, שהיא נורא אידיאולוגית. הספרות הישראלית נמצאת כרגע במצב שבו היא צריכה להשתחרר מהדיבור על אידיאולוגיה כדיבור על הומניוּת, על נאורות. זה לא אותו דבר".

 מי, לדעתך, היו ממשיכיה המובהקים של התבצרות זו באנטי־קאנון בספרות היידיש? והאם גם בעולמם אתה מזהה את מה שכינית "הצד האפל בצחוקו של שלום עליכם", כלומר אותו זרם מעמקים ניהיליסטי, שמסרב לסור למרותה של כל מערכת "נורמטיבית"?

 "הקומי אצל שלום עליכם הוא תמיד הפער שבין ההתחמקות לאי היכולת להתחמק. ולכן תמיד בתשתית שלו יש משהו אפל מאוד. יש אצלו התאבדויות יותר מאשר אצל כל סופר יהודי אחר. שיגעונות. אנשים עוברים התמוטטויות עצבים ותוך זמן קצר מתים. תמונת הקיום אצלו מאוד אפלה – מקום נורא תחת השמש, והאנשים נזרקו לתוך זה. אז בנוסף לדבר הזה, עוד אומרים לך – תהיה ישר, תהיה אמיץ, תנהג לפי נורמות רוחניות.

"לצד הזה היו בהחלט המשכים בספרות יידיש. יש בה כמה דמויות שמרתקות אותי במרד שלהן בסמכותי. בספרות העברית המרד בנורמטיבי הוא תמיד בשם נורמטיביות אחרת, וכתרבות התרגלנו להבין מרד במובן הזה. אבל ישנם כמה אנשים שלא חושבים כך, ובזה יעסוק ספר שאני שוקד על כתיבתו. למשל, משה לייב הלפרן, שיש לו שירים נפלאים על התנהגות לא נורמטיבית – שירי תהילה לטיפשות. אמרתי פעם לאלתרמן – והוא נכווה ברותחין, אבל לא הכחיש – שהשיר הזה על הכסילות ועל החכמה, "מקרה הכסיל והחכם", הוא עיבוד של שיר של הלפרן.

"דמות נוספת מן הקומיקאים היידיים היא משה נאדיר, שהוא קרוב לזה. דמות אחרת שלא הבינו אותה, בהקשר הזה, היה בשביס זינגר. העיקרון שמארגן את כלל יצירתו הוא בדיוק ההפך מכל עמדה של 'תפוס את ההיסטוריה בקרניים', 'אתה לא יכול להיות פסיבי' וכן הלאה. ביידיש היו אנרכיסטים, והעברית לא קיבלה אנרכיזם. יש אצלנו זילות של הספרות הזאת, שנובעת מאי ההבנה שהספרות הזאת בחרה באופציה הלא הרואית. אולי עכשיו יוכל להתפתח אנרכיזם ישראלי, שיודע שלכל צורת ארגון של החברה יש סנקציות כבדות מאוד".

 ובכל זאת, האם יש בספרות הישראלית יוצרים שצועדים, מבחינה זו, בכיוון הנכון?

 "אדבר כרגע על סיפורת. שירה – זה עניין לעצמו. יש אנשים שאני אוהב את כתיבתם ונמתין למה שהם יעשו. מאוד אהבתי את 'הרוצחים' של דרור בורשטיין; פחות את הסיפורים שבאו אחר־כך. אהבתי את 'אלנבי' של גדי טאוב, את טיפולו בלשון ואת עצם היכולת לכתוב על עולם החשפנות והזונות התל־אביבי; לכתוב על בני אדם כמו בכל מקום אחר. אני לא בא לטעון, כמובן, שהסיפורת הנורמטיבית מיצתה את עצמה, אם כי אני מוכרח לומר שכשאני קורא את גרוסמן – כך אני מרגיש. זה סוף דרך. זה מקום שבו אי אפשר להגיד משפט עם נושא, נשוא ומושא. זה ענן. וזה נורא מעצבן אותי. אני מניח את ספריו באמצע הקריאה. אבל זה לא משליך, כמובן, על אחרים".

ועם זה, דומה שיש מקום לאופטימיות זהירה. "יש לי צמא למשהו אחר", חותם מירון את דבריו. "משהו שצומח מהאדמה ויש לו הריח של הרחוב. העולם החברתי כאן מלא עוצמוֹת, דינמיוּת, בעיות, צרות. והספרות הישראלית קטנה עליו – מה שקורה היום בישראל עשיר יותר ממה שהספרות מראה. אני בא מניו־יורק, שיצרה חברה שיש בה קבלה של האחר; האנונימיות והנינוחות ביחס לחיים בקלחת החברתית הגדולה הן משהו שנוצר שם. אני מניח שזה יקרה גם כאן".

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ז אלול תשע"ב, 14.09.12

פורסמה ב-14 בספטמבר 2012, ב-גיליון ראש השנה תשע"ג - 788 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 2 תגובות.

  1. שלום עליכם (1859 – 1916), כינויו הספרותי של שלום רבינוביץ', סופר יידיש והומוריסטן יליד אוקראינה. מגדולי הסופרים שקמו לתרבות היהודית. בכתיבתו הנציח את צביונה של העיירה היהודית במזרח אירופה של המאה ה-19. גיבוריו המפורסמים, מנחם מנדל וטוביה החולב, הפכו ברבות השנים לייצוגים המזוהים ביותר עם דמות היהודי בגולה.

  2. שלום עליכם הוא אדם טוב – לב וסופר הכותב באהבה וחמלה. איך שהוא רואה את החיים נובע מאישיותו הנלבבת.
    דן מירון לעומת זאת הוא אדם כועס ומריר, מה שהוא עושה לשלום עליכם, הוא בבחינת אונס שבו הוא משליך את אישיותו הזועמת על מי שרחוק ממנו כרחוק מזרח ממערב.
    ש.ע. מתבונן בעולם הכאוטי בהשלמה ובכאב ומתמודד עם הרוע הזה באמצעות החיוך העצוב והאוהב שלו.
    דן מירון בכלל לא מסוגל להכיל נפש עדינה וטובת לב כמו ש.ע..
    לא זעם ולא תוהו ולא חתרנות הם המונחים הרלוונטיים לגבי כתיבתו של שלום עליכם.

    תרגומיו ה'מעוותים' כביכול של חתנו ברקוביץ, קרובים הרבה יותר לרוחו של ש.ע.מאשר כל הנסיונות החדשים שאין להם שמץ של טעם ביידיש, בעולמו הייהודי המסורתי של שלום עליכם ,ובשפה האידית,
    יותר מכל, נאמנה עלינו המלצתו של ש.ע. בעצמ שסמך ידיו על תרגומו של חתנו והתפעל ממה שהוא עשה ליצירה שלו..הדברים מתועדים בספרו.
    לזכותו של מירון, ייאמר שהביקורת שלו על תרגומי אריה אהרוני, מוצדקת. אהרוני ייצר תרגום ל'עמי ארצות' שאין להם ידע בסיסי ביהדות.
    לעומת זאת הארכנות של תרגומי ברקוביץ, באה בשל נאמנותה לאופי השפה היידית האר5כנית, ובעברית היפה שלו אפשר לחוש גם את הנגינה האידישאית. וגם את המקורות העתיקים . גם ש.ע. וגם ברקוביץ, היו' תלמידי חכמים',במקורם ,
    מה שאי אפשר להגיד על אף אחד מהחוקרים העכשויים.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: