להקשיב לנקודות המפנה / שלום רוזנברג

ניתן לומר שההיסטוריה היהודית המודרנית הייתה השתקפות של מאבק בין מליצות. 'החדש יתקדש' מול 'חדש אסור מן התורה'

ברשימה קצרה המוקדשת לראש השנה (מאמרי הראי"ה, עמ' 143), מצביע הראי"ה על היהודי המאופיין על ידי קידוש "זמנים": חגים, מועדים וימים מיוחדים. "הננו חשים את החליפות של הזמנים על ידי הסימנים אשר נסתמנו בהם חלקי הזמן על פי הטבע ועל פי התורה". הזמנים ובייחוד ראש השנה מאפשרים לנו לחוש ש"הלך חלק מהחיים שלנו ונעשה עבר מסוים, והננו מתעתדים לקבל חלק חדש של חיים בתור עתיד".

ההסתכלות על העבר וחזון העתיד, בזמנים בכלל ובראש השנה בפרט, מאפשרים ומחייבים זיכוך עצמי, "להביא לנפשנו את החשבון של העבר, לזכך אותו ולצרפו ולהסיר את כל הסיגים אשר נטפלו עלינו, על ידי שגגותינו ופשעינו, על ידי כל החולשות שלנו, הנפשיות והגופניות, באופן שאלה לא יוסיפו את השפעתם הרעה על החיים העתידים שלנו". לא רק לשלילה. על ידי חשבון הנפש "אנו מכשירים את עצמנו לקבל את כל הרשמים הטובים מהצד הבריא הטהור והזך שנפל בגורלנו במשך החלק של החיים, שהננו כעת מכירים אותו בתור עבר".

עד כאן דברים לא בעייתיים. אולם מהם מסיק הראי"ה מסקנה מפתיעה. ראש השנה הוא מודל המחייב אותנו להיות מודעים וקשובים גם ל"תקופות תולדתיות", לנקודות מפנה שבהיסטוריה. את השינויים הללו לא ניתן לתפוס לא באמצעות הטבע, ואף לא על ידי קביעת התורה. אנחנו חייבים בעצמנו להבין שגם חילופי התקופות מחייבים אותנו בתשובה: ביקורת העבר, אך גם אינטגרציה של ההישגים שאליהם הגענו בו: "זיכוך והסרת הסיגים של החיים שעברו, כדי שיישארו לנו כל תוכני העבר הזכים והמאירים… כדי שנוכל להכניס אותם בתוך האוצר המתחדש של התקופה החדשה".

קציר תבואה בחג העומר, קבוץ גבעת חיים מאוחד
צילום: אוטו גיל

מחלוקת פנימית

על רקע עולם המהופנט על ידי חידושי המודרניות (הרפורמה הדתית למשל), הועלו ביהדות הנאמנה לתורה שתי אסטרטגיות שיצרו שוב צומת שבו חרדים ודתיים התפלגו. מצד אחד שלילה גורפת של כל שינוי, שבאה לידי ביטוי מליצי בסיסמתו של החת"ם סופר: "חדש אסור מן התורה". מהצד השני הגישה שעליה עמדנו לעיל, שהראי"ה סיכם בסיסמה אלטרנטיבית: "הישן יתחדש והחדש יתקדש" (אגרות הראי"ה חלק א, עמ' ריד).

עלינו לדייק. זאת איננה מחלוקת בין דתיים לחרדים. העולם החרדי עצמו מפולג בזה. רבים בו הבינו שאיסור החדש, משמעותו שיתוקה של היהדות בעולם המודרני, על הדילמות שבפניהן היא מוצבת, מחינוך ועד למצות מכונה. קשה להצביע על פעולה רבנית יותר מאשר ייסוד 'אגודת ישראל'. אלא שחלקים חשובים של נאמני התורה פסלו אותה, בבחינת רְאֵה זֶה חָדָשׁ הוּא.

ר' מאיר שפירא, יוזם "הדף היומי", היה אחד מתומכיה החשובים של אגודת ישראל. כאשר רצה לייסד בטרנופול סניף של 'צעירי אגודת ישראל', הוא נתקל בהתנגדותו של רב העיר, הגאון מטרנופול, רבי מנחם מוניש באב"ד. למרות הידידות שביניהם, בהשפעת הרבי מבעלז לא קיבל הגאון את דעתו. בפגישה שהתקיימה ביניהם אמר לו הרב שפירא: "חושש אני שאם היה כבודו חי בזמן כתיבת התלמוד, היה אוסר על הלימוד בתלמוד כי היה אומר: חדש אסור מן התורה, ולא היה משתמש בהיתר של 'עת לעשות לה' – הפרו תורתך'". הגאון ענה לו: "חז"ל אומרים 'הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו', היינו שהקב"ה אומר עזבו אותי, רק תשמרו את התורה, אל תכניסו אותי לעניין זה". החובות המעשיות ניצחו את חשבון התוצאות והתכליות.

הייתה כאן התנגשות בין שתי אסטרטגיות עקרוניות. תורה ומצוות – נקודה, מול הבנה שהפוליטיקה על כל תופעותיה, לשבח ולגנאי, היא צורך השעה. ועם הפוליטיקה בא גם הצורך בהחלטות קשות ובעייתיות, החלטות שאינן "גלאט־כשר". לפנינו פרדוקס נורא. בתוך המערכות הפוליטיות פועלים גדולי התורה החיים מעבר לפוליטיקה, שבגלל דבקותם בתורה לא מרגישים לפעמים ש"עת לעשות לה' – הפרו תורתך". אור התורה החזק גרם לכך שגדולי תורה היו עיוורים לצבעים שהפריעו להם בתלמודם.

עד העומר

ואולי ניתן לדייק יותר. עשה זאת הרי"ד סולובייצ'יק כשהציג בפנינו את דמותו של דודו ר' יצחק זאב, הרב מבריסק (מה דודך מדוד, בקובץ 'דברי הגות והערכה', עמ' 89): "אמרו עליו שהתנגד למדינת ישראל. אמירה זאת אינה נכונה… דודי היה מנותק לגמרי מכל חשיבה סוציו־פוליטית. מה שאפשר לומר הוא שהמדינה לא מצאה מקום במערכת חשיבתו ההלכתית… לא היה לאל ידו לתרגם את האידיאה… לתכנים ולערכים הלכתיים".

אכן, ניתן לומר שההיסטוריה היהודית המודרנית הייתה השתקפות של מאבק בין מליצות. לדעתי הביטוי 'החדש יתקדש' (קראו אותו בהברה אשכנזית!) הוא מליצה הבנויה על הביטוי 'החודש יתקדש', קדושה שממילא, ביום ה־31 לחודש הקודם. המליצה המנוגדת מבוססת על איסור אכילת התבואה החדשה עד… הרב משה צבי נריה ציטט כמה תגובות על כך (חיי הראי"ה, עמ'  קנג, רנב). חשובה היא תגובתו של הראי"ה ל"איסור החדש" שהוטח כנגדו: "ואז הגיב הרב בנועם שיחו ואמר 'לי יש פירוש אחר לפתגם זה, והוא שתבואה חדשה אסורה היא מן התורה עד אחרי הקרבת העומר'". הקרבת העומר היא סמל לסינתזה בין ההמשך לבין ההתחדשות. או אז, גם החדש מותר.

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ז אלול תשע"ב, 14.09.12

מודעות פרסומת

פורסם ב-14 בספטמבר 2012,ב-גיליון ראש השנה תשע"ג - 788, ערכים מלקסיקון יהודי / שלום רוזנברג. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: