לא צריך כלום / מירה מגן

סיפור

נסעה מרחוב רטוב אחד לאחר והאריכה דרכה לדירה ששכרה, כל זמן שהגשם יורד והמכונית נוסעת הדעת נוסעת איתה, כל זמן שהעולם מתנועע ומשהו ניתך וזורם ומים נשברים על שמשתה והמגבים להם מימינם ומשמאלם, כאילו דבר עוד לא נסגר והאפשרויות כולן פתוחות עדיין, ברקים עלולים לשרוף מנופים, עוברים יכולים עוד לסגת אל טיפתם ולחדול וקשישות מבועתות עשויות להירגע. שטויות. הרי ברגע שיכבה המנוע והיא תיכנס לדירתה נדידת האפשרויות תיעצר, המנופים ידקרו את העננים, תאי העוברים ימשיכו להתחלק ולהתרבות ומי שמפחד ימשיך לפחד.

נסעה לדרומה של העיר וסובבה בשכונה של קשי יום, ברחובות ריקים מאדם. עצרה סמוך לבלוק מגורים ארוך ומוזנח במקום שמרפסת נוגעת במרפסת וחלון צופה בחלון, מקום שאיננה מכירה איש ואיש לא מכיר אותה. תשב כאן כמה שתשב, ואם תירדם תירדם, הרי לא באה להתנחם בצרותיהם של אחרים או לקבל פרופורציות על החיים, רק לכלות נתח מזמנו הארוך של הלילה. בחלון מואר בקומה החמישית מבעד לגשם ולאד שכיסה את החלון הייתה דמות שעונה על השמשה, מניעה ידיים ומנהלת שיחה ערה או ויכוח והגשם מטשטש אותה, מתעתע ומעצים את הדרמה. מרותקת אל הסרט האילם שהתרחש מאחורי הזגוגית בקומה החמישית לא השגיחה במישהו שנשען על השמשה הימנית של רכבה ומתבונן בה ולא הפכה פניה עד ששמעה את דלת הרכב נפתחת ונבהלה.

א

הרכב שקע תחתיו כשהתיישב רטוב ומטפטף במושב שלידה, נדמה היה לה ששמעה נקישה של חפץ מתכתי, אולי אקדח. הוא סגר את הדלת ואמר,

האוטובוס ברח לי. אפילו כלב לא יעמוד בגשם הזה בחוץ. ראיתי אותך שאת עומדת, אמרתי אני אחכה בתוך המכונית שלה.

לא ביקשת רשות. אמרה מתאמצת לשלוט ברוחה. ראתה שהוא גבוה ורחב כתפיים, ראשו מגולח, אפו גדול וסנטרו בולט. כפות הידיים שהניח על ברכיו היו עצומות. אם ירצה יחנוק אותה בשנייה, ישליך אותה אל אחת השלוליות ויסתלק עם הרכב. האור העמום שהפיץ פנס הרחוב רוסס בגשם ולא אפשר לה לדעת אם הפולש בחור צעיר או גבר בשנות הארבעים לחייו.

את עומדת ממילא, מה אכפת לך, אני לא עולה לך גרוש, אמר באדישות, בשקט ובנינוחות גמורה. היא שקלה בדעתה איך להיפטר ממנו, אם לומר לו צא מכאן, בחדות ובטון קשוח, או להיפך, תסלח לי, אני חייבת לזוז אז תצא בבקשה. לו ראתה אדם ברחוב, מישהו שיחוש לעזרתה, פחדה להתקשר למשטרה, יראה שהיא מחייגת  100 ויחסל אותה לפני שתספיק להגיד מי ומה. הפעילה את המגבים שלא תהיה כלואה איתו במכונית חשוכה וחלונות מעורפלים, שתהיה לפחות שמשה שתראה את העולם מבעדה והעולם יראה אותה, אבל לא היה מי שיראה. הוא תופף באצבעו על ברכו בטבעיות של מי שממתין לאוטובוס או לגשם שייפסק, כאילו מדובר בסככה שהעירייה העמידה לרשות התושבים. חשבה שתפתח חלון ותצעק אבל לא יהיה לה שומע, החלונות מוגפים, הגשם ניתך, המרזבים משתעלים.

איור: גונן מעתוק

ב

את מחפשת מישהו? אני מכיר כאן את כולם. מי שבא לכאן נתקע, לא עוזב, כולם מכירים את כולם.

גם אתה תקוע כאן? שאלה וחשבה, תיכנס איתו בדברים, תגלה עניין ואז תבקש ממנו בנימוס שיצא מהרכב. אבל הוא היה גדול ורחב כתפיים והיה לו אקדח.

אני? סבבה לי כאן. מתאים לי. אנשים אין להם הרבה מה לתת אז נותנים לך את הלב, את מאיפה, רחביה? טלביה?

לא ענתה לו, גל של בחילה גאה בסרעפתה, זינק במעלה הוושט וחסם את פיה, פתחה את דלת המכונית והוציאה ראשה לגשם, הקיאה את קרביה והקיא ניתז על דופן הדלת ועל המדרכה. האורח הזדקף במושב ואמר, מה יש לך? אני אביא לך מים, הבית שלי חמישים מטר מכאן. סימנה לו בידה שיניח לזה וגל קיא חדש פרץ מפיה והוטח במדרכה.

תעזבי את הדלת פתוחה שהגשם ישטוף לך אותה, שימי גם את הראש שלך בגשם שיקרר לך את הפנים. הוא ישב זקוף ונכון לזנק ולא חזר לשקוע במושב, והיא, שממילא לא ראתה איך להיפטר מזוהמת הקיא, עשתה מה שאמר, השאירה לגשם שירחץ את הדלת וישטוף לה את הפנים, הפשילה צוואר, הרימה פניה למים והם ירדו על ראשה וצווארה וניתכו על חזה וירכיה. רטובה וסמורה מקור לא הכניסה עצמה פנימה עד שלסתותיה רעדו ושמעה את שיניה נוקשות.

אז גם את, אה? אחותי בדיוק ככה, הסב פניו אליה, כל פעם אחרי שמקבלת את הכימו מקיאה את הנשמה שלה. ככה בכימו ככה בהקרנות.

היא הייתה ריקה ומותשת, התינוק הזה שאוכל אותה מבפנים, כמו שהזקנה אמרה, היה עכשיו זר לה ועוין יותר מהגבר שישב לימינה. עכשיו, גם אילו היו עשרה אקדחים צמודים לחגורתו לא הייתה פוחדת, מי ירצה לגעת באישה שתוכן קיבתה מרוסס עליה ונודף מפיה. חוץ מזה, גם אם הוא חיה טורפת המילים שאמר על אחותו הקהו את שיניו. יש לו אחות והוא ער לצרותיה. ישבה רפויה, דביקה ממים ומקיא ועייפה עד מוות.

יש לך רישיון? שיניה תקתקו וחללו הדחוס והמצחין של הרכב הכביד על נשימתה.

יש לי.

אז אם לא קשה לך קח אותי הביתה.

הטה את זרועו לכיוון החלון, כיוון את שעונו אל אורו הדלוח של פנס הרחוב ואמר, אז קדימה, אין לי הרבה זמן.

קמה ועברה למושב האחורי והגבר שלא היה לה מושג מי הוא ומה הוא יצא והקיף את רכבה וראתה שהוא גבוה ורחב כתפיים יותר ממה ששיערה. הוא התיישב על מקומה הרטוב, הרחיק את המושב לאחור ופינה מקום לרגליו, העלה אורות בפנסי הרכב ושאל,

לאן בדיוק? איך תעלי הביתה כשאת ככה?

אני גרה בקומה ראשונה, אמרה והורתה לו לאן לנסוע. הביט בה במראה שבתקרת הרכב ושאל, מתי קיבלת טיפול, היום?

לא קיבלתי שום טיפול, אני בהיריון.

מזל טוב. אמר וקולו היה אדיש ושטוח, אולי מפני שעברה לצד של הבריאים ונשמט המשותף שבינה ובין אחותו. שתק ונסע לאן שהורתה לו. הגשם פסק, הוא עצר על יד הדירה ששכרה, יצא מהרכב וגם היא יצאה, נשענה על המכונית ונתנה לו שטר של מאתיים שקלים שייסע במונית אל יעדו.

לא צריך מאתיים מאה יספיק לי, אמר ולקח את השטר. הפנה ראשו לימין הכביש ולשמאלו, ציפה למונית מזדמנת והיא נשענה על דופן הרכב, נשמה את האוויר הצונן ואמרה שתמתין איתו בחוץ ועם כל צחנתה לא תמהר להיכנס הביתה, וגם אחרי שתבוא מונית וייסע לדרכו לא תזדרז להיכנס כי לא בוער לה לעמוד פנים אל פנים מול חייה. עם כל אור שהבליח הוא ירד אל הכביש ושב ועלה למדרכה, פניו דרוכים לקצה הרחוב סיפר לה שהוא שומר בחניון של אגד והבן אדם שם מחכה לו שיבוא להחליף אותו ובטח כבר מקלל אותו ומפוצץ מעצבים עליו, ותוך שדיבר באה מונית ונבלע בה ונסע.

ג

הייתה כבר במיטה והגשם התחדש, הרוח דפקה בתריסים וברק חיוור הבזיק בחרכים. אספה את השמיכה אל הצוואר, דחפה את שוליה תחתיה שתעטוף אותה כולה וקיוותה שיש מחסה בחניון ההוא של אגד וגם איזה מטבחון להרתיח בו קפה. מיששה את בטנה ואמרה, עכשיו ישנם כבר ארבעה שיודעים עליך, עוברצ'יק, דוקטור אמג'ד, סבתא שלך, יוהנה ושומר לילה בחניון של אגד. שלושת הראשונים במוקדם או במאוחר היו ממילא יודעים והאחרון יודע וישכח וממילא לא תראה אותו עוד.

אבל היא טעתה. בבוקר הייתה שקית ניילון קטנה קשורה לידית הדלת ושטר של מאה שקלים וארבעה מטבעות של עשרה בתוכה. "זה העודף של המונית. אסי". נכתב על נייר שהוצמד בסיכת ביטחון לשקית.

נכנסה לרכבה, הניחה את השקית על תכולתה במושב הריק שלימינה, דחקה את המפתח לחורו ולא התניעה. שקית כזו היא לא אירוע שעוברים עליו לסדר היום כאילו כלום, בטח לא אם את בראשיתו של היריון ומחפשת נקודות זכות לעולם וראיות לטובו. העובר הזערורי אמנם לא ביקש ממנה להצדיק את בריאתו אבל מי יודע, אולי יבוא יום אחד וישאל, למה הבאת אותי לעולם, ותגיד לו כי חשבתי שהעולם הוא מקום לא רע, הנה, יש לי כמה הוכחות. הגבר המגודל ההוא ששמו כנראה אסי לא היה נכנס בטבעיות כזאת לרכבה לולא היה משוכנע שיצר לב האדם טוב מיסודו, אנשים נדיבים מייחסים לזולתם תכונה דומה. והיא? כל כך מתובנתת, חשבה שיטרוף, שיחנוק, שיגנוב, ובסוף מה? שומר לילה בחניון של אגד שביקש מחסה מהגשם ובבית יש לו אחות שהכימותרפיה גומרת אותה.

הציע שיביא לה מים, הסיע אותה וגם החזיר לה את כספה. אתה רואה תינוקצ'יק, פה ושם ישנן תגליות ששווה להיוולד בשבילן. הניחה את כפותיה על בטנה הרזה והבלח של רִגשה עבר בה, סיפתח של שקית ניילון וכמו זר פרחים שהקיום הגיש לה. אם היום הזה ימשיך כמו שהחל היא תעשה דבר או שניים שלא התכוונה אליהם מראש, למשל תאתר את האסי הזה ותודה לו.

מאוששת ונמרצת עלתה למחלקה, חולים מילאו את החדרים ובמסדרון טור עורפי של מיטות וחולים ששורים עם חוליים מאחורי פרגודים מאולתרים והתרוצצות שאין לה התחלה וקצה, קרובי משפחה נושאים סיר, כוס מים, שמיכה, נערות שירות־לאומי חופזות מכאן לשם, אחיות, עובדי ניקיון, מחלקי אוכל, רופאים, חלוק מתחכך בחלוק, חיוך בחיוך והערה בגערה. השקיפה רגע על מפעל החולי העצום, כמה הוא משגשג, מרובה רגליים ומורכב והיא אחת ממהנדסי מזעורו. רק בצהריים השתררה הפוגת מה, המרק ותפוחי האדמה פעלו על החולים כמו על המטפלים, המולת הריצות הגדולות התחלפה בנקישות הקטנות של הכפות והמזלגות, היה לה רגע לעצמה, ויתרה על קפה, התקשרה לאגד ושאלה על שומר לילה בחניונים בשם אסי. הפנו אותה למוסכים ולחניונים ולחברת כוח האדם שמעסיקה את השומרים ואחרי נדודים אלחוטיים שמעה לבסוף מישהו אומר, אסי? איזה אסי, יש לנו שניים.

בחור גדול, גבוה, אמרה. אה, הבריון הזה, כן, מה רצית בקשר אליו. לא הרבה, אמרה, רק לדעת באיזו משמרת הוא עובד.

המשיב היה עצבני וקצר רוח, הוא לא עובד היום, אחותו בניתוח בטיפול לא יודע.

הוא ניתק את השיחה והיא ויתרה גם על סנדוויץ' וירדה שש קומות אל המחלקה האונקולוגית. אם מדובר באחותו שמקיאה מהכימותרפיה תמצא אותו שם.

ירדה ברגל והתפלאה על קלילותה ועל השקיקה לחיים שגואה בה מאז הבוקר ולא שוככת, לו יכלה לאגור גרם או שניים מהחיוניות הזו, לאחסן ולשמור לימים נרפים יותר. שטויות, רבע מושג אין לה אם זה הורמון שמחולל את פרץ האופטימיות הזה או שקית הניילון הקטנה שנקשרה בבוקר לדלתה, פיסת יושר צנועה, עירוי לא צפוי של טוב. לא ידעה את שם אחותו ומראה פניה אבל חלוק הרופאים ודסקית הסטטוסקופ הקנו לה רשות פטורה מהנמקות לעמוד בפתחי החדרים ולהעביר מבט חטוף על שוכניהם.

ד

עמדה בפתחו של החדר החמישי וזיהתה אותו מיד, הכתפיים הרחבות, הגולגולת הגלוחה, הרגליים הארוכות. הוא ישב על יד מיטה, ידיו מאחורי עורפו, מרפקיו מתווים משולשים גדולים באוויר. הפרגוד הירקרק היה מוסט למחצה והסתיר את מי שבמיטה. הוא לא זיהה אותה. קרבה למיטה ואסף את ידיו מהעורף, זז עם כיסאו לאחור, פינה לה מעבר אל המיטה ונקט את מחוות הכבוד והמורא המוכניים של הנזקקים.

לא באתי אליה, באתי אליך. אמרה.

אליי? כיווץ את גביניו הכהים וזקר את צווארו. עכשיו באור ראתה שתווי פניו גסים וכבדים ממה שנראו בחשכת המכונית וגם הצמיחו זיפים מאז ועיניו עמוקות ונוגות לאין ערוך ממה ששיערה.

תודה על העזרה שנתת לי בלילה ועל הסיפתח שעשית לי הבוקר. אמרה.

רגע, אלוהים, זאת את שהקאת? נשבע לך, חשבתי שזאת איזה פסיכית שיש לה זמן ואוטו ולא יודעת מה לעשות עם שניהם. הוא קם ונעמד, נשבע לך, הממת אותי עכשיו, שומעת קלרה? פנה אל הנערה ששכבה במיטה וסיפר לה את עלילות אמש, מסב פניו אליה ואל סימונה לסירוגין. הנערה רזה וחיוורת הקשיבה לו אבל לא שינתה מהבעתה ורק כשסיים אמרה, איזה קטע, וניכר בה שהייתה נתונה במשהו אחר.

נשבע לך, בחלום הכי הזוי שלי לא הייתי חושב שאת רופאה.

למה, רופאות לא מקיאות? צחקה,

הוא חייך והיא לא מצאה מה עוד תוכל לומר לו ופנתה אל אחותו ושאלה אותה לשלומה.

המארקרים שלי גבוהים, הטיפול לא עוזר אז אולי אני אצטרך השתלת מוח עצם. הנערה דיברה בנימה שטוחה, מדוקלמת ואדישה, נראה שנלאתה כבר מלחזור על נתוני מחלתה. פניו של אחיה הרצינו, הוא הביט ברצפה וניסה להרחיק את השיחה מהמארקרים שלה  ואמר, איזה קטעים, בחלום הכי הזוי שלי… אבל לא הייתה כבר התפעלות בקולו והוא נשמע עייף ועצוב.

שמע אסי, אם אתה צריך משהו אני בקומה שבע, דוקטור סימונה יונה.

תודה, לא צריך כלום, חזר להביט ברצפה והיא הושיטה לו יד, לחצה את כפו וגם את כפה של אחותו ויצאה מהחדר.

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ז אלול תשע"ב, 14.09.12

פורסם ב-14 בספטמבר 2012,ב-גיליון ראש השנה תשע"ג - 788, סיפורים. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: