הימים הנוראים הולכים שלובים עם תפילות ארוכות וממושכות. הלב שואל: איך מתפללים כל־כך הרבה, מה בעצם עושים בתפילה ואיך בכל זאת מעוררים בה וממנה חן? שהרי כבר כתב רבי נחמן מברסלב: "כִּי עִקָּר מַה שֶּׁאֵין נִתְקַבְּלִין הַבַּקָּשׁוֹת הוּא מֵחֲמַת שֶׁאֵין לְהַדְּבָרִים חֵן, וְאֵין נִכְנָסִין בַּלֵּב שֶׁל זֶה שֶׁמְּבַקְּשִׁין מִמֶּנּוּ, כְּאִלּוּ אֵין בְּלִבּוֹ מָקוֹם שֶׁיִּכָּנְסוּ הַדְּבָרִים בְּלִבּוֹ".

העולם היהודי מחולק לשלושה מרחבים: תורה, גמילות־חסדים ועבודה, שמאז החורבן היא מתפרשת כעבודת התפילה. לימוד התורה היום – לא היה כדוגמתו בכל תולדות ישראל. אם בעבר היה החלום של 'ישיבות נקים בעיר ובכפר', הרי שכיום אין מקום שאין בו ישיבה ואין־סוף שיעורים תורניים. גם גמילות חסדים הוא תחום מלא כל טוב: אין־סוף עמותות נפלאות פועלות בכל תחום ובכל מקום. אבל התפילה מה יהא עליה. דומה כי בתפילה לא קורה דבר.

אין שום סיבה שלא יקומו מוסדות של עבודת התפילה. ובמוסדות הללו ילמדו יחד, כחבורה, כיצד מתפללים, כיצד מברכים, כיצד עובדים על המידות, שבים אל המוסר; ה'עבודה' תהפוך במקומות החלומיים הללו למרכז. בעיניי, זה היה משנה מקצה לקצה את כל העולם הדתי – החן היה הופך להיות סוג של מדד גם לדברי התורה, לא רק האמת שלהם. כך, הדתיות שהיום הפכה לכל־כך מאיימת, יודעת ואגרסיבית, תהפוך מאליה לרכה, ידידותית וכזו שלא יודעת הכול; כזו שלא רק ארון הספרים מעניין אותה, אלא אף ארון הקודש.

בעיני רוחי אני רואה קהילות שלמות המבקשות תמיכה למצבן התפילתי, כיצד הן מפתחות – במסגרת ההלכה – את מקומן התפילתי והתורני ובאות לשיח רלוונטי איתו.

באדיבות מוזיאון בר־דוד, צילום: רן ארזה

איך בכל זאת להתפלל?

לפני הכול, התפילה איננה דבר אחד ואיננה מקשה אחת. אכן, תפילה של כמה שעות היא דבר ארוך, אבל בתוך הרצף הזה של התפילה יש כמה מיני תפילה. התפילה איננה רק אמירת המילים אלא תנועות נפש שונות. אינה דומה הודאה לשבח, בקשה פרטית אינה בקשה כללית, ועצם ההיכרות בכך היא התחלה של מסע מופלא שהנה נתחיל בו.

כדאי להכיר את הסידור והמחזור ואת התפילות השונות אבל אין להסתפק בכך. כדי שהללו יהיו משמעותיים כדאי גם להכיר את צדדי הנפש השונים. כמו שכדי ליהנות מקונצרט יש להתכונן אליו – גם לתפילה יש להתכונן ולהתבונן. אמנה כעת כמה נקודות שלטעמי יכולות לעזור בכך מאוד:

א. רצון: רוב האנשים כלל אינם יודעים מה הם באמת רוצים. כולם רוצים בית בלי משכנתא ומשכורת גבוהה ובריאות, אבל לשם מה הכול. מה באמת. והנה התפילה מכריחה את השאלה – מה אני באמת רוצה.

ב. הקשבה: כדי לבקש ממישהו, מהקב"ה, שיקשיב לך, אתה צריך קודם לכן לדעת להקשיב בעצמך. זה לימוד קריטי: דיבור מוקשב. כיצד מקשיבים.

ג. תחינה: על מה אני מוכן להתחנן, לבקש. כשהיינו ילדים ידענו לבכות ולשווע אבל כמבוגרים בכלל וכמבוגרים צברים בפרט אנחנו לא יודעים להתחנן. אנחנו מבקשים, ואם אומרים לא – אז לא. מה עם לבקש עוד פעם, להתחנן, לבכות – למה זה לא בארסנל שלנו?!

ד. תשומת לב לשינוי: להסתכל במפוכחות ולתהות האם אני יכול להשתנות. כיצד אני מבקש להשתנות ומדוע.

אלו כמה מרכיבים ראשוניים של עבודה על תפילה מהמקום הראשון שלה. כמו בדיאטה, כדאי להתחיל מהרצון: מה אני רוצה. אחר כך ההקשבה, התחינה והאמונה ביכולת להשתנות.

ואחרי כל זה: “דע לפני מי אתה עומד“ – יש לעבוד על עמידה למול. איני מתכוון רק לכוונת המילים אלא בעיקר למודעות מלאה שאדם יודע שהוא עומד מול ריבונו. אדם עובד בתוכו ומתכוונן לכך שהוא עומד מול אביו שבשמים. הוא עובד על תשומת לב לגוף העומד, ולאחר מכן – לנפש, לתודעה, אל מול מי אני ניצב. דע לפני מי – מי זה האני העומד, מי זה האתה שלמולו אני ניצב, וגם מי זה ההוא, המרוחק, הא־לוהי, כנוכח רחוק ולא רק כקרוב. כשמצליחים לעבוד על זה פתאום התפילה משתנה.

אבל איני מתפלל לבדי אלא בציבור. מה זה ‘ציבור‘, מה היחס ביני לבינו. וכדאי לזכור את דברי האר“י הקדוש שהיה מקבל עליו את מצוות ‘ואהבת לרעך כמוך‘ קודם התפילה. שכן כשאדם מתפלל עם אנשים שהוא מכיר, אוהב אותם, קרוב אליהם – הוא מבקש בעבורם, הוא בא ומתפלל לא רק על עצמו ועל מושג כמו ‘עם‘ ו‘עולם‘ מרוחק ומופשט, אלא מבקש על עצמו שהוא גם החברים והקהילה. גם שליח הציבור איננו רק אדם שעולה לדוכן אקראית, אלא אדם שעולה מתוך החבורה, הוא פה ולב של כולם.

כפי שעלה במוסף זה לא מכבר בחדות ראויה, הרי שברוך ה‘ יש מאיסה בעלונים, בשעמום המלווה את התפילה כמו גזירה. יותר ויותר אנשים מבינים שאם הם כבר הגיעו לתפילה כדאי שיתרחש בה משהו משמעותי.

אני לא רוצה להמציא משהו בכל יום, אלא הולך עם התפילה הקיימת והמסורה לנו ומאמין שבכוח החיוב ודווקא בכוחו לייצר עניין. אכן נדרש שיקום, אבל לא ויתור על שטחי התפילה הוא שייתן מענה, אלא שלום־אמת בתוך הלב והנפש.

ולסיום: לילדים יש החן הטבעי, וכדאי שידעו שיש מקום שבו יכולותיהם הטבעיות לבקש, להתחנן לירא ולהתרגש מקבלות כבוד. בית הכנסת אינו המקום להפעלת המשמעת הדתית על הילדים הקטנים. כדאי לבודד להם קטע או שניים בתפילה, להסתפק בהם ולא להעמיס.

שנזכה להתפלל ולהמשיך חן אל בקשתנו ועמידתנו.

הרב דוב זינגר הוא ראש ישיבת 'מקור חיים'

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ז אלול תשע"ב, 14.09.12