אחדות, ברית, התגלות / שי נוה

עיון בברכות תפילת ראש השנה ובמבנה התקיעות הנלוות להן מגלה סדר קבוע הנע על ציר של חיבור כפוי, ניתוק והתקשרות ברמה גבוהה יותר. מבט חדש על מלכויות, זיכרונות ושופרות

חז"ל תיקנו להוסיף בתפילת מוסף של ראש השנה שלוש ברכות מיוחדות – מלכויות, זיכרונות ושופרות. המשנה אף מלמדת שלכל אחת מהברכות הללו מתלווה אחת מתקיעות השופר של ראש השנה. אבקש להתבונן בברכות אלו – מה משמעותן, ומה המשמעות שזוכה לה תקיעת השופר בהתלוותה לברכות הללו.

חוליה מקשרת

שלוש הברכות, מלכויות, זיכרונות ושופרות, מתארות תהליך הדרגתי, שראשיתו בבריאת העולם. בנקודת ראשית זו מונח העולם כולו בכפו של הקב"ה, הוא מולך על כל העולם כולו באופן מוחלט והעולם מצדו מגלה את גודלו וכוחו של ה':

ה' מָלָךְ גֵּאוּת לָבֵשׁ לָבֵשׁ ה' עֹז הִתְאַזָּר אַף תִּכּוֹן תֵּבֵל בַּל תִּמּוֹט. נָכוֹן כִּסְאֲךָ מֵאָז מֵעוֹלָם אָתָּה. נָשְׂאוּ נְהָרוֹת ה' נָשְׂאוּ נְהָרוֹת קוֹלָם יִשְׂאוּ נְהָרוֹת דָּכְיָם. מִקֹּלוֹת מַיִם רַבִּים אַדִּירִים מִשְׁבְּרֵי יָם אַדִּיר בַּמָּרוֹם ה'. עֵדֹתֶיךָ נֶאֶמְנוּ מְאֹד לְבֵיתְךָ נַאֲוָה קֹדֶשׁ ה' לְאֹרֶךְ יָמִים.

ראוי לציין שאף שהעולם כולו אומר ‘כבוד‘, וקולם האדיר של משברי הים והנהר מאדיר את ה‘, הרי שאין כאן יחס ישיר של דיבור או פנייה בין העולם לבוראו. דומה הדבר לעובר הנברא ברחם אמו – היא מקיפה אותו וכוללת אותו, אך לא מתקיימת ביניהם מודעות של תקשורת. כך, מצד אחד יש כאן קשר אמיץ ביותר, אך מאידך אין כאן קשר כלל.

אם נמשיך במשל של העובר והאם, נוכל לומר שכמו שברגע הלידה מתחילה התרחקות בין האם לבנה, כך גם מנקודת השיא של בריאת העולם מתחילה הידרדרות והתרחקות של העולם מבוראו – חטא הארץ והעץ, חטא הלבנה, וחטא אדם וחוה. אלא שבתוך ההתרחקות מופיע הזיכרון. הזיכרון הוא התקשרות מעבר למרחק, כפי שמובא בשעבוד מצרים (שמות ב):

וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱ־לֹהִים מִן הָעֲבֹדָה. וַיִּשְׁמַע  
אֱ־לֹהִים אֶת נַאֲקָתָם וַיִּזְכֹּר אֱ־לֹהִים אֶת בְּרִיתוֹ אֶת אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק וְאֶת יַעֲקֹב. וַיַּרְא אֱ־לֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֵּדַע אֱ־לֹהִים.

הזיכרון הוא החוליה המקשרת בין המלכות הרחוקה, המקיפה והגדולה לבין ההתגלות, ההתקשרות האינטימית, הקרובה והבלתי אמצעית. כשם שריחוקו של הילד מאמו, 'נסירה' והיפרדות בבחינת 'אחור באחור', הוא גם תחילתה של בניית קשר חדש, של 'פנים־בפנים', כך גם הריחוק וההתנתקות מבורא העולם מאפשרים ומתחילים את בנייתו של קשר אמיץ יותר בבחינת 'פנים בפנים'.

לאחר הזיכרון מופיעה לפיכך ההתקשרות, ההתגלות: "אַתָּה נִגְלֵיתָ בַּעֲנַן כְּבוֹדֶךָ עַל עַם קָדְשְׁךָ לְדַבֵּר עִמָּם".

קרן אור יחידה מבצבצת מבין ערפל העננים המטורף. נוח והתיבה, אדוארד היקס, 1846
מאוסף מוזיאון פילדלפיה לאמנויות

לקראת פנים בפנים

זהו התהליך המסביר את שלוש הברכות: מלכויות, זיכרונות, שופרות. בברכת המלכויות אנו מספרים על הכוליות האינסופית של ה' ומפנימים את מלכותו – הוא ברא את העולם, 'הוא מקומו של עולם'. בברכה הזו שולט המימד האוניברסלי, אנו פונים אל ה' כמלך כל העולם. מבחינה זו עדיין אין פנייה או דיאלוג בינו לבין עם ישראל.

ברכת הזיכרונות מתארת את הזיקה המיוחדת של הקב"ה אל עם ישראל, אך אין זה עדיין קשר של 'פנים בפנים'. בשלב הזה טרם מדובר בהתגלות. הקשר כולו אפוף משברים וכאבים (המבול, גלות מצרים, הקללות שבפרשת בחוקותי ועוד), אלא שמעבר לו ישנו הזיכרון – אנו זוכרים את הקב"ה והוא זוכר אותנו.

המילה המנחה החורזת כמעט את כל פסוקי הזיכרונות היא 'ברית': "… וַיִּזְכּוֹר אֱ־לֹהִים אֶת בְּרִיתוֹ", "וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוֹב, וְאַף אֶת בְּרִיתִי יִצְחָק, וְאַף אֶת בְּרִיתִי אַבְרָהָם אֶזְכּוֹר", "…יִזְכֹּר לְעוֹלָם בְּרִיתוֹ", "וַיִּזְכֹּר לָהֶם בְּרִיתוֹ…", "וְזָכַרְתִּי אֲנִי אֶת בְּרִיתִי אוֹתָךְ בִּימֵי נְעוּרָיִךְ, וַהֲקִימוֹתִי לָךְ בְּרִית עוֹלָם". הברית ממחישה ומגלה את הקשר האמיץ והמסור שמתקיים בהתמדה גם בבחינת אחור באחור, גם בתוך הניכור וההתעלמות. התמונה המתארת את הברית של הזיכרון באופן הקולע ביותר היא התמונה של נוח מונח בתיבה כשמסביבו סערה ואפלה וחורבן, קרן אור יחידה מבצבצת מבין ערפל העננים המטורף. קרן אור זו היא הברית, הזיכרון. וכך גם חותמת הברכה – 'זוכר הברית'.

לאחר הזיכרונות אנו עוברים למצב של הארה וגילוי פנים. מצב זה מתואר על־ידי השופרות. כל עניינה של ברכת השופרות הוא ההתגלות והדיבור המתקיימים בין ה' יתברך לבין העולם.

כך פותחת ברכת השופרות: "אַתָּה נִגְלֵיתָ בַּעֲנַן כְּבוֹדֶךָ עַל עַם קָדְשְׁךָ לְדַבֵּר עִמָּם. מִן הַשָּׁמַיִם הִשְׁמַעְתָּם קוֹלֶךָ, וְנִגְלֵיתָ עֲלֵיהֶם בְּעַרְפְּלֵּי טֹהַר. גַּם כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ חָל מִפָּנֶיךָ, וּבְרִיּוֹת בְּרֵאשִׁית חָרְדוּ מִמֶּךָּ, בְּהִגָּלוֹתְךָ מַלְכֵּנוּ עַל הַר סִינַי".

ניתן לתאר את שלושת המצבים הללו כשלוש מערכות יחסים שונות: יחסי עבד־מלך, יחסי בן־אב ויחסי רעיה־דוד (אישה־איש). ברכת מלכויות מתארת מערכת יחסים של עבד־מלך. בין העבד למלך אין מערכת יחסים אינטימית או תקשורת כלשהי, אך העבד מוקף במלכותו של המלך. ברכת הזיכרונות דומה לקשר הדם המתקיים בין הורה לילדו, בבחינת ברית. הבן יכול להתרחק מאביו, ואף האב יכול להתרחק מבנו, אך בין כך ובין כך מקשרת ביניהם הברית, הזיכרון. לבסוף אנו מגיעים למערכת היחסים הבחירית והאינטימית שבין איש לאישה, שהיא כאמור בחינת שופרות. מערכת יחסים של תקשורת, גילוי והזדקקות הדדית.

מבנה התקיעות

מימד נוסף שראוי להאיר בו את שלוש הברכות מבוטא בתקיעות השופר. אפשר לומר שגם המערכה של תקיעה־תרועה־תקיעה מתארת את התהליך של מלכויות, זיכרונות ושופרות (וליודעי ח"ן אפשר לרמוז גם לשלושת המימדים של עקודים, נקודים וברודים). התקיעה הראשונה היא קול פשוט, קול ראשוני של אחדות גמורה, התכללות הבריאה בבוראה, בבחינת 'ה' אחד'. התרועה הבאה אחריה, בין אם קול יללה היא ובין אם קול גניחה, מתארת את ההתפרטות וההתרחקות, היציאה מנקודת המרכז אל המרחב הפתוח, המלא אתגרים ופיתויים. לבסוף, לאחר השבר, החיפוש והזיכרון, חוזר הקול הפשוט וקורא להתאחד מחדש. ומורגש ההבדל שבין התקיעה הראשונה לתקיעה האחרונה, כהבדל שבין התאחדות עובר ואמו להתאחדות איש ואישה.

על־פי התלמוד הבבלי אחד המקורות לסדר תקיעות השופר של ראש השנה הוא פרשת החצוצרות שבפרשת בהעלותך (במדבר י, א־י). כפי שנראה להלן הפרשה עצמה מתחלקת לתקיעה־תרועה־תקיעה, ובמילים אחרות למלכויות־זיכרונות־שופרות (ראו טבלה בתחתית העמוד).

עבר־הווה־עתיד

המשנה והגמרא מלמדות שהתקיעות בנויות במבנה של 'שלוש של שלוש שלוש'. כלומר, צריך להריע בראש השנה שלוש תרועות כשלכל תרועה מתלווה תקיעה לפניה ותקיעה לאחריה. כפי שראינו, מבנה זה מופיע כבר בפשוטו של מקרא בפרשת החצוצרות, אך מסתבר שהוא גם שב ומופיע בשלוש הברכות – מלכויות, זיכרונות ושופרות.

בכל אחת מהברכות מובאים עשרה פסוקים – שלושה מהמקרא, שלושה מהכתובים ושלושה מהנביאים. לבסוף, בחתימת הברכות, מובא עוד פסוק אחד מהמקרא. ואם תשאל מדוע הקדים מסדר הברכות את הכתובים לנביאים, התשובה היא משום שהפסוקים ערוכים בסדר של עבר־הווה־עתיד. פסוקי התורה מתארים את העבר, פסוקי הכתובים את ההווה ופסוקי הנביאים את העתיד לבוא. מבנה זה מבואר לפי העיקרון שהצענו לעיל – עבר זוהר, הווה מייחל וזוכר, ועתיד שכולו טוב.

מלכות ה' בעבר מתוארת על־ידי שני מופעים – קריעת ים־סוף ומסע המחנות במדבר (כפי שהוא משתקף בעיניו של 'הגוי', בברכת בלעם). מלכות ה' המופיעה בתחילת ההיסטוריה היא 'נמוכה' יחסית, מקומית וראשונית, אך לעתיד לבוא המלכות עתידה להתפשט בתוקף עז יותר ובהיקף גדול הרבה יותר, כפי שמבארים פסוקי הנביאים:

"כֹּה אָמַר ה' מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וְגוֹאֲלוֹ ה' צְ־בָאוֹת, אֲנִי רִאשׁוֹן וַאֲנִי אַחֲרוֹן, וּמִבַּלְעָדַי אֵין אֱ־לֹהִים"; "וְעָלוּ מוֹשִׁעִים בְּהַר צִיּוֹן לִשְׁפּוֹט אֶת הַר עֵשָׂו וְהָיְתָה לה' הַמְּלוּכָה"; "וְהָיָה ה' לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד".

ההווה של 'המלכות' מתואר באופן קודר יחסית. התקופה הקדומה של המדבר כבר מאחוריו והזוהר של העתיד עדיין מעבר לאופק, אך ישנו הזיכרון וישנה הציפייה. הכתובים לא מבטאים את המלכות כדבר הקיים בפועל, אלא מתארים בעיקר את הקריאה לה' לגלות את מלכותו, למשל בפסוקים שבתהלים כ"ד המובאים במלכויות:

"שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וְהִנָּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם וְיָבוֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד. מִי זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד ה' עִזּוּז וְגִבּוֹר ה' גִּבּוֹר מִלְחָמָה. שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם וְיָבֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד. מִי הוּא זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד ה' צְ־בָאוֹת הוּא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד סֶלָה".

ובאופן יותר מובהק בפסוקים המובאים מתהלים כ"ב. המזמור פותח בקריאה כואבת וקשה (שעל פי חז"ל מיוחסת לאסתר המלכה, קרי לזעקה של גלות רחוקה): "אֵ־לִי אֵ־לִי לָמָה עֲזַבְתָּנִי רָחוֹק מִישׁוּעָתִי דִּבְרֵי שַׁאֲגָתִי. אֱ־לֹהַי אֶקְרָא יוֹמָם וְלֹא תַעֲנֶה וְלַיְלָה וְלֹא דוּמִיָּה לִי… עָלֶיךָ הָשְׁלַכְתִּי מֵרָחֶם מִבֶּטֶן אִמִּי אֵ־לִי אָתָּה. אַל תִּרְחַק מִמֶּנִּי כִּי צָרָה קְרוֹבָה כִּי אֵין עוֹזֵר. סְבָבוּנִי פָּרִים רַבִּים אַבִּירֵי בָשָׁן כִּתְּרוּנִי. פָּצוּ עָלַי פִּיהֶם אַרְיֵה טֹרֵף וְשֹׁאֵג. כַּמַּיִם נִשְׁפַּכְתִּי וְהִתְפָּרְדוּ כָּל עַצְמוֹתָי הָיָה לִבִּי כַּדּוֹנָג נָמֵס בְּתוֹךְ מֵעָי".

לאחר התיאור הנוקב של תחושת הריקנות והאובדן פותח המשורר בתיאור תקוותו וביטחונו שהסוף יהיה טוב יותר. הזיכרון של מלכות ה' עולה מעבר להרי הצרות ומביא בכנפיו נחמה: "הוֹשִׁיעֵנִי מִפִּי אַרְיֵה וּמִקַּרְנֵי רֵמִים עֲנִיתָנִי. אֲסַפְּרָה שִׁמְךָ לְאֶחָי בְּתוֹךְ קָהָל אֲהַלְלֶךָּ. יִרְאֵי ה' הַלְלוּהוּ כָּל זֶרַע יַעֲקֹב כַּבְּדוּהוּ וְגוּרוּ מִמֶּנּוּ כָּל זֶרַע יִשְׂרָאֵל. כִּי לֹא בָזָה וְלֹא שִׁקַּץ עֱנוּת עָנִי וְלֹא הִסְתִּיר פָּנָיו מִמֶּנּוּ וּבְשַׁוְּעוֹ אֵלָיו שָׁמֵעַ… יִזְכְּרוּ וְיָשֻׁבוּ אֶל ה' כָּל אַפְסֵי אָרֶץ וְיִשְׁתַּחֲווּ לְפָנֶיךָ כָּל מִשְׁפְּחוֹת גּוֹיִם, כִּי לה' הַמְּלוּכָה וּמֹשֵׁל בַּגּוֹיִם".

מוכנות לעתיד לבוא

גם פסוקי הזיכרונות ערוכים בסדר הזה. פסוקי התורה מעלים בפנינו בריתות שהועילו וזיכרונן הביא בסופו של דבר הצלה. תחילה מוזכרת הברית שכרת ה' עם נוח, לאחר מכן עולה בפנינו הזיכרון של עם ישראל בנאקתו וזעקתו בגלות מצרים, ולבסוף ההבטחה לזכור את הברית בתוך הקללות שבפרשת בחוקותי.

בשני הפסוקים הראשונים המובאים מהכתובים אנו פוגשים דיבור כללי על ברית וזיכרון. הפסוק השלישי הוא מתהלים ק"ו:

"וַיִּטְמְאוּ בְמַעֲשֵׂיהֶם וַיִּזְנוּ בְּמַעַלְלֵיהֶם. וַיִּחַר אַף ה' בְּעַמּוֹ וַיְתָעֵב אֶת נַחֲלָתוֹ. וַיִּתְּנֵם בְּיַד גּוֹיִם וַיִּמְשְׁלוּ בָהֶם שֹׂנְאֵיהֶם. וַיִּלְחָצוּם אוֹיְבֵיהֶם וַיִּכָּנְעוּ תַּחַת יָדָם. פְּעָמִים רַבּוֹת יַצִּילֵם וְהֵמָּה יַמְרוּ בַעֲצָתָם וַיָּמֹכּוּ בַּעֲוֹנָם. וַיַּרְא בַּצַּר לָהֶם בְּשָׁמְעוֹ אֶת רִנָּתָם. וַיִּזְכֹּרלָהֶם בְּרִיתוֹ וַיִּנָּחֵם כְּרֹב חֲסָדָיו. וַיִּתֵּן אוֹתָם לְרַחֲמִים לִפְנֵי כָּל שׁוֹבֵיהֶם. הוֹשִׁיעֵנוּ ה' אֱ־לֹהֵינוּ וְקַבְּצֵנוּ מִן הַגּוֹיִם לְהֹדוֹת לְשֵׁם קָדְשֶׁךָ לְהִשְׁתַּבֵּחַ בִּתְהִלָּתֶךָ".

ניתן לראות כי זיכרון הברית בפסוקים אלו הוא חלק מאמונה וציפייה המסתיימת בתפילה אל ה'. לבסוף מגיעים פסוקי הנביאים ופונים אל הגאולה העתידה.

שלושת פסוקי התורה המובאים בברכת השופרות הם כולם מעניין ההתגלות בהר סיני. הפסוקים מבטאים את הפער והקושי שבהתגלות, כשתחילה נתקף העם חרדה: "וַיֶּחֱרַד כָּל הָעָם אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה", ולבסוף הוא נרתע לאחוריו: "וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק". כלומר, חווית ההתגלות דורשת מוכנות ובשלות, ובמתן תורה העם לא היה מסוגל לעמוד באור הנורא הזה.

בפסוקי הכתובים הכיוון מתהפך: השופר והקולות לא מגיעים מן השמים אל הארץ אלא מלמטה למעלה ("הריעו לפני המלך ה'", "הללוהו בתקע שופר"). כלומר, בהווה אנו איננו שומעים כל קול ואיננו יודעים כלל מהי התגלות, אך אנו מצידנו משתוקקים אליה ואנו תוקעים בשופרות ומרעישים שמים וארץ כדי לעורר אותה.

בפסוקי הנביאים אנו שבים אל שופר של מעלה. הקולות חוזרים ובאים אלינו מן השמים, אך שלא כמו בהר סיני לא נופלת חרדה על העם, אלא למשמע קול השופר הגדול האובדים והנידחים שבים ומתקבצים להר הקודש. בניגוד לחוסר המוכנות ולתנועה לאחור שהיו בתקיעות של התורה שבכתב, התקיעות שלעתיד לבוא נופלות על אוזניים קשובות ומוכנות.

בסיכומו של דבר אפשר לראות שהמבנה הכולל הן של תקיעות השופר והן של הברכות עצמן הוא 'שלוש של שלוש שלוש', שלושה מחזורים של 'תקיעה־תרועה־תקיעה' (ראו טבלה).

*

תפילת מוסף של ראש השנה עלולה להיות מעיקה ומעייפת. כאשר מגיעים אליה ללא כל הבנה והכנה עלולים ליפול אל תוכה ולהרגיש אבודים בין שלל הפסוקים והמילים. אך אם מעיינים בה מעט מוצאים בה סדר, מבנה ומשמעות, ואז התפילה הופכת להיות הזדמנות לעבודת ה' מעמיקה שיש בה התפתחות ותהליך.

—–

> התקיעה הראשונה נעשית במחנה ישראל במדבר. שם, עם ישראל פסיבי כמעט לחלוטין, "עַל פִּי ה' יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל פִּי ה' יַחֲנוּ כָּל יְמֵי אֲשֶׁר יִשְׁכֹּן הֶעָנָן עַל הַמִּשְׁכָּן יַחֲנוּ" (במדבר ט, יח). לאחר מכן מגיעה תרועת המלחמה. שם מדובר כבר בארץ ישראל, אחרי 'הלידה'. עם ישראל כבר איננו מוקף ענני כבוד, נוכחותו של המלך רחוקה. גם עצם היציאה למלחמה היא התרחקות מהמקור, תנועה אל הפריפריה. מתוך המרחק הזה עולה הזיכרון. הצר מעורר אותנו להיזכר, 'ונזכרתם לפני ה". התרועה כאן היא בוודאי 'גנוחי גניח וילולי יליל'. אך לאחר הניצחון במלחמה, הן במלחמה בצורר שמבחוץ והן בצורר שמבפנים – השכחה, אנו חוזרים אל נקודת המרכז. כמו במחנה ישראל שבמדבר, שבמרכזו עמד המשכן, כך לאחר כל תנועה וסיבוב אנו חוזרים ומתכנסים במקדש שבירושלים.

>  ההבדל שבין התקיעה הראשונה במדבר לתקיעה האחרונה שבמקדש כמוהו כהבדל שבין ברכת המלכויות לברכת השופרות.

>  בקריאה מדוקדקת יותר ניתן לראות כי כבר בגופה של התקיעה הראשונה קיימת התבנית של תקיעה־תרועה־תקיעה. כלומר, גם במדבר מופיעה תת־תנועה של אחדות גמורה – תקיעה ראשונה, לאחר מכן תת־תנועה של התרחקות במסע המחנות (ויושם לב שהכתוב מדייק לכתוב 'ותקעתם תרועה', כלומר אין זו תרועה גמורה אלא תרועה שבתקיעה), ולבסוף שוב תקיעה להתקרבות המחודשת שלאחר המסע.

הרב שי נטה מלמד במדרשת נשמת

Normal
0

false
false
false

EN-US
X-NONE
HE

MicrosoftInternetExplorer4

/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"טבלה רגילה";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-noshow:yes;
mso-style-priority:99;
mso-style-qformat:yes;
mso-style-parent:"";
mso-padding-alt:0cm 5.4pt 0cm 5.4pt;
mso-para-margin:0cm;
mso-para-margin-bottom:.0001pt;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:10.0pt;
font-family:"Calibri","sans-serif";
mso-fareast-font-family:"Times New Roman";
mso-bidi-font-family:Arial;}

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ז אלול תשע"ב, 14.09.12

Normal
0

false
false
false

EN-US
X-NONE
HE

MicrosoftInternetExplorer4

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ז אלול תשע"ב, 14.09.12

/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"טבלה רגילה";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-noshow:yes;
mso-style-priority:99;
mso-style-qformat:yes;
mso-style-parent:"";
mso-padding-alt:0cm 5.4pt 0cm 5.4pt;
mso-para-margin:0cm;
mso-para-margin-bottom:.0001pt;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:10.0pt;
font-family:"Calibri","sans-serif";
mso-fareast-font-family:"Times New Roman";
mso-bidi-font-family:Arial;}

פורסמה ב-14 בספטמבר 2012, ב-גיליון ראש השנה תשע"ג - 788 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. נלמד, כהכנה לראש השנה, את דברי הרמח'ל בספר המאמרים, על מלכויות, זכרונות ושופרות. תפילת מוסף של ראש השנה, היא תפילה שאין כדוגמתה כל השנה, ואף ביום כיפור. היא בנויה מתשע ברכות, וקדושת היום – שבכל שאר תפילות המוסף באה כברכה אחת – נבלעת כאן בתוך שלוש הברכות האמצעיות. מה גם, שענייננן של שלוש הברכות הוא העיקרי והבולט, לעומת עניין קדושת היום שבא בהן רק בדרך אגב – 'מלךעל כל הארץ, מקדשישראל ויום הזכרון'.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: