תרבות בייבוא אישי / גל אורן

המהגרים החדשים גילו את אמריקה כאזור נטול היסטוריה ונאלצו להמציא, ובעיקר להדביק, בסיס תרבותי מן המולדת הישנה. רשמים ממסע לאמריקה המשועתקת

במסתו האסתטית־פילוסופית הנודעת "יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני" (1936), טוען ולטר בנימין כי בימינו, בעידן אינספור ההעתקים והשכפולים, אבדה ההילה של יצירת האמנות כדבר מה חד־פעמי ובלתי ניתן להעתקה; כגוף שמקרין על צופיו עוצמה ויופי מעצם היותו במקום אחד בלבד.

מסה זו, שהפכה במרוצת השנים לקנונית, עקב תהליכי המכניזם המפלצתיים שנכנסו לחיינו, קיבלה בעיניי משנה תוקף במסעי לאחרונה לצפון אמריקה. אמנם, באופן משונה משהו, נדמה היה לי כי מתחת להסבר הפשטני המאשים את הטכנולוגיה באשר למצב שבו נתונים האמריקנים והקנדים (ולא רק הם), חשפו בפניי האתרים השונים שנקרו בדרכי סיפור 'שעתוק' אחר, נוסף וקודם לזה הנוכחי, שיש בו אולי כדי להסביר את עצם החובה המהותית של אמריקה בימינו להמשיך במגמה ההרסנית של כפילויות אינסוף לאותם עצמים; כפילות שרק מדגישה את המחסור בבסיס תרבותי איתן של מציאותה הנוכחית.

לא פסק מלבעוט בייצוגיה של אמריקה. אנדי וורהול, 1976
צילום: אי.פי

תאונת מטוס ומקדונלד'ס

נסעתי לפיטסבורג שבפנסילבניה, אחד המרכזים התעשיתיים החשובים בארצות הברית, לשם השתתפות בכנס מדעי שאליו הוזמנתי. על אף שהתכוננתי נפשית לכך שלהבדיל מכנסים באירופה – אשר דגלו בצמצום, באינטימיות בין המשתתפים, ובדגש מרכזי על הפרט – הפעם יתנהלו הדברים אחרת, לא יכולתי שלא להתפעל (או ליתר דיוק להיבהל) מממדי הענק של הפורמט האמריקני. משהסתיים הכנס נפניתי סוף־כל־סוף לראות את אמריקה כהווייתה.

למרבה ההפתעה גיליתי כי במרחק צעדים ספורים מאולם הכנסים של פיטסבורג נמצא מוזיאון (גם הוא הגדול ביותר מסוגו…) המוקדש כל כולו ללא אחר מאשר אנדי וורהול (Warhol), האמן יליד המקום, מחלוצי תנועת הפופ־ארט וממייצגיה הגדולים, שלא פסק מלבעוט בכל ייצוגיה של אמריקה בחייו ובעבודתו. המפגש המוזר עם ‘מקדש‘ וורהול בלב לבו של העולם המתועש של אמריקה הותיר אותי יותר משועשע ממופתע, ולמעשה הרגשתי כי זהו שער הכניסה האמיתי ליבשת החדשה שאותה התחלתי לתור.

וורהול, שיצא מתחומה הצר של האמנות הפלסטית והפך לתופעה של ממש, מיוצג במוזיאון שלו בדרך היחידה המאפשרת לתפוס את אשר רצה להביע. בדרך כלל, כאשר נתקלים ביצירה מִשלו באחד המוזיאונים, היא לרוב נדמית משונה, לא מתוחכמת במיוחד ולא בהירה במכוון, בודדה על רקע שלל שונה, באופן שגורם אינסטינקטיבית להירתע ממנה וממשמעויותיה. אך כאשר נאספות היצירות למבנה אחד על רקע הצגת האדם, התקופה, יצירותיו והמקום שממנו צמח, מתקבלת תמונה מדויקת של האיש שחזה כיצד ההעתקה וההכפלה של החיים ידגישו את הממד האפסי שקיבלו חיי הפרט במרחב החדש.

דוגמה מצוינת לכך ניתן למצוא בקומתו האחרונה של המבנה, הכמו־מסכמת, שבה מובאים שכפולים מרובים של אותה תמונת אסון מזוויעה (ריסוק מטוס, תאונת דרכים, הרעלה, כיסא חשמלי), שהנה פתאום נדמה כי עוקרה מהטראגיות שבה בשל כפולותיה הרבות. האדישות לתמונות מתחלפת בתדהמה נוראית המברירה עד כמה הצגה בלתי פוסקת של האסונות הללו בתקשורת, תוך הדגשת הפן המכני של האסון שבהם, אינה באה להציג מוות של פרט מסוים אלא להכחידו. האדם ומותו, ומכאן גם האדם וחייו, לא נותרו כלל חלק מהסיפור.

מכאן גם הפתח להבנת דיוקני ההכפלות של אלביס, מרלין מונרו, פחיות קמפבל, שטרות הדולרים ודומיהם כמייצגים של תרבות שכוחה היחיד בגודלה, על אף שחולשת הבודדים שבה (התבהמותו של אלביס, התאבדותה של מונרו, חוסר הערך שבפחית שימורים או בדולר כשלעצמו) ברורה לחלוטין. “הדבר היפה ביותר בטוקיו זה מקדונלד‘ס. הדבר היפה ביותר בשטוקהולם זה מקדונלד‘ס. הדבר היפה ביותר בפירנצה זה מקדונלד‘ס. לפקין ולמוסקבה אין עדיין שום דבר יפה“, אמר פעם וורהול בציניות, וסיכם במידת מה את שרצה להביע על החיים באמריקה. “הרעיון של אמריקה הוא כה נפלא, משום שככל שדבר יותר דומה לדברים אחרים, כך הוא יותר אמריקני“.

על אף שוורהול הוא מייצג חשוב של הפרובלמטיקה האמריקנית, רבים שוכחים כי האמן המפורסם הבקיע לתודעת העולם על רקע מהפכת שנות החמישים של המאה הקודמת, כך שאם ברצוננו להעמיק חקר אל שורשי בעיית הא־תרבות באמריקה, לא ניתן כלל להסתפק באמנותו של האמן פורץ הדרך, על אף רוחב היקפה.

מסכה אומללה

מיד לאחר הביקור במוזיאון וורהול, שהיה מבחינתי רק פתיחה לקראת הסבר מעמיק יותר שציפיתי לגלות בהמשך, הגעתי לניו יורק. במשך השבועיים שבהם שהיתי בעיר הגדולה נהניתי כמובן מרוב מנעמיו הידועים של התפוח הגדול, אך עם זאת הבטחתי לעצמי לפקוד מדי יום ביומו מוזיאון אחד, בבחינת איזון לרקע המסחרר. סקירה רוחבית זו חשפה ניו יורק אחרת לחלוטין מהמצופה, מוצפת אמנות וטוב־טעם נדירים, מה שהציב אותי בבלבול מתמשך ובעיקר בלתי פתיר מהשנייה הראשונה שבה פסעתי מחוץ לדלתות כל אחד מהמוזיאונים.

שלא במפתיע, נזכרתי בתמונות המזהירות מסרטו הנודע של סקורסזה "עידן התמימות" (1993, מבוסס על הרומן זוכה הפוליצר של אדית וורטון מ־1920), שהציג את ניו יורק בשלהי המאה התשע־עשרה כמין רפליקה של הזוהר האירופי, ובמיוחד זה הבריטי והצרפתי. רק כשעזבתי את העיר לכיוון מונטריאול שבקנדה עלתה בראשי לפתע תמונה מסצנה אחת בסרט, שכמו ביקשה לרמוז לי דבר מה, לשזור חוט שני בין המראות הסותרים של השבועות האחרונים.

מצפייה בסצנה, שהציגה את חיי העושר המרשימים של האצולה הניו־יורקית של הימים ההם, ניתן היה בקלות לטעות ולחשוב שמדובר בצילום של אחת מאחוזותיה האנגליות של המלכה ויקטוריה. אלא שאז נראית האחוזה מלבר, עומדת בודדה לחלוטין בתוך המרחב האפור והשטוח שהייתה ניו יורק ברובה בימים ההם. מקום חדש לחלוטין, שהתגלה במונחים היסטוריים רק אתמול, טען על גבו הצמוק, במלאכותיות מובהקת, מטען היסטורי, תרבותי ורוחני שהגיע מפלנטה אחרת לגמרי, הנמצאת מעבר לאוקיינוס, ושהקשר בינה ובין עולם העבר התבטא רק בזיכרונותיהם של תושביה.

ככל דבר חדש ונקי התגלתה אמריקה כאזור נטול היסטוריה, דבר שאילץ את המהגרים החדשים (להבדיל לדוגמה מההגירה ההמונית לפלשתינה) להסתפק במסווים מתוחכמים לעובדה המרה שאין בסיס תרבותי לאדמה שעליה החליטו להתיישב. מכאן גם החלה לצמוח בי ההבנה לאותם דורות מייסדים ולמורשת ייבוא התרבות שעליה שמרו בקנאות על אף חוסר ההתאמה הברור שלה, פשוט כי לא הייתה להם אפשרות אחרת.

עתה גם הצלחתי לסדר בתודעתי את האתרים השונים באופן הגיוני. הגנים הבוטניים של ניו יורק, שנוצרו בדמותם של גני קיו שבלונדון; המטרופוליטן, שאיגד תחתיו אוצרות אין קץ מכל רחבי העולם, אך מעט מאוד מארצות הברית עצמה; אוסף האמנות העתיקה של פריק (Frick) בלב השדרה החמישית; המוזיאון לאמנות מודרנית (MoMA) על אוספי ציוריו מן היבשת הזקנה; המוסיקה האירופית למהדרין בקרנגי הול. השמות המועתקים מערי העולם השונות וכדומה הפכו באחת למסכה אומללה, שאך כיסתה על מערומי המחסור בתרבות ובהומוגניות תרבותית אשר התחבאו מתחת לפני השטח של צפון אמריקה.

נפוליאון קנדי

הדברים נכונים, גם אם במידה פחותה, באשר לקנדה, שנוצרה אף היא כמו ארצות הברית, ושהשוני התרבותי בינה ובין ארצות הברית הולך ומתמסמס במהירות בעשורים האחרונים עקב ההשפעה של השכנה הדרומית, וכן בשל גלי ההגירה הגדולים מאסיה. בטורונטו, מהערים המולטי־אתניות הבולטות ביותר בעולם, כלל לא ניתן לזהות דבר מה העונה לשם "תרבות קנדית", עד כדי כך שהמוזיאון המלכותי של אונטריו, הממוקם בעיר, כמעט אינו מציג אוספים של תרבות מקומית, אלא בעיקר ייבוא של אוצרות היסטוריים ואמנותיים מהמזרח הרחוק (להבדיל, לדוגמה, ממוזיאון ישראל, המציג בצורה היררכית את אלפי שנות ההיסטוריה של ארץ ישראל, או מהאלטה־פינקוטק בברלין המציג מאות שנות אמנות גרמנית אותנטית).

במונטריאול, השומרת באדיקות על צביונה הצרפתי עקב השינויים התרבותיים במדינה, ניתן להבחין במגמה קיצונית של 'שימור צרפתיות', שאף היא לא הייתה מעולם חלק מהמקום, המתבטאת כמובן בשימור השפה הצרפתית ביבשת דוברת אנגלית, ובארכיטקטורה האירופית המרשימה. במיוחד השתעשעתי למראה הקומה השלמה המוקדשת בקביעות לתצוגת פרטים הקשורים לנפוליאון במוזיאון לאמנות יפה, החשוב במוזיאוני קוויבק.

לבסוף, לאחר חודש ימים, מששבתי ארצה אל הדרום הלוהט, אל העבודה, הלימודים ושגרת החיים, מצאתי בין שלל הקשקושים הקטנים שהבאתי עמי מהמסע תמונה קטנה ופשוטה שקניתי בדולרים אחדים באחד הדוכנים מבלי משים, ואשר הייתה אמורה לשמש מזכרת (שלא ניתנה בסופו של דבר לאיש). בתמונה, שהייתה למעשה צילום צבע של כריכת מגזין 'הניו יורקר' מה־30 בספטמבר 1996, נראה איש עסקים טיפוסי באמצע שנותיו עומד ומסתכל מעלה, בציפור בודדה בשמים, כשהוא מוקף מכל עבר בטבעת חנק של בנייני ענק אפורים, לגמרי לבדו.

טבעת חנק של בנייני ענק אפורים, כריכת הניו יורקר מה30 בספטמבר 1996

החלטתי לתלות תמונה זו ליד המחשב שלי בעבודה, ממש ליד הפוסטר הענק המשקיף על מנהטן ממעוף הציפור התלוי אף הוא שם. מפעם לפעם, משעייפות הצהריים נחה עליי, אני מקדיש שניות ספורות להצצה חטופה בשתיהן, שני פניה של העיר הגדולה – המבטיחה גדולות מן המרחק אך טומנת בחובה אכזבה גדולה עוד יותר – נושם נשימה עמוקה, ומנסה לשכוח שאף אני בן מהגרים, ובין מהגרים בארץ שעתידה לוט בערפל כבד, ותרבותה טרם נכונה.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ' אלול תשע"ב, 06.09.12

מודעות פרסומת

פורסמה ב-8 בספטמבר 2012, ב-גיליון כי תבוא תשע"ב - 787 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 2 תגובות.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: