תגובות למאמר 'מות המתפלל', אלחנן ניר

מחיר הוודאות

א ם קיימת חוויה דתית שיש ביכולתה לתת לנו איתות מדויק על עוצמת החיבור בין הקהילה הדתית לא־לוהיה, הרי זו התפילה. קהילה מאמינה שלא הצליחה לגבש לעצמה סדר תפילה איכותי ובעל אופי, לפתח דו שיח חי עם הבורא, מצויה בתוככי שבר עמוק. קהילה שלא מצליחה להתפלל מלמדת על הלך רוח של ציבור אטום לשיח, אטום למצוקות, אטום לחולשות האנושיות ולמגעה המנחם של האמונה.

החברה הדתית לאומית מתקשה להתפלל. כפי שתיאר זאת אלחנן ניר במאמרו, הקריאה האובססיבית בעלוני השבת היא סימפטום של נפש סתומה, המחפשת את דרכה מבפנים אך ללא מוצא. חסידים מספרים שהבעש"ט סירב להיכנס לבית כנסת מכיוון שלטענתו הוא לא היה מסוגל לכך. בית הכנסת היה מלא עד אפס מקום בתפילות שנותרו תלויות בחלל בית הכנסת. תפילות רבות מספור שאף אחת מהן לא הצליחה לפתוח שערי שמים. פעמים רבות אני חש את אותה התחושה בבתי הכנסת שלנו. התפילה לא מצליחה להתרומם. לרוב היא אף לא מנסה.

כל מי שמבקר בבתי כנסת מזרחיים חש שלתפילה בהם יש אופי. גם בבתי הכנסת הליטאיים ובישיבות, תפילה היא תפילה. 'ברוך הוא וברוך שמו' ו'אמן' נשמעים בקול גדול, התפילה נאמרת בקול ובנעימה. קצר המצע מלתאר כמובן את סגנוני התפילות הבוקעים מהיכלי החסידות: העצמות המשתברות בקרלין, "אין עוד מלבדו" בר' אהרלך, עבודת ה' של ויז'ניץ, גור, סדיגורא ועוד. אבל מה אצלנו? הגרון נשנק מהשקט. שקט מעיק ומסרס.

הרב נריה והתפילה

זכורני שעוד ראיתי את סבי הרב משה צבי נריה זצ"ל מנסה ללמד את תלמידיו להתפלל בקול את פסוקי דזמרא, אך יש להודות – ללא הצלחה. השקט של התפילה בישיבת כפר הרא"ה היה בשבילי תופעה לא מובנת. אתה עומד בהיכל מלא אנשים מתפללים, אבל דומם כמו בית קברות. מאות נערים צעירים עומדים בתפילה ואפילו קולו של המלמול נעדר. "שקט, מתפללים".

כדי להתפלל חייבים לדעת לוותר, חייבים להכיר בחולשות, חייבים לצאת מעמדת השליטה. הציבור הדתי לאומי, במידה שבחר לקחת חלק באירועים ההיסטוריים המרכזיים של העם היהודי במאה העשרים והעשרים ואחת, ויתר על היכולת שלו להתפלל.

אמת, הוא יכול להתחבר לרומנטיקה של קבלת שבת, לוודאות החגיגית שבאמירת ההלל, לצו הקורא לכולם לעמוד דום בתפילה לשלום המדינה ולשלום חיילי צה"ל. אבל אנחנו מתקשים להזדהות עם הבכי קורע הלב בתפילת "אבינו מלכנו". ומי בכלל בכה לאחרונה בתפילה. אנשים החיים בתודעה מודרנית של שליטה על חייהם מתקשים להתפלל. מתקשים להפקיד את היקר להם בידי הא־ל, בידי הזולת.

במובן זה, התפילה הדתית לאומית היא סיסמוגרף מדויק של החוויה הדתית העומדת בבסיס האתוס של הקהילה הדתית לאומית כקהילייה דתית. אנו מתמכרים לחוויה דתית שוויתרה על תחושת התלות, ומתמסרת לתחושת הוודאות של הגאולה והעשייה האקטיביסטית.

החרדי מתפלל עדיין מתוך הגלות, הוא מצוי במצב תודעה שבו הוא משליך על ה' יהבו. אבל הציבור הדתי לאומי, ככל שהחליט לקחת חלק במרכז הפיקוד והשליטה של ההיסטוריה המודרנית, ויתר על היכולת להתמסר לריבונו של עולם. מי שנמצא במרכז הפיקוד והשליטה אסור לו לאבד עשתונות, לבכות או לצעוק חזק מדי. אם שולטים לא מתפללים, בשביל זה יש חרדים.

שירת הבנות המצמררת

בעשור האחרון, כך דומני, היה רק רגע אחד של איבוד שליטה בציבור הדתי לאומי. רגע אחד שבו התפילות בקעו רקיעים, ולא נשארו תלויות בחלל בית הכנסת. נקודת זמן אחת שבה ההתמסרות והאמונה דיברו מגרונו של הציבור הדתי הלאומי. רבים היו שם, ורבים יותר ראו את הסרטון המצמרר המתעד את רגעיו האחרונים של בית הכנסת בנווה דקלים. שירת הבנות. "תפילה לעני כי יעטוף". הרגע המצמרר הזה, שטלטל את הציבור הדתי לאומי והעיף אותו מעמדת הפיקוד והשליטה, גילה כוחות אצורים של געגועים לא־ל חי. של נכונות ללכת עד הסוף. לא צריך את אומן כדי להיזרק בכוח לבורא יתברך שמו. צריך רק לפתוח את הלב.

השאלה הגדולה היא האם ניתן לחיות כאשר אנו דולגים על שתי הסעיפים. מחד, לא נרצה להפקיר עוד את ההיסטוריה. מאידך, נרצה להתפלל באמת. האם ניתן לחבר בין התודעות הסותרות כל כך.

בזמן ההתנתקות ובעקבותיה הציע הרב שג"ר שאפשר לחיות בתודעה שבורה, אפשר לחיות בתודעת גלות גם בזמן גאולה. אפשר לקחת מהגלות ומהחרדיות את רגעיה החזקים, את התלות, את אבדן השליטה, ולחוש אותם גם כאשר אתה בעידן של שליטה ושל גאולה.

לא מדובר על סינתזה הגלייאנית ברוח הרב קוק. מדובר על תודעה שבורה וסכיזופרנית. על סף בית הכנסת, על סף התפילה, המתפלל זורק מאחריו את עולם התודעה המודרני שלו, ומתמסר כולו בידיו של הבורא. הלוחם הגא זונח את נשקו וקורא בקול שבור ורווי געגועים: "ריבונו של עולם, אנא הגבר עוצמת אותותיך". 0

חיים מאיר נריה

 —

הגיעו מים עד נפש

חשתי צורך להגיב למאמרו המטלטל של אלחנן ניר "מות המתפלל" שנוגע לי ונוגע לכולנו כאנשים שהתפילה היא חלק מעולמם. ראשית אני רוצה לציין את האומץ, ושנית את האמת שבדברים. אני חיה ביישוב קהילתי. בית הכנסת שלנו אסתטי ודי נוח, ויש לנו בעלי תפילה מעולים שמעניקים חוויה ייחודית בשבתות ובחגים. ועם זאת, גם אצלנו מעיינים בעלונים ומפטפטים.

גם כך אין זה קל להתפלל בציבור. לפני הימים הנוראים אני נכנסת למתח לא רק מאימת הדין אלא גם מהמחשבה על בית הכנסת כמקום חברתי שבו אין לי הרבה סיכויים להתמיד בתפילה אמיתית, ואני אחת שהתפילה חלק מנפשה. אני מתפללת בכל יום: תפילת יחיד פשוטה, תפילת תחנונים והודיה. ואולי אני מעדיפה תפילה כזאת כי בילדותי ונעוריי לא חינכו אותנו לתפילה יומיומית, כי תפילה נתפסה אז כחלק מסדרי בית הספר או סדרי הפעילות בתנועת הנוער. אבל בכל זאת פיתחתי יכולת אישית להתפלל, ואני חשה שהתפילה עושה משהו בעולמי.

קשה בבית הכנסת

אבל כמה קשה בבית הכנסת. כי תפילה בחגים היא קודם כול עניין חברתי. טקס חברתי שכולל גם תצוגת אופנה אצל הנשים, כולל מבטים ארסיים על מי שבאה לא לפי קוד הלבוש הנדרש. והחברתי מפריע לאישי. איך אפשר להיכנס לאקסטזה בנסיבות כאלה, בין כל־כך הרבה מתפללים, בצפיפות יחסית די גדולה, צעקות ובכיות של תינוקות ופעוטות, שאולי הן חשובות מתפילה אך בכל זאת הפרעתן רבה.

ואיך אפשר לעמוד באורך של התפילה בימים הנוראים, והרי לא נצטווינו מסיני לומר פיוטים. אמנם חלק מהפיוטים הפכו לתפילות של ממש, תפילות יפהפיות ומשמעותיות כמו "אדון עולם" ו"ונתנה תוקף", אבל חלקם הפכו לשעמום של ממש.

בליל יום כיפור כולם שרים בהתלהבות וחגיגיות את "אמנם כן יצר סוכן בנו", אבל אין כל קשר, כך אני מתרשמת, בין החוויה המוזיקלית הזאת לבין התפילה עצמה. ולמחרת: "אמרו לא־לוהים", "מעשה א־לוהינו" ועוד ועוד. ושני קשיים קשים לי: ראשית, חוסר רלוונטיות עקב המוקשים שבשפה שהתיישנה. שנית, הגודש עצמו פוגע בתפילה. שוב ושוב לעמוד, להתייגע ולשיר בלי להבין ובלי להרגיש, ולרצות כבר לשבת, במיוחד אם את אישה בהיריון או אם אתה קשיש בן ארבעים פלוס. כמה אפשר להתרגש בתוך הארכנות הזאת?

הרי אפילו קונצרט אינו נמשך יותר משעתיים גג, כולל הפסקה ארוכה, וללא עמידה. וכמה זמן נמשך שיעור? וכמה הרצאה? יש גבול גופני וזמני לכוח הקליטה. תפילה אמיתית אינה יכולה להימשך שעות, על כל פנים לא אצל האדם הסביר. אז מה עושים? משתדלים לכוון ולהתכוון בתפילות החשובות בלבד, מורידים הילוך בקטעי הביניים, ומרגישים שעמדנו במשימת החגים. אני רוצה לציין ששמעתי מנערים דתל"שים שאחת הסיבות ליציאתם מהעולם הדתי (נדיר שהסיבה היא באמת אידאולוגית) היא שהיה להם משעמם בתפילה. תחשבו גם על הריבוי המדהים של ילדים בעלי בעיות קשב וריכוז (תופעה שדורשת עיון בפני עצמה) ותבינו איך תפילה בציבור יכולה לגרש את הנער מהעולם הדתי.

לא ידידותי

בצדק מבקש אלחנן ניר לבדוק לא רק את התפילה אלא גם את בית הכנסת עצמו, אולי ישנו דבר בלתי ידידותי למתפלל במערך הקיים. עם זאת, לא נראית לי הצעתו להתכונן לתפילה, לדבר על קטעי תפילה וכיוצא בזה. הדבר אך יגרום לברברת וגם לחוסר צניעות, כי תפילה דורשת "הצנע לכת", אינטימיות ולא החצנה. לא שכלתנות של "דיבורים על".

בשנה שעברה ניסיתי להתפלל במניין הספרדי והיה טוב יותר, קצר יותר ובעיקר – מתנגן. אני באמת לא רדיקלית אבל הגיעו מים עד נפש. לא מעִזים כלל להתקרב לשינויים ומרוב שמרנות הכול מתערער. אני חושבת שלפני הכול צריך לגרוע חלקים רחבים מהתפילה כדי שתהיה רזה ושרירית, ואז יהיה סיכוי אמיתי לתפילה לאמיתה.

אורית שרון

 —

המפתח: התפילה החסידית

כ רב קהילה, מאמרו של ר‘ אלחנן ניר פגש אותי במקום קצת מוזר. מצד אחד התופעה של קריאת העלונים מוכרת גם אצלנו ומפריעה לי, אולם מן הצד שני אני מרגיש שקהילתנו (קהילה ניאוחסידית־קרליבכית ותיקה מהדגם האורתודוקסי השמרני) רחוקה מאוד מהתיאור במאמר. אצלנו מתפללים לאט, כמעט ללא שיחות חולין, ובניסיון להגיע לדבקות בה‘ דרך עבודת ה‘ קהילתית כפי שלימד אותנו האדמו“ר מפיאסצנה הי“ד. נושאים אלה נמצאים על סדר היום הקהילתי כשיח גלוי. ובכל זאת אני מרגיש שקריאת העלונים בבית הכנסת בוודאי גורעת מריכוז המתפללים ומעוצמת חווית התפילה, והערתי על כך לקהילה.

לענ“ד ולפי ניסיוני כמחנך וכרב קהילה, המפתח לכינון תפילה משמעותית הוא התפילה החסידית האקסטטית, הכוללת שירה וריקוד, והתפילה האיטית והאינטנסיבית. כל אלו צריכות להיות מלוות בלימוד החסידות. נכון שזה לא טוב לכולם אבל אני יכול להעיד שאצלנו בית הכנסת מלא במתפללים ומתפללות, צעירים וצעירות, שלא מובן שהיו מגיעים לבית כנסת אחר, וכמובן שאם רק הצלחנו בזה (כמעט) דיינו.

אני חותם במסמך חזון קהילתנו, בתקווה שהוא יעזור לקהילות אחרות המחפשות דרך. שלוש הקטגוריות מושאלות מהרב אבי וייס מניו יורק, אבל התוכן שונה:

קהילת שירת שלמה:

ל"שירת שלמה" שלושה תפקידים עיקריים:

1. בית מדרש: "שירת שלמה" מהווה מרכז לאנשים השואפים להגיע לקשר עם ה' ועם החברים האחרים על ידי לימוד התורה בכלל, ולימוד החסידות בפרט. הקהילה גם מציבה אלטרנטיבה לחברה החומרנית המודרנית על ידי הצגת אלטרנטיבה חתרנית במקצת המדגישה ערכים רוחניים. ייתכן שלפעמים הדבר יגרום למצב של אי־נוחות אצל אנשים מסוימים, אבל הכול נעשה ברגישות ועל פי פרטי ההלכה. חסד ותיקון עולם הם ערכים עליונים.

2. בית כנסת: "שירת שלמה" היא קהילה המשלבת אנשים הזקוקים לתמיכה. קהילתנו הוא מקום של החלמה רוחנית ואמפתיה, הנגיש לאנשים עם מוגבלויות. כולנו צומחים יחד בשמירת המצוות באווירה לא שיפוטית.

3. בית תפילה: "שירת שלמה" הוא מקום תפילה שבו כל חבר משתדל יחד להתעלות מעל המציאות הגשמית ולגעת בא־לוהי – בה', באחר ובעצמו. הדבר נעשה דרך תפילה קולקטיבית עוצמתית, שירה, ריקוד ועוד דרכים של ביטוי עצמי וקהילתי.

בתקווה שנזכה לראות בתי כנסת ובתי מדרש מלאים מתפללים רציניים ושמחים בתפילה ובעבודת ה' מתוך רצון עז לגעת בנצח.

צבי לשם

הרב צבי לשם הוא רב בקהילת 'שירת שלמה' באפרת

 

 —

תפילה במעבר

מ אמרו של הרב אלחנן על התפילה עורר הדים, וגרר דיונים ערים הן באתר האינטרנט של המוסף והן בכמה שיתופים בפייסבוק. ברצוני להוסיף את קולי למהומה ולטעון שמוקדם עדיין להספיד את התפילה.

טרם אומר דבריי בעניין, אנצל את ההזדמנות לומר דבר בעניין עלוני השבת שהזכיר הרב אלחנן. אני תומך לחלוטין בצורך למנוע את כניסתם לבית הכנסת, לא מפאת הפרעתם לתפילה אלא מחמת תוכנם הירוד. אם יש מתפללים שעבורם חומר קריאה בתפילה הוא צורך קיומי, המלצתי להם לקרוא את "מוסף שבת" במקום.

ובעניין התפילה, ארבע תמונות: תמונה מספר אחת, מוכרת לכול. כביש מספר 1. כמה דקות לפני השקיעה, וגם קצת אחריה. לאורך הכביש, בין ירושלים לתל אביב, עשרות מכוניות חונות בשולי הדרך. לידם אנשים עומדים ומתנענעים בתפילת מנחה. מי מכוון בתפילתו ומי פחות. לרוב פחות.

תמונה מספר שתיים. הרצלייה פיתוח. סביבות שתיים בצהריים. אנשים נעים לכל מיני כיוונים, בדרך מארוחת צהרים במסעדה המועדפת עליהם חזרה למגדלי ההיי־טק. עיין חדה תבחין פה ושם באנשים חובשי כיפות, שחלקם הניכר צועד לכיוון נקודה אחת. חדר צדדי באחד המגדלים, אולי "מרחב מוגן", שבו מתכנס כל יום מניין לתפילת מנחה.

תמונה מספר שלוש. בין שמים לארץ, בטיסת לילה משום מקום לאי שם. חברת תעופה זרה. מגיע זמן קריאת שמע של שחרית. קם ממקומו יהודי, מוציא מן התא שמעל ראשו נרתיק. עומד במעבר, או ליד פתח היציאה. מתעטף בטלית, מתעטר בתפילין, ומתפלל. המטוס כולו בוהה בו, והוא בשלו, מכוון בתפילתו, או פחות. לרוב פחות.

תמונה מספר ארבע. שבת. בית כנסת בוושינגטון די.סי. על לוח המודעות דף גדול. בדף רשימה ארוכה של כל בנייני הממשל. ליד שם כל בניין – המקום והזמן שבהם מתקיימות בו תפילות ביום חול.

חוויה או חובה? מהו הביטוי העמוק יותר של עמידת האדם בפני קונו?

ואולי אין זו דיכוטומיה? שמא לפעמים זוכה אדם, כמו למשל בתמונה מספר שלוש, והחובה הופכת לו לחוויה שאין עמוקה הימנה?

צבי ליפשיץ

—

תפילה על התפילה

יש קול ללא דברים ויש דברים ללא קול (זוהר)

זה זמן שהתפילה אצלי היא געגוע לתפילה. צִלו של הדבר האמיתי.

אני מבקש סדק, שער, שדרכו אצליח לחצוב מבעד לחומת המילים הנאמרות ונערמות ונופלות משפתיים סדוקות.

מילים הנשפכות לבטלה נזרות לריק, ברוח קדים חמה, עייפה, של תפילת שבת בבוקר חסרת סוד וצל.

אני מתפלל למילה אחת, שתיים, שתפגע במקום, שתיגע. שאנגע בה ודרכה.

מילה שתמול את עורלותיי ותיהפך לתיבה ולבית לנפשי העייפה (מתפלל על בית הכנסת שיהיה בית של הד, שיהדהד אותך ותהדהד אותי ואותנו).

ונדמה שהמצב הנפשי של מחבר התהלים, המגע עם השבר, הפצע, החיים על הסף, המנוס מאויב ומאוהב, הסכסוך והפחד עם נפשו שלו – הוא שהרה את התפילות.

ואיך החייל האמיץ האדמוני הזה, הלוחם, לא פחד לפחד? וצלל עמוק לשבור שבר בנפשו? ירד עדיך, אליך, למולך?

אני מתפלל על התפילה עצמה, ריבונו של עולם, שתמצא צעקתי מילה ושתהפוך יללתי לניגון, וזעקתי לתחינה.

שארגש למולך, ונכחך ולידך ולצידך.

משברי, אסוני, ששון לִבי, מודה אני עליהם ולוואי ויהיו לפניך.

(ולוואי ויתעופפו בחלל קודשך, ברומו של בית הכנסת, כל הפחדים והתקוות והבקשות של כל הנשמות העצורות בשורות ספסלי העץ החומים, כבולות בניגונים השגורים. ויצאו השדים למחול שעירים לה' ולעזאזל יד ביד בפניך. ושתמתיק את כולם). אני המתפלל המנומנם מאחורי בית הכנסת, מארץ צייה של חיים חסרי קצוות של מדבר ישימון צחיח מדיבור אמיתי, ממילה של קשר. מרוב שופטים ומלשינים וצדיקים ורשעים וגויים ארורים נפשי לא מצאה דבר. ומתפלל שהתפילה תושיע אותי מעצמי, מתפלל שהמילים הכל כך רחוקות לעתים, הלא אישיות, יצילו אותי קצת מהאישי שלי, ממה שבי ומאני ואני ואני.

בבית הכנסת אני מבקש שקט. לא מהמרעישים שסביבי אלא מעצמי ומעולמך.

אני מבקש לשהות שעה קודם התפילה. ולעתים עד שאני גומר לשהות תמה התפילה. אני מנסה להשקיט ולהדמים ולבקש את המקום של הדיבור שאחרי השקט. את ארץ התפילה (ולמרות שיש חן במנחה חפוזה של צהרים, מנחה מתרוצצת במניין חטוף בשאונו של שוק מחנה יהודה, כמו סמ"ס לאשתי 'אני אוהב אותך' מעומסו של יום). התפילה האמיתית נולדת מהדממה. נחצבת מהמקום שבו נחצבות התפילות. ומי יכול לכתוב תפילה עבורי, שלי? תפילה עם מילים שטרם נאמרו של מחשבות שטרם נחשבו?

והייתי רוצה להתפלל על העומד לידי. להתפלל את כאבו חלומו ושברו.

ורוצה גם שיתפלל אותי אותו אדם ועוד אדם. שנהיה עשרה ועשרים. אחודים כארבעה מינים ויותר. שנתקהל כאחד למולך. שנחזיק ידיים, שנדע את ה' יחד. שהמילה לא תחצוץ בינינו אלא תערסל אותנו במעגל קסם מחול לצדיקים איש בחופתו, שתהפוך את זעקתנו לשיר אחד לך. שלא נגזור את עצמנו לדעת איש לגיזרון ליבו ומגזרו.

מתי התפללת לאחרונה אדון פלדמן? אני שואל בסדנא למבקשי דרך. מתי הנחת אותנו לאחרונה שואלות אותי הקוביות השחורות. מתי העור שלך באמת ידע את עורנו ואותיות הקודש שלנו נגעו בבשרך?

ומתפלל על הקדושה כצל חיוור של מה שיכול היה להיות. ועל שריר התפילה שבי שלא יתנוון. וכל התפילות שלא התפללתי נערמות עליי כמגדל מילים לתלפיות ומאיימות לקבור אותן תחתיי.

אני מתפלל כדי להישאר בכושר, בשביל ההצצות הספורות מבין חרכי המילה.

 ושומע גם אותך מתפלל שנחדש תפילתך על פני האדמה. וסונט בי על גאוותי ועל תפילת העמל השגורה שנאה בעינייך מכל משבריי. ובכל זאת רוצה להיות כאברהם אבינו, הראשון, להתפלל תפילת בתולין, וכיעקב שהתפלל אליך את פחד המסע. וכדוד שבור הלב יפה העיניים, לבכות את מלחמותיי.

גם אני מתפלל שהתפילה תתפלל אותי מאליה.

יוחאי רוזנברג

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ' אלול תשע"ב, 06.09.12