תגובות: על התפילה

תגובות למאמר 'מות המתפלל', אלחנן ניר

מחיר הוודאות

א ם קיימת חוויה דתית שיש ביכולתה לתת לנו איתות מדויק על עוצמת החיבור בין הקהילה הדתית לא־לוהיה, הרי זו התפילה. קהילה מאמינה שלא הצליחה לגבש לעצמה סדר תפילה איכותי ובעל אופי, לפתח דו שיח חי עם הבורא, מצויה בתוככי שבר עמוק. קהילה שלא מצליחה להתפלל מלמדת על הלך רוח של ציבור אטום לשיח, אטום למצוקות, אטום לחולשות האנושיות ולמגעה המנחם של האמונה.

החברה הדתית לאומית מתקשה להתפלל. כפי שתיאר זאת אלחנן ניר במאמרו, הקריאה האובססיבית בעלוני השבת היא סימפטום של נפש סתומה, המחפשת את דרכה מבפנים אך ללא מוצא. חסידים מספרים שהבעש"ט סירב להיכנס לבית כנסת מכיוון שלטענתו הוא לא היה מסוגל לכך. בית הכנסת היה מלא עד אפס מקום בתפילות שנותרו תלויות בחלל בית הכנסת. תפילות רבות מספור שאף אחת מהן לא הצליחה לפתוח שערי שמים. פעמים רבות אני חש את אותה התחושה בבתי הכנסת שלנו. התפילה לא מצליחה להתרומם. לרוב היא אף לא מנסה.

כל מי שמבקר בבתי כנסת מזרחיים חש שלתפילה בהם יש אופי. גם בבתי הכנסת הליטאיים ובישיבות, תפילה היא תפילה. 'ברוך הוא וברוך שמו' ו'אמן' נשמעים בקול גדול, התפילה נאמרת בקול ובנעימה. קצר המצע מלתאר כמובן את סגנוני התפילות הבוקעים מהיכלי החסידות: העצמות המשתברות בקרלין, "אין עוד מלבדו" בר' אהרלך, עבודת ה' של ויז'ניץ, גור, סדיגורא ועוד. אבל מה אצלנו? הגרון נשנק מהשקט. שקט מעיק ומסרס.

הרב נריה והתפילה

זכורני שעוד ראיתי את סבי הרב משה צבי נריה זצ"ל מנסה ללמד את תלמידיו להתפלל בקול את פסוקי דזמרא, אך יש להודות – ללא הצלחה. השקט של התפילה בישיבת כפר הרא"ה היה בשבילי תופעה לא מובנת. אתה עומד בהיכל מלא אנשים מתפללים, אבל דומם כמו בית קברות. מאות נערים צעירים עומדים בתפילה ואפילו קולו של המלמול נעדר. "שקט, מתפללים".

כדי להתפלל חייבים לדעת לוותר, חייבים להכיר בחולשות, חייבים לצאת מעמדת השליטה. הציבור הדתי לאומי, במידה שבחר לקחת חלק באירועים ההיסטוריים המרכזיים של העם היהודי במאה העשרים והעשרים ואחת, ויתר על היכולת שלו להתפלל.

אמת, הוא יכול להתחבר לרומנטיקה של קבלת שבת, לוודאות החגיגית שבאמירת ההלל, לצו הקורא לכולם לעמוד דום בתפילה לשלום המדינה ולשלום חיילי צה"ל. אבל אנחנו מתקשים להזדהות עם הבכי קורע הלב בתפילת "אבינו מלכנו". ומי בכלל בכה לאחרונה בתפילה. אנשים החיים בתודעה מודרנית של שליטה על חייהם מתקשים להתפלל. מתקשים להפקיד את היקר להם בידי הא־ל, בידי הזולת.

במובן זה, התפילה הדתית לאומית היא סיסמוגרף מדויק של החוויה הדתית העומדת בבסיס האתוס של הקהילה הדתית לאומית כקהילייה דתית. אנו מתמכרים לחוויה דתית שוויתרה על תחושת התלות, ומתמסרת לתחושת הוודאות של הגאולה והעשייה האקטיביסטית.

החרדי מתפלל עדיין מתוך הגלות, הוא מצוי במצב תודעה שבו הוא משליך על ה' יהבו. אבל הציבור הדתי לאומי, ככל שהחליט לקחת חלק במרכז הפיקוד והשליטה של ההיסטוריה המודרנית, ויתר על היכולת להתמסר לריבונו של עולם. מי שנמצא במרכז הפיקוד והשליטה אסור לו לאבד עשתונות, לבכות או לצעוק חזק מדי. אם שולטים לא מתפללים, בשביל זה יש חרדים.

שירת הבנות המצמררת

בעשור האחרון, כך דומני, היה רק רגע אחד של איבוד שליטה בציבור הדתי לאומי. רגע אחד שבו התפילות בקעו רקיעים, ולא נשארו תלויות בחלל בית הכנסת. נקודת זמן אחת שבה ההתמסרות והאמונה דיברו מגרונו של הציבור הדתי הלאומי. רבים היו שם, ורבים יותר ראו את הסרטון המצמרר המתעד את רגעיו האחרונים של בית הכנסת בנווה דקלים. שירת הבנות. "תפילה לעני כי יעטוף". הרגע המצמרר הזה, שטלטל את הציבור הדתי לאומי והעיף אותו מעמדת הפיקוד והשליטה, גילה כוחות אצורים של געגועים לא־ל חי. של נכונות ללכת עד הסוף. לא צריך את אומן כדי להיזרק בכוח לבורא יתברך שמו. צריך רק לפתוח את הלב.

השאלה הגדולה היא האם ניתן לחיות כאשר אנו דולגים על שתי הסעיפים. מחד, לא נרצה להפקיר עוד את ההיסטוריה. מאידך, נרצה להתפלל באמת. האם ניתן לחבר בין התודעות הסותרות כל כך.

בזמן ההתנתקות ובעקבותיה הציע הרב שג"ר שאפשר לחיות בתודעה שבורה, אפשר לחיות בתודעת גלות גם בזמן גאולה. אפשר לקחת מהגלות ומהחרדיות את רגעיה החזקים, את התלות, את אבדן השליטה, ולחוש אותם גם כאשר אתה בעידן של שליטה ושל גאולה.

לא מדובר על סינתזה הגלייאנית ברוח הרב קוק. מדובר על תודעה שבורה וסכיזופרנית. על סף בית הכנסת, על סף התפילה, המתפלל זורק מאחריו את עולם התודעה המודרני שלו, ומתמסר כולו בידיו של הבורא. הלוחם הגא זונח את נשקו וקורא בקול שבור ורווי געגועים: "ריבונו של עולם, אנא הגבר עוצמת אותותיך". 0

חיים מאיר נריה

 —

הגיעו מים עד נפש

חשתי צורך להגיב למאמרו המטלטל של אלחנן ניר "מות המתפלל" שנוגע לי ונוגע לכולנו כאנשים שהתפילה היא חלק מעולמם. ראשית אני רוצה לציין את האומץ, ושנית את האמת שבדברים. אני חיה ביישוב קהילתי. בית הכנסת שלנו אסתטי ודי נוח, ויש לנו בעלי תפילה מעולים שמעניקים חוויה ייחודית בשבתות ובחגים. ועם זאת, גם אצלנו מעיינים בעלונים ומפטפטים.

גם כך אין זה קל להתפלל בציבור. לפני הימים הנוראים אני נכנסת למתח לא רק מאימת הדין אלא גם מהמחשבה על בית הכנסת כמקום חברתי שבו אין לי הרבה סיכויים להתמיד בתפילה אמיתית, ואני אחת שהתפילה חלק מנפשה. אני מתפללת בכל יום: תפילת יחיד פשוטה, תפילת תחנונים והודיה. ואולי אני מעדיפה תפילה כזאת כי בילדותי ונעוריי לא חינכו אותנו לתפילה יומיומית, כי תפילה נתפסה אז כחלק מסדרי בית הספר או סדרי הפעילות בתנועת הנוער. אבל בכל זאת פיתחתי יכולת אישית להתפלל, ואני חשה שהתפילה עושה משהו בעולמי.

קשה בבית הכנסת

אבל כמה קשה בבית הכנסת. כי תפילה בחגים היא קודם כול עניין חברתי. טקס חברתי שכולל גם תצוגת אופנה אצל הנשים, כולל מבטים ארסיים על מי שבאה לא לפי קוד הלבוש הנדרש. והחברתי מפריע לאישי. איך אפשר להיכנס לאקסטזה בנסיבות כאלה, בין כל־כך הרבה מתפללים, בצפיפות יחסית די גדולה, צעקות ובכיות של תינוקות ופעוטות, שאולי הן חשובות מתפילה אך בכל זאת הפרעתן רבה.

ואיך אפשר לעמוד באורך של התפילה בימים הנוראים, והרי לא נצטווינו מסיני לומר פיוטים. אמנם חלק מהפיוטים הפכו לתפילות של ממש, תפילות יפהפיות ומשמעותיות כמו "אדון עולם" ו"ונתנה תוקף", אבל חלקם הפכו לשעמום של ממש.

בליל יום כיפור כולם שרים בהתלהבות וחגיגיות את "אמנם כן יצר סוכן בנו", אבל אין כל קשר, כך אני מתרשמת, בין החוויה המוזיקלית הזאת לבין התפילה עצמה. ולמחרת: "אמרו לא־לוהים", "מעשה א־לוהינו" ועוד ועוד. ושני קשיים קשים לי: ראשית, חוסר רלוונטיות עקב המוקשים שבשפה שהתיישנה. שנית, הגודש עצמו פוגע בתפילה. שוב ושוב לעמוד, להתייגע ולשיר בלי להבין ובלי להרגיש, ולרצות כבר לשבת, במיוחד אם את אישה בהיריון או אם אתה קשיש בן ארבעים פלוס. כמה אפשר להתרגש בתוך הארכנות הזאת?

הרי אפילו קונצרט אינו נמשך יותר משעתיים גג, כולל הפסקה ארוכה, וללא עמידה. וכמה זמן נמשך שיעור? וכמה הרצאה? יש גבול גופני וזמני לכוח הקליטה. תפילה אמיתית אינה יכולה להימשך שעות, על כל פנים לא אצל האדם הסביר. אז מה עושים? משתדלים לכוון ולהתכוון בתפילות החשובות בלבד, מורידים הילוך בקטעי הביניים, ומרגישים שעמדנו במשימת החגים. אני רוצה לציין ששמעתי מנערים דתל"שים שאחת הסיבות ליציאתם מהעולם הדתי (נדיר שהסיבה היא באמת אידאולוגית) היא שהיה להם משעמם בתפילה. תחשבו גם על הריבוי המדהים של ילדים בעלי בעיות קשב וריכוז (תופעה שדורשת עיון בפני עצמה) ותבינו איך תפילה בציבור יכולה לגרש את הנער מהעולם הדתי.

לא ידידותי

בצדק מבקש אלחנן ניר לבדוק לא רק את התפילה אלא גם את בית הכנסת עצמו, אולי ישנו דבר בלתי ידידותי למתפלל במערך הקיים. עם זאת, לא נראית לי הצעתו להתכונן לתפילה, לדבר על קטעי תפילה וכיוצא בזה. הדבר אך יגרום לברברת וגם לחוסר צניעות, כי תפילה דורשת "הצנע לכת", אינטימיות ולא החצנה. לא שכלתנות של "דיבורים על".

בשנה שעברה ניסיתי להתפלל במניין הספרדי והיה טוב יותר, קצר יותר ובעיקר – מתנגן. אני באמת לא רדיקלית אבל הגיעו מים עד נפש. לא מעִזים כלל להתקרב לשינויים ומרוב שמרנות הכול מתערער. אני חושבת שלפני הכול צריך לגרוע חלקים רחבים מהתפילה כדי שתהיה רזה ושרירית, ואז יהיה סיכוי אמיתי לתפילה לאמיתה.

אורית שרון

 —

המפתח: התפילה החסידית

כ רב קהילה, מאמרו של ר‘ אלחנן ניר פגש אותי במקום קצת מוזר. מצד אחד התופעה של קריאת העלונים מוכרת גם אצלנו ומפריעה לי, אולם מן הצד שני אני מרגיש שקהילתנו (קהילה ניאוחסידית־קרליבכית ותיקה מהדגם האורתודוקסי השמרני) רחוקה מאוד מהתיאור במאמר. אצלנו מתפללים לאט, כמעט ללא שיחות חולין, ובניסיון להגיע לדבקות בה‘ דרך עבודת ה‘ קהילתית כפי שלימד אותנו האדמו“ר מפיאסצנה הי“ד. נושאים אלה נמצאים על סדר היום הקהילתי כשיח גלוי. ובכל זאת אני מרגיש שקריאת העלונים בבית הכנסת בוודאי גורעת מריכוז המתפללים ומעוצמת חווית התפילה, והערתי על כך לקהילה.

לענ“ד ולפי ניסיוני כמחנך וכרב קהילה, המפתח לכינון תפילה משמעותית הוא התפילה החסידית האקסטטית, הכוללת שירה וריקוד, והתפילה האיטית והאינטנסיבית. כל אלו צריכות להיות מלוות בלימוד החסידות. נכון שזה לא טוב לכולם אבל אני יכול להעיד שאצלנו בית הכנסת מלא במתפללים ומתפללות, צעירים וצעירות, שלא מובן שהיו מגיעים לבית כנסת אחר, וכמובן שאם רק הצלחנו בזה (כמעט) דיינו.

אני חותם במסמך חזון קהילתנו, בתקווה שהוא יעזור לקהילות אחרות המחפשות דרך. שלוש הקטגוריות מושאלות מהרב אבי וייס מניו יורק, אבל התוכן שונה:

קהילת שירת שלמה:

ל"שירת שלמה" שלושה תפקידים עיקריים:

1. בית מדרש: "שירת שלמה" מהווה מרכז לאנשים השואפים להגיע לקשר עם ה' ועם החברים האחרים על ידי לימוד התורה בכלל, ולימוד החסידות בפרט. הקהילה גם מציבה אלטרנטיבה לחברה החומרנית המודרנית על ידי הצגת אלטרנטיבה חתרנית במקצת המדגישה ערכים רוחניים. ייתכן שלפעמים הדבר יגרום למצב של אי־נוחות אצל אנשים מסוימים, אבל הכול נעשה ברגישות ועל פי פרטי ההלכה. חסד ותיקון עולם הם ערכים עליונים.

2. בית כנסת: "שירת שלמה" היא קהילה המשלבת אנשים הזקוקים לתמיכה. קהילתנו הוא מקום של החלמה רוחנית ואמפתיה, הנגיש לאנשים עם מוגבלויות. כולנו צומחים יחד בשמירת המצוות באווירה לא שיפוטית.

3. בית תפילה: "שירת שלמה" הוא מקום תפילה שבו כל חבר משתדל יחד להתעלות מעל המציאות הגשמית ולגעת בא־לוהי – בה', באחר ובעצמו. הדבר נעשה דרך תפילה קולקטיבית עוצמתית, שירה, ריקוד ועוד דרכים של ביטוי עצמי וקהילתי.

בתקווה שנזכה לראות בתי כנסת ובתי מדרש מלאים מתפללים רציניים ושמחים בתפילה ובעבודת ה' מתוך רצון עז לגעת בנצח.

צבי לשם

הרב צבי לשם הוא רב בקהילת 'שירת שלמה' באפרת

 

 —

תפילה במעבר

מ אמרו של הרב אלחנן על התפילה עורר הדים, וגרר דיונים ערים הן באתר האינטרנט של המוסף והן בכמה שיתופים בפייסבוק. ברצוני להוסיף את קולי למהומה ולטעון שמוקדם עדיין להספיד את התפילה.

טרם אומר דבריי בעניין, אנצל את ההזדמנות לומר דבר בעניין עלוני השבת שהזכיר הרב אלחנן. אני תומך לחלוטין בצורך למנוע את כניסתם לבית הכנסת, לא מפאת הפרעתם לתפילה אלא מחמת תוכנם הירוד. אם יש מתפללים שעבורם חומר קריאה בתפילה הוא צורך קיומי, המלצתי להם לקרוא את "מוסף שבת" במקום.

ובעניין התפילה, ארבע תמונות: תמונה מספר אחת, מוכרת לכול. כביש מספר 1. כמה דקות לפני השקיעה, וגם קצת אחריה. לאורך הכביש, בין ירושלים לתל אביב, עשרות מכוניות חונות בשולי הדרך. לידם אנשים עומדים ומתנענעים בתפילת מנחה. מי מכוון בתפילתו ומי פחות. לרוב פחות.

תמונה מספר שתיים. הרצלייה פיתוח. סביבות שתיים בצהריים. אנשים נעים לכל מיני כיוונים, בדרך מארוחת צהרים במסעדה המועדפת עליהם חזרה למגדלי ההיי־טק. עיין חדה תבחין פה ושם באנשים חובשי כיפות, שחלקם הניכר צועד לכיוון נקודה אחת. חדר צדדי באחד המגדלים, אולי "מרחב מוגן", שבו מתכנס כל יום מניין לתפילת מנחה.

תמונה מספר שלוש. בין שמים לארץ, בטיסת לילה משום מקום לאי שם. חברת תעופה זרה. מגיע זמן קריאת שמע של שחרית. קם ממקומו יהודי, מוציא מן התא שמעל ראשו נרתיק. עומד במעבר, או ליד פתח היציאה. מתעטף בטלית, מתעטר בתפילין, ומתפלל. המטוס כולו בוהה בו, והוא בשלו, מכוון בתפילתו, או פחות. לרוב פחות.

תמונה מספר ארבע. שבת. בית כנסת בוושינגטון די.סי. על לוח המודעות דף גדול. בדף רשימה ארוכה של כל בנייני הממשל. ליד שם כל בניין – המקום והזמן שבהם מתקיימות בו תפילות ביום חול.

חוויה או חובה? מהו הביטוי העמוק יותר של עמידת האדם בפני קונו?

ואולי אין זו דיכוטומיה? שמא לפעמים זוכה אדם, כמו למשל בתמונה מספר שלוש, והחובה הופכת לו לחוויה שאין עמוקה הימנה?

צבי ליפשיץ

תפילה על התפילה

יש קול ללא דברים ויש דברים ללא קול (זוהר)

זה זמן שהתפילה אצלי היא געגוע לתפילה. צִלו של הדבר האמיתי.

אני מבקש סדק, שער, שדרכו אצליח לחצוב מבעד לחומת המילים הנאמרות ונערמות ונופלות משפתיים סדוקות.

מילים הנשפכות לבטלה נזרות לריק, ברוח קדים חמה, עייפה, של תפילת שבת בבוקר חסרת סוד וצל.

אני מתפלל למילה אחת, שתיים, שתפגע במקום, שתיגע. שאנגע בה ודרכה.

מילה שתמול את עורלותיי ותיהפך לתיבה ולבית לנפשי העייפה (מתפלל על בית הכנסת שיהיה בית של הד, שיהדהד אותך ותהדהד אותי ואותנו).

ונדמה שהמצב הנפשי של מחבר התהלים, המגע עם השבר, הפצע, החיים על הסף, המנוס מאויב ומאוהב, הסכסוך והפחד עם נפשו שלו – הוא שהרה את התפילות.

ואיך החייל האמיץ האדמוני הזה, הלוחם, לא פחד לפחד? וצלל עמוק לשבור שבר בנפשו? ירד עדיך, אליך, למולך?

אני מתפלל על התפילה עצמה, ריבונו של עולם, שתמצא צעקתי מילה ושתהפוך יללתי לניגון, וזעקתי לתחינה.

שארגש למולך, ונכחך ולידך ולצידך.

משברי, אסוני, ששון לִבי, מודה אני עליהם ולוואי ויהיו לפניך.

(ולוואי ויתעופפו בחלל קודשך, ברומו של בית הכנסת, כל הפחדים והתקוות והבקשות של כל הנשמות העצורות בשורות ספסלי העץ החומים, כבולות בניגונים השגורים. ויצאו השדים למחול שעירים לה' ולעזאזל יד ביד בפניך. ושתמתיק את כולם). אני המתפלל המנומנם מאחורי בית הכנסת, מארץ צייה של חיים חסרי קצוות של מדבר ישימון צחיח מדיבור אמיתי, ממילה של קשר. מרוב שופטים ומלשינים וצדיקים ורשעים וגויים ארורים נפשי לא מצאה דבר. ומתפלל שהתפילה תושיע אותי מעצמי, מתפלל שהמילים הכל כך רחוקות לעתים, הלא אישיות, יצילו אותי קצת מהאישי שלי, ממה שבי ומאני ואני ואני.

בבית הכנסת אני מבקש שקט. לא מהמרעישים שסביבי אלא מעצמי ומעולמך.

אני מבקש לשהות שעה קודם התפילה. ולעתים עד שאני גומר לשהות תמה התפילה. אני מנסה להשקיט ולהדמים ולבקש את המקום של הדיבור שאחרי השקט. את ארץ התפילה (ולמרות שיש חן במנחה חפוזה של צהרים, מנחה מתרוצצת במניין חטוף בשאונו של שוק מחנה יהודה, כמו סמ"ס לאשתי 'אני אוהב אותך' מעומסו של יום). התפילה האמיתית נולדת מהדממה. נחצבת מהמקום שבו נחצבות התפילות. ומי יכול לכתוב תפילה עבורי, שלי? תפילה עם מילים שטרם נאמרו של מחשבות שטרם נחשבו?

והייתי רוצה להתפלל על העומד לידי. להתפלל את כאבו חלומו ושברו.

ורוצה גם שיתפלל אותי אותו אדם ועוד אדם. שנהיה עשרה ועשרים. אחודים כארבעה מינים ויותר. שנתקהל כאחד למולך. שנחזיק ידיים, שנדע את ה' יחד. שהמילה לא תחצוץ בינינו אלא תערסל אותנו במעגל קסם מחול לצדיקים איש בחופתו, שתהפוך את זעקתנו לשיר אחד לך. שלא נגזור את עצמנו לדעת איש לגיזרון ליבו ומגזרו.

מתי התפללת לאחרונה אדון פלדמן? אני שואל בסדנא למבקשי דרך. מתי הנחת אותנו לאחרונה שואלות אותי הקוביות השחורות. מתי העור שלך באמת ידע את עורנו ואותיות הקודש שלנו נגעו בבשרך?

ומתפלל על הקדושה כצל חיוור של מה שיכול היה להיות. ועל שריר התפילה שבי שלא יתנוון. וכל התפילות שלא התפללתי נערמות עליי כמגדל מילים לתלפיות ומאיימות לקבור אותן תחתיי.

אני מתפלל כדי להישאר בכושר, בשביל ההצצות הספורות מבין חרכי המילה.

 ושומע גם אותך מתפלל שנחדש תפילתך על פני האדמה. וסונט בי על גאוותי ועל תפילת העמל השגורה שנאה בעינייך מכל משבריי. ובכל זאת רוצה להיות כאברהם אבינו, הראשון, להתפלל תפילת בתולין, וכיעקב שהתפלל אליך את פחד המסע. וכדוד שבור הלב יפה העיניים, לבכות את מלחמותיי.

גם אני מתפלל שהתפילה תתפלל אותי מאליה.

יוחאי רוזנברג

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ' אלול תשע"ב, 06.09.12

מודעות פרסומת

פורסמה ב-8 בספטמבר 2012, ב-גיליון כי תבוא תשע"ב - 787 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. 46 תגובות.

  1. שבוע טוב. כמי שנע מידי פעם משום מקום לאי שם, השבת הייתי באי שם, ללא "מוסף שבת". ברוך שנתן לעמו ישראל את האינטרנט ששם יהודי יכול לראות במוצאי שבת את אשר טרח ושלח לעיתון בערב שבת.

  2. התגובות של יוחאי רוזנברג ואורית שרון באמת בעלות משמעות כלשהי.
    כשאני הגבתי למאמר של אלחנן , עשיתי את זה מהמקום התיאורטי , כשאני מציג את תפילתם המדהימה של חסידי ברסלב האמיתיים במאה שערים, אלא שתפילה כזו של ההארד קור החסידי , של העזים והטובים מתוך אלו שחונכו לתפילה מינקות , אינה זמינה לאלו שחונכו על ההפך.

    לכן המסקנה היא , שבית הכנסת המיזרוחניקי המודרני והמעוצב, אינו מקום תפילה אלא מקום אנטי תפילתי.
    מי שרוצה להתחיל להתפלל עליו, צריך לעשות את הצעד המשמעותי ולהפרד מבית הכנסת הזה. להתפלל לבד או לא להתפלל בכלל. רק הניתוק הזה מתרבות ה"לא להתפלל" יועיל.

    אחר כך , כמובן , אחרי כמה שנים, יש מי שהופכים להיות מתפללים מיומנים ואז אין בעיה לשוב אל ביצת העלונים ולהתעלם ממנה.

    כתבתי על זה קצת פה.

    שבוע טוב

    • תוהה אני מה ערך תפילתו של האומר "התפילה שלכם לא שווה שום דבר – בואו תראו איך אני מתפלל".

      • צבי, אבל הוא צודק –
        מה גם שהוא לא אמר שהיא לא שווה שום דבר, אלא שהיא פשוט לא תפילה – בדיוק מה שאמר אלחנן. ה"תמונות" שהבאת בתגובתך הן באמת יפות ואפילו מרגשות, אבל התחמקת באלגנטיות מהתמונה הגדולה והמשמעותית ביותר – בית הכנסת הדתי-לאומי-אשכנזי הממוצע.
        אתה רוצה, אתה יכול לטעון שחסידי ברסלב עובדים את ר' נחמן ולא את ה' וכו' – אבל הם קרובים יותר לתפילה כפשוטה (=ה' אלהיי! אני צריך ממך משהו!)

      • ואגב – משפט המפתח בכל התגובות היה:
        "אם שולטים לא מתפללים, בשביל זה יש חרדים" – גדול!

      • שמשון צבי לוינגר

        בס"ד

        לצבי – יישר כןחך,

        ש.צ. לוינגר

      • שמשון צבי לוינגר

        נ.ב. באשר לחרדים. נתקלתי במניינים רבים של חרדים שבהם תפילת הלחש ארוכה יותר. לעומת זאת תפילת הציבור הדתי לאומי נראית חיה יותר ומליאת שירה וניגון. אם אנחנו 'פוזלים' אל תפילת הזולת, עדיף שנעשה זאת כדי ללמוד ממנו דברים טובים, ולא כדי לבקר אותו. כבר עלי הכהן טעה בתפילת חנה, ששפתיה נעות וקולה לא ישמע. וכשם שנדון את חברינו לכף זכות נזכה שבשמים ידינונו לכף זכות.

        בברכה, ש. צ. לוינגר

  3. מאמרי התגובה קלעו בול!
    יש להוסיף שבניגוד לחרדים ולמזרחיים, כאשר הדתיים-לאומיים-אשכנזים נכנסים לביה"כ הם אינם משילים מעצמם את ה"חוץ". בית הכנסת הוא כבר לא "תיבת נח" שאליה צריך להמלט מהמולת היום יום, אלא עוד חובה שיש לעשות כמו עבודה ואוכל. למעשה הציונות הדתית לא מנגידה באופן מוקצן בין קודש לחול, ולכן בערבוביה הזאת התפילה אובדת.

    • זה נכון אבל זה לא העיקר.
      העיקר הוא שהם לא יודעים להתפלל, כיוון שהם לא יודעים להתפלל , הם לא מצליחים להתפלל , כיוון שהם מצליחים , הם לא מבינים בשביל מה זה טוב.

      • דרול, אני דן לכף זכות (מה גם שאני מתפלל בבכ"נ כאלו).
        ביודעין או לא קשה לנו לגייס "תמימות" (במלרע) ולבטל את המוחין, כי מה לעשות, גילינו מחדש שהעולם הוא לא עלמא דשקרא, ואין לנו אנטגוניזם כלפיו.
        עכשיו תאמר לי אתה, לאור מה שכתבתי, חוץ מהחוויה – למה זה טוב? אני מתפלל כי ישנה חובה כזאת, וכן כדי לדבוק בה' גם כאשר אני מחוץ לבית הכנסת.

        • למה זה טוב?
          זה תהליך נפשי, קודם כל.
          זה מצב נפשי שאתה לא מכיר, אז אני לא יכול להסביר לך מה טוב בו , כי אתה לא היית שם.

          פשוט במקומות האלו – בתי הכנסת הדתיים שאנחנו גדלנו בהם , אף אחד לא היה שם. אף אחד לא יודע מה זה.

          כמו שתשאל מה זו נשמה? למה זה טוב? מה עדיף נשמה גדולה או קטנה?

          איך תדע?
          מי שלמד אצל הרב נריה או אצל הרב ליכטנשטיין או אצל הרב צבי יהודה , לא למד את חיי הנשמה , כי זה לא עניין אותם והם לא רצו את זה, מכאן ואילך העמיקה הבורות ואכן המצב קשה.
          ככל שהויטארז'ים גדלו והשיש בבית הכנסת נעשה איכותי יותר , כך נינטשה התפילה. אולי אבותינו חיו בזמנים קשים יותר , במצור ובמצוק וזה עזר להם. קשה לי להגיד , אני בכלל לא בטוח שזה נכון. בכל אופן איש כבר אינו מתפלל שם. גם הקרלליבכים לא מתפללים , מה שהם עושים דומה יותר לריקודי עם. זה פולקלור , לא דת.

          במקום שאני הולך אליו , גדולי עולם יושבים על כיסאות כתר ושותים מכוסות קלקר. הם לא מבדילים בין שיש לחצץ ולא יודעים מה זה ויטראז'. התפילה שלהם אמיתית , כי הייתה להם ברירה והם בחרו להתפלל.

          אבל אתה איך תבחר?

  4. amnon לא לפירסום

    האחריות הפרטית והציבורית
    כאשר המתפלל מגיע לבית הכנסת, "ותלמודו בידו" היינו עלוני השבת, או ספר חדש (קודש) או גמרא קטנה לעיון בדף היומי בזמן התפילה, נראה בעיני כאומר מראש, עוד מהבית, התפילה לא מספיק מעניינת אותי, הבאתי לי תעסוקה יותר מעניינת. לא , איני מדבר בתפילה, אני אפילו לומד. אבל להשקיע בתפילה, לנסות להתקדם בתפילה, לא ראיתי שמישהו מנסה, לא ראיתי אצל אף אחד ספר או סידור עם הערות ועיונים על התפילה הנאמרת, אישית איני זוכר אף אחד מרבותי בישיבה התיכונית לומד בזמן חזרת השץ, כולם התעסקו בתפילה עצמה
    אבל יש גם אחריות ציבורית. מה אתה מקרין בהתנהגותך בבית הכנסת ליושבים סביבותך, ובהם לעיתים קרובות גם ילדיך. אם אתה לומד בתפילה, איך אתה מצפה שהבן שלך מימינך יתייחס לתפילה. לא, הוא לא ידבר ח"ו בתפילה. אבל האם ישב ויתפלל, או שאתה לומד דף יומי הוא ילמד "עולם קטן" או עלון אחר. או אולי אם תתרכז בכל זאת, ותמצא קטע בפסוקי דזמרא שמרגש אותך, ותגיד אותו בקול נמוך, אולי זה יתפוס גם אותו. כמו שאתה בא בזמן לתפילה, יש סיכוי שזה תופס אותו
    כל "הבעיה" הנדונה, אינה בעיה חדשה, נראה לי שכבר חז"ל היו נתונים באותה בעיה, ומתוך זה הגיעו לתובנה "החסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת קודם לתפילה", הם הבינו שמי שמאחר, זה מראה את היחס לתפילה, ומי שלומד בתפילה, גם זה מראה את היחס, ולכן הפתרון הוא עוד יותר להקדים. לבוא עוד לפני תפילה. נראה לך שהתפילה ארוכה, הנה אנחנו באים עוד קודם, ויושבים ולומדים בעיקר מענייני התפילה, ואז שכל ההתייחסות מראש חיובית, כל התפילה הפרטית והציבורית, הכל נראה אחרת לגמרי
    שנה טובה

    • שמשון צבי לוינגר

      בס"ד כ"ב אלול ע"ב

      לאמנון – שלום רב,

      לשם הגילוי הנאות: בית הכנסת קיים בעם ישראל מאות שנים לפני שתיקנו אנשי כנסת הגדולה את התפילה. כבר משה תיקן לישראל שיקראו בתורה בשבתות ובימי שני וחמישי. יהודים נאספו לבית הכנסת כדי ללמוד את התורה. כשראו אנשי כנה"ג צורך לתקן את תפילת הקבע הציבורית, הביאו אותה אל בית הכנסת, בין השאר כדי שיעמדו בתפילה מתוך דברי תורה.

      גם מה שאנחנו קוראים 'תפילה', מורכב ברובו מדברי תורה. חז"ל קראו לעמידה 'תפילה', והקיפוה – לפניה ואחריה – בעולמות של תורה. סדר ה'קרבנות' שנועד בין השאר כדי שאדם מישראל ילמד מקרא משנה ומדרש; 'פסוקי דזמרא' אמירת פרקי תהילים ופסוקים נבחרים שעניינם הלל והודאה וחיזוק הביטחון בה'; קריאת שמע, היא קיום מצוות 'ושננתם לבניך' שנועדה לשנן ולהפנים את יסודות האמונה. לקריאת שמע הוסיפו אנשי כנה"ג ברכות לפניה ולאחריה לבסס את האמונה בגדולת הבורא, במעלת עם ישראל ואת הצפיה לגאולתו. מתוך הכנה זו עומד האדם לתפילה. אחרי התפילה, שוב חוזרים ללימוד התורה, אם בקריאת התורה ואם ב'קדושה דסדרא', שהוא מבחר פסוקי ביטחון בה', לקראת היציאה לחיי היום יום.

      מובן שאם הביאונו אל בית ה', כדאי שלא נבזבז את זמננו ונשתדל להתבונן במה שאנחנו אומרים. אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו, וגם אנחנו לא נבוא, לא עם עצמנו וכל שכן שלא עם אחרים. אם נזכה להתבונן אפילו בחלק קטן מהמרגליות שאנו מוציאים בפינו, כבר יצאנו ברכוש אמוני גדול.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

    • שמשון צבי לוינגר

      נ.ב. ראיתי השבת חוברת 'תפילה מאירה' מאת ר' יעקב האיתן מקדומים, ובה סדר תפילת העמידה, עם פירוש המשולב במילות התפילה. כתובתו:y.h888036@gmail.com טל. 0502/888036

  5. שמשון צבי לוינגר

    בס"ד כ"ב אלול ע"ב

    אורית שרון רואה את הבעיה כתפילה הארוכה מדי. הרב צבי לשם דוקא בתפילה האיטית את הדבר המושך את הנוער. ומן הסתם שניהם צודקים. צריכים להיות מניינים כאלה ומניינים כאלה וכל מתפלל ימצא את מקומו במקום המתאים לו.

    אני, למשל גיליתי את המתכון המתאים לי בתפילות ראש השנה, בזכות ביתי שולמית-ברכה נ"י שנולדה היום לפני 23 שנים. היא הגיעה עם אימה הביתה בערב ראש השנה, וחיפשתי מניין קצר שיאפשר לי לחזור הביתה מוקדם כדי לטפל בתינוקת ולאפשר ליולדת לנוח. מצאתי את הספרדים שגמרו את התפילה ב11:00 ושבתי הביתה. האם המאושרת הלכה לבית הכנסת האשכנזי והתפללה איתם מוסף, בעוד האב המאושר, שהיה כבר אחרי הכל, שימש בקודש כ'בייבי-סיטר'.

    הספיקה לי תפילה אחת עם הספרדים, כדי שהצורך יהפוך לעונג, ומאז אני משתדל בכל שנה ושנה ללכת מחיל אל חיל ולהתענג גם על התפילה הספרדית וגם על התפילה האשכנזית. 'ידי רשים' ו'עת שערי רצון' עם 'ונתנה תוקף' ו'וכל מאמינים' – יחדיו ירונו ישאו תהילה.

    בברכה, ש.צ. לוינגר

    • אני מודה ומתוודה שמידי פעם גם בי מתעורר היצר הרע המסיט אותי להתענג מן התפילה אצל הספרדים, אבל אז אני נזכר בפתיחת "שולחן ערוך" – "יתגבר כארי לעבודת הבורא", ומזכיר לעצמי שעבודת הבורא שאני בחרתי בה היא זאת שמקובלתני מבית סבא ומבית אבא.

  6. אני נכבשתי על ידי ביטויו של יוחאי רונזנברג "כמו סמ"ס לאשתי 'אני אוהב אותך'". ביטוי בעל אכות חז"לית – עולם ומלואו בשש מילים.

    אבל למה רק "למרות שיש חן"? הרעיון הזה הוא הכל – האם יעד התפילה הוא מושא אהבה, או מכשיר לסיפוק צרכים?

  7. יכול להיות שיש פה אנשים שיודעים משהו שאני לא יודע, ואצלם תפילה היא "תהליך נפשי" שהם לא יכולים להסביר. אני רק יודע שקשה לכוון בתפילה, והיה תמיד קשה, ובדרך כלל לא מצליחים. וגם האמוראים בדרך כלל לא הצליחו למרות התהליך הנפשי הנשגב:
    "א"ר חייא רובא אנא מן יומי לא כוונית אלא חד זמן בעי מכוונה והרהרית בלבי ואמרית מאן עליל קומי מלכא קדמי ארקבסה אי ריש גלותא. שמואל אמר אנא מנית אפרוחיא. רבי בון בר חייא אמר אנא מנית דימוסיא. א"ר מתניה אנא מחזק טיבו לראשי דכד הוה מטי מודים הוא כרע מגרמיה" (ירושלמי ברכות ב ד).

    אם מדובר כאן על התפילה הציבורית ולא האישית – לענ"ד היא מעולם לא נועדה להיות משהו מלא בכוונה, אלא טקס של עבודת הציבור שמחליף את עבודת הציבור של הקרבנות – שגם שם לא הייתה כוונה מי-יודע-מה, בעיקר לאור העובדה שמעט מאוד אנשים היו שם בכלל (וגם ה"מעמדות" לא שינו הרבה). לכן צריך לדאוג שהטקס יעשה כמו שצריך – זאת אומרת, בכובד ראש ובצורה מכובדת. כמו אצל הספרדים.
    את זה אפשר לפתור בצורות שונות לחלוטין מאשר דובר עליהן פה – כי הן לא קשורות לכוונה או כל מיני תהליכים שקטונתי מלהבין אלא לאופן שבו התפילה מתבצעת, תפקידו של שליח הציבור והקהל ועוד.

    • כדי שלא אמצא משתף פעולה עם ניסיון מריחה כל כך שיטחי , אזכיר למי שכבר שכח כי "תפילות – אבות תקנום" בלי שום קשר לעבודת הקורבנות.

      מה שכן, גם בתפילה יש מדרגות , כך שמה שאתה לא מצליח ומה שאמורא לא מצליח, הם דברים אחרים לגמרי.

      • א. כפי שתוכל לשים לב, אני דיברתי בפיסקה השניה על תפילת הציבור, שאותה בודאי לא תיקנו האבות, שהיא כנגד הקרבנות. בפיסקה הראשונה דיברתי על התפילה האישית, וכלפיה אמורים דברי על הקושי לכוון למרות שזוהי מטרה ראשונה במעלה.

        לגבי המדרגות בתפילה – ברור לי שבאופן עקרוני אתה צודק, אבל הדוגמה שהבאתי היא לא בדיוק מקרה כזה. מה שקרה לאמוראים הוא דבר מאוד פשוט, בלי מדרגות ובלי נעליים – הם לא איבדו ריכוז בתפילה מרוב רוחניות. הם פשוט חשבו על אפרוחים, בלוקים וביורוקרטיה. כשהם הגיעו ל"מודים" הם השתחוו על טייס אוטומטי. אם זו דרגה גבוהה, אז גם אני הק' יכול להעיד על עצמי שהגעתי לדרגה כזו.

        אני מבין שיכול להיות שאני טועה, אבל מה כל כך שטחי פה למען השם?

    • ישר כוח על דברים נכוחים. חשוב לחזור ולהזכיר שהתפילה היא עבודת ה', ולא ספורט ספירטואלי ניו אייג'י.

      והעיקר מה שצריך לחזור ולהזכיר, הם דברי האלמוות הבאים:

      קְרָא בְגָרוֹן אַל-תַּחְשֹׂךְ, כַּשּׁוֹפָר הָרֵם קוֹלֶךָ,

      וְהַגֵּד לְעַמִּי פִּשְׁעָם, וּלְבֵית יַעקֹב חַטֹּאתָם!

      2. וְאוֹתִי יוֹם יוֹם יִדְרֹשׁוּן, וְדַעַת דְּרָכַי יֶחְפָּצוּן,

      כְּגוֹי אשֶׁר-צְדָקָה עָשָׂה, וּמִשְׁפַּט אֱלֹהָיו לֹא עָזָב,

      יִשְׁאָלוּנִי מִשְׁפְּטֵי צֶדֶק, קִרְבַת אֱלֹהִים יֶחְפָּצוּן.

      3. לָמָּה צַּמְנוּ וְלֹא רָאִיתָ, עִנִּינוּ נַפְשֵׁנוּ וְלֹא תֵדָע?

      הֵן בְּיוֹם צֹמְכֶם תִּמְצְאוּ חֵפֶץ, וְכָל עַצְּבֵיכֶם תִּנְגֹּשׂוּ.

      4. הֵן לְרִיב וּמַצָּה תָּצוּמוּ, וּלְהַכּוֹת בְּאֶגְרֹף רֶשַׁע;

      לֹא תָצוּמוּ כַיּוֹם לְהַשְׁמִיעַ בַּמָּרוֹם קוֹלְכֶם.

      5. הכָזֶה יִהְיֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ, יוֹם עַנּוֹת אָדָם נַפְשׁוֹ?

      הלָכֹף כְּאַגְמֹן רֹאשׁוֹ, וְשַׂק וָאֵפֶר יַצִּיעַ;

      הלָזֶה תִּקְרָא צוֹם, וְיוֹם רָצוֹן לַיהוָה?

      6. הלוֹא זֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ:

      פַּתֵּחַ חַרְצֻבּוֹת רֶשַׁע, הַתֵּר אגֻדּוֹת מוֹטָה,

      וְשַׁלַּח רְצוּצִים חָפְשִׁים, וְכָל מוֹטָה תְּנַתֵּקוּ.

      7. הלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ, וַענִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת,

      כִּי תִרְאֶה עָרֹם, וְכִסִּיתוֹ, וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם!

      8. אָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶךָ, וַארֻכָתְךָ מְהֵרָה תִצְמָח,

      וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ, כְּבוֹד יְהוָה יַאַסְפֶךָ.

      9. אָז תִּקְרָא, וַיהוָה יַענֶה, תְּשַׁוַּע, וְיֹאמַר הִנֵּנִי.

      אִם תָּסִיר מִתּוֹכְךָ מוֹטָה, שְׁלַח אֶצְבַּע וְדַבֶּר אָוֶן,

      10. וְתָפֵק לָרָעֵב נַפְשֶׁךָ, וְנֶפֶשׁ נַענָה תַּשְׂבִּיעַ;

      וְזָרַח בַּחֹשֶׁךְ אוֹרֶךָ, וַאפֵלָתְךָ כַּצָּהֳרָיִם.

      11. וְנָחךָ יְהוָה תָּמִיד, וְהִשְׂבִּיעַ בְּצַחְצָחוֹת נַפְשֶׁךָ, וְעַצְמֹתֶיךָ יַחלִיץ;

      וְהָיִיתָ כְּגַן רָוֶה, וּכְמוֹצָא מַיִם, אשֶׁר לֹא יְכַזְּבוּ מֵימָיו.

      12. וּבָנוּ מִמְּךָ חָרְבוֹת עוֹלָם, מוֹסְדֵי דוֹר-וָדוֹר תְּקוֹמֵם,

      וְקֹרָא לְךָ גֹּדֵר פֶּרֶץ, מְשֹׁבֵב נְתִיבוֹת לָשָׁבֶת.

      13. אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ, עשׂוֹת חפָצֶךָ בְּיוֹם קָדְשִׁי,

      וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג, לִקְדוֹשׁ יְהוָה מְכֻבָּד,

      וְכִבַּדְתּוֹ מֵעשׂוֹת דְּרָכֶיךָ, מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר –

      14. אָז תִּתְעַנַּג עַל יְהוָה, וְהִרְכַּבְתִּיךָ עַל במותי (בָּמֳתֵי) אָרֶץ;

      וְהַאכַלְתִּיךָ נַחלַת יַעקֹב אָבִיךָ. כִּי פִּי יְהוָה דִּבֵּר.

  8. מדהים, פשוט מדהים. האם רק נדמה לי שכל המגיבים כאן הם אשכנזים? אולי גם כל הכותבים בסוגיה הנ"ל ?

    כל אחד מהמגיבים לעיל, מתהדר מי פחות ומי יותר במניין המזרחי או הספרדי שהוא מכיר, או שחווה. בבחינת

    "אחדים מחברי הטובים ביותר הם…".

    שיח חרשים. כולל ההוא שמנסה להשקיף על כולם ממעוף הציפור היישר מאומן.

    • יפה אבחנת!
      וכבר איבחן דרול ואף עבדך הח"מ, שהבעיה היא בעיקר אצל אשכנזים-דתיים-לאומיים (בסדר הזה) – וכן ויכוחים תיאולוגיים אחרים מאפיינים יותר את תת-המגזר הזה – שנאמר "ויוסיף דעת – יוסיף מכאוב"…

      בכל מקרה גם אני, צאצא קוזקים כוזרים, התפללתי הרבה פעמים בבי"כ ספרדיים, ולולא שמצאתי ספר [קודש כמובן!] חזקה עליי שהייתי ישן כחוני בשעתו עד עכשיו – הכל מונוטוני, כולל קריאת התורה…
      שלא לדבר על ההערות בתפילה!
      בנאדם מגיע לחזרת הש"ץ (סופסוף אחרי שעה+ של תפילה), רוצה לקרוא עלונים בשקט, וכל רגע מקפיצים אותו עם הערות בגוף הספר: "אברהם, יצחק ויעקב – עליהם השלום!"… " "…ומוריד הגשם – לברכה!" וכן הלאה – תנו לקרוא בשקט!!!
      ____________
      גילוי נאות – הח"מ הינו צאצא לבני גלות ארץ צפון [=רוסי"א] וארץ תוגרמה [=אוסטרו-הונגרי"א] (שהיה אגב אחיו של אשכנז – בראשית י, ב)
      ולמותר לציין כי האמור על תפילת הספרדים הינו ע"ד הבדיחה והחידוד, והלוואי על כולנו וכו', והכל מקנאה…

      • שמשון צבי לוינגר

        בס"ד כ"ד אלול ע"ב

        לאברהם העברי – שלום רב,

        אם האשכנזים הם צאצאי הקוזקים הכוזרים, צריך בירור מניין הגיעו אליהם כהנים ולויים? לגבי הלויים שיערתי שהם צאצאי רבי יהודה הלוי שהלך לגייר את מלך כוזר. נראה שריה"ל הביא איתו גם כהנים כדי שתהיה זו 'ממלכת כהנים', ולכן נפוץ שם המשפחה 'כגן' , לשון 'ח'אקאן', מנהיג בלשון כוזר.

        את השאלה המרכזית ששואלים כאן כל האשכנזים, שאל כבר אביהם הקדמון מלך כוזר: 'ולמה לנו כל זה? האין טוב לו לאדם כי יתבודד בתפילתו למען תהיה נפשו זכה יותר ומחשבתו פנויה יותר?' (ג,יח).

        על זה עונה ריה"ל: '… אחד התנאים בהם תכשר התפילה להתקבל הוא שתהיה זאת תפילה על מה שמביא תועלת לעולם… שנית, לעיתים רחוקות מאד תשלם תפילת היחיד בלא פגם, הבא בשוגג או במזיד, ולכן נקבע אצלנו כי יתפלל היחיד תפילה בציבור… למען ישלם ע"י אחדים מצבור זה מה שהוחסר ע"י האחרים, בשוגג או במזיד, וכך תצא מביו כולם תפילה שלמה בכוונה זכה, ותחול הברכה על הכל, ויהיה לכל אחד מן היחידים חלק בה' (ג,יט)

        וריה"ל קובע: 'כי אין תפילה נענית כי אם בהיותה תפילת ציבור, או תפילה בציבור, או תפילת יחיד השקול כנגד כל הציבור, ואנו אין לנו יחידים כאלה בדורנו' (ג,יז).

        במאמר ג, סעיפים יז-יט, מבאר ריה"ל באריכות את משמעותה ועניינה של כל ברכה. נראה לשער שקדמוני הכוזרים היו מעתיקים ביאורים אלה וקוראים בהם בעת חזרת הש"ץ כדי שיבינו את עומק עניינה של כל ברכה, ומכאן נשתלשלו העלונים. ראוי לענ"ד לחדש מנהג קדום זה, וליצור עלון שיתמקד בביאורים ורעיונות לברכות התפילה, וכך יעלו התפילה והעלון בקנה אחד.

        בברכה,

        ש"ץ הלוי לוינגר ס"ט [=סקנזי טהור. הצעת פתיחת ראשי התיבות היא של הרב שרקי בנעוריו].

      • שמשון צבי לוינגר

        נ.ב. לשם הגילוי הנאות עלוני השבת נוסדו דוקא ע"י ספרדים. החל בזה הרה"ג אהרן שוויכה זצ"ל בקהילת 'אהבה ואחוה' בקהיר [סבם של האחים לבית סבתו ושל רוני שוויקה בעל 'פלפול לשעות הפנאי]. מטרתו היתה לקרב לתורה אנשים שלא זכו לחינוך תורני סדיר ולא היה בידם לקבוע עיתים לתורה. כשעלו יהודי מצרים לארץ, המשיכה במסורת קהילת 'אהבה ואחוה' באשדוד. יש להניח שהם לא קראו את העלונים בחזרת הש"ץ או בקריאת התורה.

        בעקבותיהם באו 'שיחת השבוע' של חב"ד ו'שבת בשבתו' של הפועל המזרחי, ומאלה נפצה כל האר, ונתקיים 'ויציצו מעיר כעשב הארץ'…

      • לרש"צ – חזק וברוך (=שכוייעח בלע"ז) על הקישור בין הכוזרים לתשובת הכוזרי! אכן מצאת מקום חרפתנו…
        והנה עתה שבתי מסליחות + ערבית אשכנזיים למהדרין, שהסתיימו בזמן שיא של 23 דקות, אבל בהביטי במחזור הסליחות אל הצפוי לנו בערב ר"ה + בעשי"ת חלחלה אחזתני – כמות מלל שכזו יכולה לגרום לניוון שרירי הפה והלשון, ואם עוד מנסים להבין (!) מה שממלמלים בשעות ליל אלו, יש חשש כבד לבריאות הנפשית של הציבור האשכנזי בכללו.

        ואסיים באנקדוטה שנזכרתי בה, איכא דמתני לה משמיה דמארק טוויין ואדמ"ל משמיה דדיימון ראניון:

        "ביום ראשון אחד [הג"ה: הוא יום אידיהן של גלחים] באמצע החורף, נקלעתי לעיירה דרומית ונכנסתי לכנסייה עם כולם. הכומר החל לדרוש על מצבם העגום של עניי העיר בלהט רב – צייר בצבעים קודרים את הרעב, הקור וכו'.
        ראיתי דולרים בעיניים של האנשים! לי אישית היו 3 דולר והתכוונתי ללוות עוד 2 דולר משכני לספסל כדי לתרום.
        והכומר דיבר, ודיבר, ודיבר… אחרי שעתיים וחצי כשהוא עבר עם הכובע לאסוף את התרומות, גנבתי לו 5 דולר מהכובע"….

        ע"כ וד"ל ואכמ"ל ובלצ"ג וצלע"ג.

      • שמשון צבי לוינגר

        בס"ד כ"ה אלול ע"ב

        לאברהם העברי – שלום רב,

        בני ישראל נקראים בשם 'ישראל' בשל יכולתם לעמוד על שלהם ולשור ולהיאבק נגד המניעות (החל ביעקב שנאבק עם המלאך וכלה באבי דנטלסקי ששרה עם 'אנגל דבלופמנט') ובשם 'עברים' על יכולתם לא להיות סטטיים ומקובעים, אלא לעבור ממצב למצב, להיות יצירתיים. המיזוג של שתי המגמות הוא 'יעקב' הנאבק עם עשו, אך לא הולך ראש בראש אלא עומד על שלו ומתקדם בדרכו ללא עימות חזיתי.

        אינני מבין מה טעם ללכת לסליחות או לתפילה של עדה זו או אחרת כדי לקטר. ב"ה אנחנו בארצנו בעיצומו של קיבוץ הגלויות. לפנינו שפע של מנהגים, שכל אחד יש בו את החן הייחודי שלו. בסופו שלדבר תמצא את המקום והדרך הראויים לך – כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך.

        בברכה, ש.צ. לוינגר

        נ.ב. בניגוד לתיאוריה הכוזרית. הסליחות האשכנזיות ברובן נתחברו ע"י פייטנים איטלקים (אפילו 'פיצה' נזכרת בהן, במובן: 'דיבור' מלשון 'פצה פיו'). דוקא אצל ספרדים זכה לכבוד רב פיוטו של רבי אפרים מרגנשבורג 'אם אפס רובע הקן' הנאמר בניגון מרגש. אצל האשכנזים אומרים אותו ביום ד' של עשרת ימי תשובה.

        אני אומר לפעמים את פיוטי הסליחות של נוסח אשכנז בניגון הספרדי, כך יש לי יכולת להתחבר למילים היפות ולעושר הרעיוני הגלום בהן.

      • שמשון צבי לוינגר

        נ.ב. ולעניין התכונה העברית, כדאי לציין שעיקרן של הסליחות הוא 'ויעבור ה' על פניו ויקרא', י"ג מידות הרחמים. דייקו דורשי רשומות מדברי חז"ל: 'אם אתם עושין כן…', שאין העיקר לקרוא את המידות, אלא לעשות, לדבוק בדרכי ה' שהוא ארך אפים ו'מעביר על מידותיו'.

        ספרו של רבי משה קורדובירו 'תומר דבורה' מיוסד על ההדרכה איך להידבק בי"ג מידות הרחמים. הרמ"ק מראה כמה ה' ארך אפים, שהרי גם ברגע שהאדם עובר על רצון ה', ה' ממשיך להחיותו ולתת בידו כוח.

        יתן ה' בידינו לעשות רצונו ולעבדו בשמחה ובטוב לבב.

        בברכה, ש.צ. לוינגר

        נ.ב. 'דנטלסקי' ניתן לעיברות כ: 'שינן', ואם כבר יותר מוצלח: 'שנאן'

      • שמשון צבי לוינגר

        הכינוי השלישי שלנו הוא 'יהודים', היכולת להודות, להכיר ש'כשאני לעצמי מה אני' ואני זקוק לחסד ה' ולחיבור וקבלה גם מהזולת. זה יסוד המנהיגות הישראלית – יהודה גבר באחיו.

    • שמשון צבי לוינגר

      לאבי – שלום רב,

      ואולי אנחנו פשוט נהנים מהתפילה הספרדית והמזרחית, ללא כוונות זדון גזעניות?

      לאחד מאיתנו יש רב אלג'יראי; שני – נשוי לגיורת מתאילנד; בתו של השלישי (לא זו שהוזכרה בתגובה. אחותה הגדולה) נשואה לבחור אתיופי, הנוהג כמנהגי הגר"ע יוסף, והכותב עצמו עוסק בחקר תורת חכמי ספרד והמזרח ותולדותיהם.

      את ה'שד העדתי' זרקנו מזמן ל'כל הרוחות', בברכת 'ברוך שפטרנו'…

      בברכה, ש.צ. לוינגר

    • האמת שכשהתפללתי עם ספרדים (נוסח ירושלמי עם נגיעות מרוקאיות) בימים נוראים, היה לי תוספת עינוי. בעיקר ביו"כ. אצל האשכנזים כל הקהל שר בחזרה, ואילו אצל הספרדים הנ"ל רק החזן פייט למעט כמה קריאות ביניים של המתפללים. כל נדרי היה אכזבה, לא הייתה בו הדרמה ומשיכה של הניגון האשכנזי.
      מה שכן למדתי אצל הספרדים, זה הכבוד לבית הכנסת שמתבטא בשקט, ואי קריאה בעלונים (הרב שם לא התבייש ונזף באלו שכן קראו אותם), ולמעט לדבר. בעיקר בחזרת הש"ץ.

      • שמשון צבי לוינגר

        בס"ד כ"ו אלול ע"ב

        אצל הספרדים מתחיל יום הכיפורים בפיוט רווי הערגה 'לך א-לי תשוקתי'. אולי ההבדל באוירה הוא ההבדל שבין תשובה מיראה שבעקבותיה 'ונסלח לכל עדת בני ישראל … כי לכל העם בשגגה' כנדר שניתר בפתח, לעומת תשובה מאהבה.

        מעניינת הכותרת לפיוט במחזור 'תפילת ישרים' של ר' צאלח מנצור: 'אומרים הפיוט הזה בנעימה, כי רובו דברי וידוי', נעימה של בן הקורא לאביו: 'לך אהמה ולא אדמה, עדי תאיר אפלתי. לך נצח בך אבטח, ואתה הוא איילותי'.

        בברכה, ש.צ. לוינגר

    • שמשון צבי לוינגר

      ובשעת התפילה עלה בדעתי, שבאמרנו: 'וקרבנו מלכנו לעבודתך' אנו מבקשים על זה, שיפתח ה' ליבנו ויקרבנו לעבודת התפילה.

  9. נראה שהדיון התנוון לידי דאחקות מצויות על גיסתו האתיופית של החזן במילואים.

    אין כאן הרבה מה להוסיף . מיד כשנחשף השבר הגדול של התפילה המזרוחניקית, קמו בטלני השבט להחביא את הצרה, חלק בהומור נלעג וחלק בהדחקה לשמה.

    כבר אמרתי, בשבר הזה דווקא ייתכן שישנה תועלת רבה, כיוון שהוא יוליך את המתפללים האיכותיים למרחב חוויות , מחוץ לשמורה הדתית לאומית.

    בכך ניתן להתנחם.

    • הבעיה שיציאה ל"מרחב" הזה כרוכה לא פעם באסקפיזם, אמונות תפלות, סגידה לרבנים והפניית עורף לדרך ארץ.

      • אם היה אפשר לעשות Like בWordpress היית מקבל אחד כזה שמן.

      • מכל מקום, עדיף להימנע כליל מהאכלת הטרול.

      • נכון, אליהו.
        אתה יכול להלחם למעו בית הכנסת ולמען התפילות שבו ולמען המורשת המגזרית שלך.
        אתה יכול להתנחם בכך, שגם אם תיכשל, זו עשויה להיות ירידה לצורך עליה.

      • דרול,
        אני חוזר בתשובה כך שאין לי מורשת להלחם עליה, ואין לי סנטימנטים. לא עזבתי את החילוניות כדי להתחבא מאחורי סינרו של אלוהים.
        אין מגזר מושלם, וכנראה לא ניתן לאחוז בחבל בשתי קצותיו. ייתכן וזה עניין של אופי, אך אני מעדיף יושרה וקשר עם המציאות על פני תפילה מלהיבה (אגב, האם אתה אומר "מכניסי רחמים"?). זה לא אומר שאני מוותר; המאמרים הללו במקור-ראשון גורמים לי לחשבון נפש לקראת הימים הנוראים.

        בכל הנוגע בחוויה של המצוות אני תומך יתדותי באדמ"ר הזקן בתניא פ"טז. שם הוא מסביר שהחוויה שבדבקות, היא מתנה מלמעלה, אך היא לא הדבקות עצמה. הדבקות בו היא עשיית המצוות, גם ללא רגשי התפעלות.

    • שמשון צבי לוינגר

      בס"ד כ"ז אלול ע"ב

      יישר כוחך, דרול, שהחזרת את הדיון למסלולו.

      לתפילה חוויתית ניתן להגיע בצורות שונות, ויש קהילות המצטיינות בזה. אך בסופו של דבר המבחן הוא שגרת התפילה שהטילו עלינו אנשי כנסת הגדולה. גם לצדיקים עליונים יש מצבים של 'מוחין דקטנות', כל שכן המוני 'עמך בית ישראל', בכל המיגזרים. אין כאן פתרונות קסם, אלא עמל יום יומי בנסיון להגיע לא לחוויה אלא למצב של 'כוונה' – מודעות לעמידתנו מול הבורא והבנת מה שאנו מוציאים מפינו. האם זה ניתן?

      אנשי כנסת הגדולה היו בעלי רוח הקודש, וביניהם כמה נביאים. הם ציוונו להתפלל שלוש פעמים ביום והם נתנו לנו עצה טובה לעמוד בדרישה זו: אין עומדין להתפלל לא מתוך עצלות ולא מתוך עצבות ולא מתוך קלות ראש, אלא מתוך שמחה של מצוה'.

      אני חושב שבזה טמון הכל. לעצור לחצי דקה לפני שמתחילים להתפלל ולומר לעצמנו: אשרינו מה טוב חלקנו ומה יפה ירושתנו. אשרינו שה' בחר בנו ונתן לנו את תורתו. אשרינו שבורא עולם אוהב אותנו ומתאוה לתפילתנו.

      זה יסוד הכל. כאשר ניגשים למשימה בשמחה, ה'גיל' עושה את שלו.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      נ.ב. מה שיכולים לתרום מנהיגים ואנשי חינוך הוא: ללמד את העם על התפילה – עניינה, ביאוריה, הרעיונות הטמונים בה.
      אנו לומדים תנ"ך, גמרא, הלכה, מחשבה, חסידות וכו'.. גם תפילה צריכה לימוד. ע"י העיון בתפילה נרגיש במתיקותה. ותערב לפנינו עתירתנו.

  10. אליהו , אני שמח כל כך לשמוע שאתה בעל תשובה כי זה בדיוק מה שכתבתי כאן https://drall0.wordpress.com/2012/06/10/%d7%9e%d7%9b%d7%aa%d7%91-%d7%9c%d7%9e%d7%a2%d7%a8%d7%9b%d7%aa-%d7%90%d7%93%d7%a8%d7%91%d7%94/#comments
    שמקומם של בעלי תשובה בצד היהדות הדתית הנורמטיבית, כמו זו שקוראת את מקור ראשון. זו נראית היחידה שבאמת מסוגלת להכיל אתכם, גם בגשמיות וגם ברוחניות.
    אני מאמין שבעלי התשןבה יתרמו לציונות הדתית את אותו מוטיב רענן ונחרץ שאתה מוסיף לדיון הזה

להגיב על אברם העברי לבטל

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: