פני שיבה / ליטל קפלן

תערוכת ‘דיאלוג עם הזמן‘ במוזיאון הילדים בחולון מעניקה הזדמנות למפגש מוחשי עם הזִקנה ומעוררת מחשבות על התופעה והסטריאוטיפים שלה. מפגש עם הרעידות, הקמטים וחכמת החיים והלב

השפה העברית קבעה כבר מזמן: הזִקנה הזו, המגוידת, עם כל כאבי הפרקים והלאות שבה, היא חזקה ואימתנית מספיק כדי לקפוץ עליך יום אחד. אולי זה יקרה בדיוק כשתצעד שוב בשביל שעובר ליד בית־הספר של הילדים שגדלו כבר מזמן. בלי שתשים לב הזקנה תזנק מפח הזבל הפינתי, תנעץ בך את ציפורניה הצהובות ולא תרפה.

ואולי בכלל זה יקרה כשמסביבך כולם עוד ייראו צעירים וחולמים, אבל אתה, מותש ומדוכדך, תתחיל לחשוב על טעויות שעשית בדרך, להתחרט. או אז היא תתגנב מאחור ותחבק אותך ברפיון חיבוק מייאש עם ריח כזה של נפטלין. והלוואי, אתה בטח חולם כמו כולם, שבכלל לא תקפוץ עליך, הזקנה, אלא פשוט תבוא בזמנה, לאטה. תלטף את הפנים ותצייר עליהן קמטים עדינים. בכל אופן, להימלט ממנה, ככל הנראה, לא תוכל.

תערוכה אינטראקטיבית חדשה שנפתחה לאחרונה במוזיאון הילדים בחולון מעניקה הזדמנות יוצאת דופן גם למי שכרונולוגית עוד לא הגיע לשיבה להיפגש בכל מיני דרכים לא שגרתיות עם הקונספט הקיומי והבלתי נמנע הזה שנקרא זקנה. התערוכה, שזכתה לשם ‘דיאלוג עם הזמן‘, היא מעין אחות לתערוכה המוכרת ‘דיאלוג בחשכה‘, שבה מבקרים פוגשים מדריכים עיוורים וחווים על בשרם מה זה לחיות בחושך. גם הפעם ביקשו יוזמי התערוכה לשים בקדמת הבמה ציבור שמודר באופן זה או אחר ממרכז החברה. רק שב‘דיאלוג עם הזמן‘ מדובר ב‘לקות‘ שכולנו נסבול ממנה בשלב זה או אחר, לקות שרובנו חוששים ממנה אבל גם מייחלים שנזכה להגיע אליה.

 גיל עומר, מנכ“ל מוזיאון הילדים שעומד בראש הפרויקט שהוקם בשיתוף עם המשרד לאזרחים ותיקים, מטב – עמותה לשירותי טיפול ורווחה, אשל־ג‘וינט ישראל, הקרן לידידות וקרן נדב, מספר שכשחיפשו נושא חברתי שיעמוד בלב תערוכה חדשה, הועלתה בתחילה דווקא סוגיית הפליטים. “אז הנושא הזה לא היה נושא כל כך בוער בישראל כמו שהוא היום“, הוא מתנצל על ההחמצה האקטואלית בחיוך של מי שזומם בראשו את הפרויקט החברתי הבא. “לעומת זאת נושא הזקנה הוא נושא שמעסיק אנשים בכל מקום. זה נושא מאוד בוער בעולם המערבי. היחס לזקנה ולזקנים הוא אחת הבעיות הכי מרכזיות של העולם עקב הארכת תוחלת החיים. אנשים יוצאים לפנסיה ויש להם עוד פרק חיים לא קצר לפניהם“.

על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, ב־50 השנים האחרונות חל שינוי דמוגרפי משמעותי בישראל ותוחלת החיים עלתה ב־11%. כיום מהווה אוכלוסיית בני ה־65 יותר מ־10% מסך כל האוכלוסייה, ובתוך 7 שנים תגדל אוכלוסיית בני ה־65 ומעלה בישראל ב־44%. והנתון הסטטיסטי החמור מכולם – בעוד 7 שנים או 15 או 30, גם אני ואת ואתה נהיה חלק מהסטטיסטיקה הזו. עכשיו, כשאנחנו יודעים את כל זה, לא נותר אלא להתחיל את הסיור ולקבל בזרועות פתוחות את הזקנה שתקפוץ עלינו.

אנחת תסכול למראה פנים צעירות שהתקמטו. מדריך הסיור נחמן סירקין.
צילום: ליטל קפלן

שתי דמויות לזקנה

הכניסה לתערוכה עוברת דרך ‘מבוך השאלות‘ – מסלול הליכה קצר בתוך מנהרה שעל קירותיה מודפסות שאלות צבעוניות באותיות קידוש לבנה. ‘בן כמה אתה?‘, ‘בת כמה את מרגישה?‘, ‘אתה מפחד להיות זקן?‘, ‘את מתחרטת על דברים שעשית בעבר?‘, ‘באיזה גיל תהיי זקנה?‘, ‘להיות זקן זה טוב או רע?‘. לאורך ההליכה האיטית העיניים משייטות מהתקרה לקירות ומשם לרצפה, גומעות שאלות בסיסיות ומטרידות כשברקע תקתוק שעון מונוטוני, כזה שמצליח באופן קלישאתי אבל יעיל לעורר את האוזן הפנימית להאזין לתקתוק שעון החיים הפרטי.

רגע אחרי, כשבראש עשרות ‘חלוניות‘ של תהיות נפתחו אבל עוד לא הספיקו להבשיל לכדי מחשבה ממשית, נכנסים אל תוך חדר צהוב בוהק אפוף עשן. לשבריר שנייה אני תוהה אם הזקנה משולה לאסון גרעיני. ברחבי החלל הזרחני מפוזרות עמדות שכל אחת מהן מנסה לדמות קושי פיזי ‘סטריאוטיפי‘ שממיטה הזקנה. כשאני עולה במדרגות כשמשקולות כבדות עוטפות את סנדליי, מניפה בקושי רגל רגל, אני חושבת על סבתי שמתקשה ללכת יותר מכמה צעדים. כשאני מרימה את שפופרת הטלפון בעמדה אחרת ומנסה לעקוב אחר הוראות מענה קולי שהולך ונעשה חלש וקלוש, אני מתחילה להבין את המשמעות התפקודית של ירידה בשמיעה. עמדה אחרת מדמה ראייה במצב של קטרקט, ונוספת סידור עשרות כדורים לקול הנחיותיה של אחות מהירה מדי ולא מתחשבת.

מתוך כל אלה, העמדה היחידה שהצליחה לגרום לי לחוש חוסר נוחות אמיתי הייתה דלת עץ עם חור מנעול פשוט ומפתח אחד שהיה צריך להיכנס בדיוק למקומו, כשהיד היציבה למדי שלי מונחת על כן שמרעיד אותה רעידות קצובות ומהירות. חור המנעול מעולם לא היה צר יותר. תחושת חוסר האונים שבמטלה פשוטה ויומיומית כל כך עוררה בי תחושות מאוד לא נעימות, כשאני חושבת על הניעות הקטנות והכמעט בלתי נראות של ידה המקומטת של אישה שישבה לצידי באוטובוס לפני כמה ימים.

משם עוברים לחדר גדול עם מסך גדול לא פחות. בפינת החדר יושב נחמן סירקין, סא“ל במיל‘ ומחנך עטור ניסיון בן 80, ומציג את עצמו בתור המדריך שלנו להמשך הסיור. על המסך מוקרנות תמונות מעובדות של כל חברי הקבוצה, כפי שייראו בעוד כמה עשרות שנים. נחמן עובר אדם אדם ושואל להרגשתו נוכח התמונות. רוב הנוכחים מגיבים באנחת התסכול המתבקשת למראה פנים צעירות שהתקמטו, תווי פנים שהתחדדו ושיער שהלבין. אני לעומת זאת מרגישה קרובה באופן נעים לזקנה שאני, שמביטה אליי מן המסך. אולי כשאהיה בגילה תעטוף אותי נחת? ושוב המחשבות נודדות למה היא בכלל המשמעות של להיות זקנה, למה הנחת לא יכולה להופיע עכשיו ומה טמון שם בגיל השלישי שמושך ומסקרן כל כך ודוחה ומפחיד בו זמנית.

בתחנה הבאה אנחנו ישובים סביב שולחן עץ רחב ידיים שמעוצב כמו טבעת עץ עתיקה. לכל אחד חבילת תמונות המתארות כולן אנשים זקנים במצבים שונים. ראשית מבקש נחמן שנבחר תמונה שמייצגת בעינינו את הזקנה האידיאלית. כולם בוחרים בתמונה של זוג זקנים מחויכים ואוהבים, כמה אחרים בוחרים זקנים שמטיילים בטבע. ההוראה הבאה היא לבחור תמונה של הזקנה כפי שהיא משתקפת בחברה. הפעם הבחירות שונות וקודרות – רוב המשתתפים בוחרים בתמונה של זקן תשוש עם פיליפינית רחומה לצידו.

המטלה הפשוטה הזו מצליחה לתפוס משהו מהמתח שבו שרויה התערוכה, מתח שכנראה מייצג מתח אינהרנטי יותר שקיים בחברה סביב הנושא הטעון הזה. הדימויים הם לרוב דיכוטומיים – זקנה אלגנטית וקורנת, זקנה שטומנת בחובה את האושר של אהבה מבוגרת המתובלת בתבונה שנצברת עם שנים ובחירות מופלאה שמתאפשרת רק כשמתפטרים מעול כמו עבודה וגידול ילדים. ומן הצד השני – זקנה עלובה, חולה, נזקקת ונסעדת, כזו שמי שמוכנים להיות בקרבתה הם בעיקר מהגרי העבודה המסורים. נדמה לי לרגע שאלה שתי הצורות העיקריות שבהן אנחנו כחברה מוכנים לשאת את הדימוי של הזקנה ומתוך כך גם את האנשים הזקנים שבנינו.

האם תוכלו לשלוח מסרון? מתוך התערוכה
צילום: טל קירשנבאום

ביקור חם יספיק

הטעימות שמציעה התערוכה המיוחדת הזו מנסות ליצור תמונה של גם וגם, אבל לפרקים החוויה שלי היא של או או. בעיקר בשלב שבו אנחנו משחקים משחק שבו כל אחד מתבקש להעריך האם אנשים בגילאים מבוגרים ראויים להיות בעלי מקצועות שונים כמו טייס או ראש ממשלה למשל. המסר הגלוי הוא שהנטייה שלנו היא לחשוב שלא, כשבעצם אנשים מבוגרים ‘יכולים לעשות הכול‘. או במשחק טריוויה על זקנה, שמגלה לי הרבה פרטי מידע חשובים ומפתיעים שלא הכרתי. כמו העובדה שפחות מ־20% מהזקנים זקוקים לעזרה סיעודית או שציבור הזקנים לא סובל מדיכאון יותר משאר האוכלוסייה (אם כי לידיעתי האוכלוסייה המבוגרת בישראל נחשבת לאוכלוסייה בסיכון בכל הנוגע לסכנה אובדנית, בדומה לבני נוער, עקב שיעור מתאבדים גבוה יחסית).

נחמן המדריך החביב והחיוני מסביר לנו שיש ‘זקנה אחרת‘. הוא מן הסתם מתכוון ‘אחרת‘ מהדימוי הציבורי המסכן של אנשים זקנים, ובי מפעמת מחשבה – אני רוצה למצוא את החן גם בזקנה המורכבת והעצובה לפעמים, זו שלעומתה צריך למצוא ‘זקנה אחרת‘. דרוש שיווי משקל עדין בין הרצון להיזהר מתפיסה סטריאוטיפית ומעוותת של הזקנה לבין היכולת לראות את קמטי הצער והקושי האובייקטיבי־טכני, אבל גם הרגשי, שיש בזקנה, ולהיות מסוגלים להכיל אותם כפרטים שיש להם סבים וסבתות וכחברה שאוכלוסיית הגיל השלישי שבה רק תלך ותגדל עם השנים.

אחד משיאי התערוכה הוא חדר שבו ניצבות בובות בגודל מלא של אנשים מבוגרים. פנים חיות ומדברות מוקרנות על פני הבובה, ומעניקות תחושה שאדם בשר ודם יושב מולך ומספר את סיפורו. מסגר מבוגר מספר באופן נוגה על החמצת חייו – ויתור על תשוקתו להיות מוזיקאי ובחירה במקצוע שהרס לו את חוש השמיעה. ‘אל תוותרו על החלומות שלכם‘, הוא קורא בעיניים מפוקסלות ורכות. ישישה הישובה בכיסא נדנדה ועטופה בשמיכות צמר מספרת בערגה על הקשר עם אביה בשנות צעירותה ועל כך שבזקנתו הייתה עסוקה ולא התפנתה אליו מספיק, וכשכבר יכלה להקדיש לו זמן נפטר. “אל תתחרטו, תדאגו ליקרים לכם בזמן“, היא אומרת. דמות נוספת מתארת ישיש אלמן שמוצא אהבה חדשה ודמות רביעית היא דמותה של מורה לגיאוגרפיה שיצאה לפנסיה, נכנסה לדיכאון אבל יצאה ממנו בעזרת הנכדים ובזכות החלטתה לנצל את החופש הכפוי לטיולים ברחבי העולם שעליהם חלמה כל חייה.

המבקרים עומדים מרותקים לסיפורן של הדמויות, שלי נראות לרגע כמו מוצגים ארכיאולוגיים, מעין – ‘זקן, 2012, חולון‘ וגורמות לי לחשק עז לברוח מפסלי הזקנה הקפואים האלה ולרוץ אל זרועותיה החמות של סבתי החיה. אישה שהיא גם זקנה וגם צעירה, גם חולה וגם רעננה, ובעיקר סתם בת אדם עם חלומות ואכזבות שרואה חדשות ואוהבת לפטפט איתי על רכילויות לוהטות.

ואולי זה כל העניין כולו. ביציאה מהתערוכה מופיעה כתובית על הקיר שממול – “מתי בפעם האחרונה אמרת למישהו יקר ‘אני אוהב אותך‘?“. אז נכון שהיד רועדת והרגליים כבדות והעיניים כבר לא רואות כמו פעם. ונכון שהסטיגמה חריפה וההדרה נוכחת והאמת מורכבת. אבל ביקור חם אחד וכמה מילים טובות בין נכד לסבתא, בין צעיר לשכנו המבוגר, יכולים להספיק לעת עתה. ובעצם אולי אנחנו כל כך חוששים מהזקנה כי כמו שהיא מחדדת את תווי הפנים, היא גם מחדדת את אמיתות החיים שלא באמת תלויות בגיל. את הסופיות והחלקיות שפושות בכול. אולי לכן לא כתוב בסוף התערוכה ‘מתי בפעם האחרונה אמרת לסבתא שלך שאתה אוהב אותה?‘, אלא לכל ‘מישהו יקר‘.

לא הכרח

“כל אחד יוצא מהתערוכה הזו עם מסקנה אחרת, אין תשובה אחת“, עונה עומר מנכ“ל המוזיאון לשאלה עם איזה מסר היה רוצה שיצאו המבקרים בתערוכה. “הרבה אנשים אומרים ‘זה פתח לנו עולם, זה גרם לי לחשוב על הזקנה באופן יותר אופטימי, אני יכול עכשיו לראות דברים יפים וטובים ולא שהכול שחור‘. אנשים אחרים חושבים אחרי התערוכה ‘אני צריך לתכנן את העתיד שלי טוב יותר‘. אחרים אומרים ‘יש לי למה לחכות‘.

קבוצה של חבר‘ה בני 17 יצאו מהתערוכה, ישבו בצד ולא רצו ללכת עד שהמדריך שלהם יצא החוצה ודיבר איתם. הם ישבו ודיברו עוד חצי שעה אחרי התערוכה. חשבתי לעצמי, מתי בפעם האחרונה ראיתי את בני הגיל הזה רצים אחרי מישהו זקן ולא במטרה להרביץ לו? ומכיוון אחר – שתי נשים מבוגרות יצאו מהתערוכה והלכו לקופה לקנות שוב כרטיסים. כששאלנו אחת מהן למה, היא אמרה שיש לה מערכת יחסים חדשה ופתאום היא מרגישה שיש לה לגיטימציה, שהיא לא המשוגעת היחידה, והיא רוצה שהילדים והנכדים שלה יראו את זה“.

“במשחקים, הרעיון היה לתת מידע ולהדגים סטריאוטיפים“, עונה גם ארנה כהן, שיזמה ועיצבה את התערוכה הנוכחית כמו גם את ‘דיאלוג בחשכה‘ ו‘הזמנה לשקט‘ יחד עם בעלה ד“ר אנדרייאס היינקה. “המשחקים מציפים את מה שאתה חושב על הזקנה, את הצורה שבה אתה מסתכל. כשאתה עובר בחדר הצהוב אתה חושב – זקנים לא יכולים לעשות דברים, נכון? אין להם חלק בחברה, נכון? ואז אתה עובר חדר ואתה מגלה שיש לזקנים הרבה מה לתרום, ובעיקר, שהם חייבים להיות חלק מהחברה. אנשים מבוגרים הם חלק מהחברה. הם רועדים אולי לפעמים, אבל יש להם הרבה מה לתרום“.

“המטרות של התערוכה הן להגביר את האמפתיה ולהראות שלהיות זקן זה קונספט, לא מציאות“, מסכם ד“ר היינקה, שעיסוקו המרכזי הוא יזמות חברתית. “זה תלוי בך בלי קשר לכמה מבוגר אתה, אלא איך אתה מתנהג עם זה. הייתי רוצה שאנשים יצאו מהתערוכה הזו פתוחים יותר למצבי חיים שונים. שונים אבל שווים. שידעו שגיל זה לא כורח, זה אופציה, זה קונספט“.

ביציאה ממסלול התערוכה אני תופסת את המדריך נחמן לשיחה קצרה. הוא מספר לי שהגיע ל‘דיאלוג עם הזמן‘ כי חיפש עבודה. אחרי שנים כמחנך דגול הפנסיה כפתה עליו את סיום הקריירה, על אף שהרגיש בשיא כוחו. הוא לא שקט על השמרים ועבד כמנחה חוגים לאנשים מבוגרים. למרבה האבסורד, כשמלאו לו 80 פוטר מעבודתו כי היה שוב ‘מבוגר מדי‘. “מבחינת החברה יש גיל שבו אתה הופך להיות זקן מדי, בלי קשר למצב הבריאותי והנפשי שלך“, הוא אומר במרמור מוצדק. “כשהייתי צעיר מאוד לא היה בית מוגן, היו רק בתי אבות. הינו נכנסים לבתים האלה כילדים ודבר ראשון היה מכה בנו הריח של הזקנה, ריח נורא כזה. זה תמיד הבהיל אותנו. פחדנו מהזקנים. אני רוצה להראות שיש גם זקנה אחרת וזקנים אחרים“, הוא מחייך ושותק לרגע.

“אחת השאלות ששאלה אותי מישהי באחד הסיורים הייתה ‘באיזה גיל זה נחשב זקנה?‘. אז עניתי לה שיש זקנים בגיל 40 וצעירים בגיל 80. הזקנה מתחילה ברגע שנגמרו לך החלומות ואתה מתחיל לחשוב על העבר ולהתחרט“.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ' אלול תשע"ב, 06.09.12

מודעות פרסומת

פורסמה ב-8 בספטמבר 2012, ב-גיליון כי תבוא תשע"ב - 787 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 2 תגובות.

  1. כתבה מצויינת ונשמע תערוכה מעניינת ומעוררת מחשבה.

  2. כתבה עמוקה ומעוררת מחשבה 🙂 ישר כח לכותבת

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: