מעבר אל הדיבור הפנימי / דב ברקוביץ

חורבן בתי הכנסת בליל הבדולח פתח עידן חדש בעבודת ה'. את תפילת הקבע, שהחזיקה את עם ישראל בגלות, יש להביא לכדי מפגש חי עם השכינה, כפי שהיה במקדש

דבריו של אלחנן ניר במאמרו על מצב התפילה בבתי הכנסת קולעים לנושא כאוב ומרכזי בחיי הרוח שלנו. מתוך התעוררות לדבריו אבקש להעלות כאן כמה מחשבות.

בחזרה אל ההר

בשנות השלושים במאה הקודמת, אבי ז"ל היה רב בבית הכנסת בברלין. בליל הבדולח, כאשר בזזו את בית הכנסת, מתוך חשש שיפגעו בו אמי ע"ה הלכה לבד לראות את הנעשה והייתה עדה לשריפת ספרי התורה ובית הכנסת. באותו לילה שבין תשעה ועשרה בנובמבר 1938, ט"ז בחשוון, נהרסו כמעט כל בתי הכנסת בגרמניה.

לא פעם חשבתי על כך שאירועי ליל הבדולח היוו מקבילה לחורבן בתי המקדש, חורבן "מקדש המעט" שעמד במרכז עבודת ה' בגלות ועיצב את פני היהדות במשך דורות רבים. כפי שקבעו הנביאים שלא יד נבוכדנצר היא שהחריבה את הבית הראשון אלא יד ה', באותה מידה לא ידיהם של הנאצים הארורים הן שהעלו את 'מקדשי המעט' באש, אלא חורבנם היה ביטוי לרצון ה'.

האם יש לראות את אירועי ליל הבדולח כסימן של מעבר מתקופה אחת של השראת שכינה בישראל לתקופה אחרת, גדולה ממנה, התהוות של מציאות חדשה בעבודת ה' ההולכת ומתגלית? תפילות הקבע תוקנו כתחליף לעבודת ה' במקדש כדי לבטא מדי יום ביומו את הכרת עם ישראל בשורש חידוש החיים על ידי בורא עולם. האם קורה עכשיו תהליך בכיוון ההפוך?

ברור שאין לבטל את חובת התפילה בציבור כעת ויש לכסוף להקמת סנהדרין בלשכת הגזית שתדון בסוגיה. אלא שיש לדעת שהניכור שחשים חלק מהמתפללים מהתפילה בבתי כנסת היום – לעתים קרובות הם דווקא אלו המבקשים לדרוש את פני ה' –  נובע מהמעבר הקשה והנפלא הזה שעובר דרך חיינו אנו. מה הם האפיונים העיקריים של מעבר זה, ומה נגזר מכך?

רבים מיהודי קהילות הגלות לדורותיהם לא הבינו את העברית על בוריה. חלקים מסידור התפילה היו חסומים בפניהם, ותכלית אמירתם לא הייתה הבנת התוכן אלא עצם ההשתתפות בעבודת ה' של הקהילה. השעות הארוכות בבית הכנסת היוו למעשה בסיס של זהות המתפלל שחש את עצמו דרך שהות זו כחלק מזרימת המשכיות הקיום היהודי, וכחי בנפרד משכניו שעבדו את אלוהיהם בכנסיות ובמסגדים. לעומת זאת, המתפלל הישראלי שעבורו העברית הינה שפת אם, שפת חיים וחיות, מצפה לניסוחי תפילה שקופים ומובנים המעבירים אותו מעבר לפני המציאות. ריבוי המילים סותר את העברית שהוא מדבר ושמתוכה הוא חי – שפה לקונית ומתומצתת, שבה מילים הינן תאי קיום, משמעות ותקשורת. הוא מאבד סבלנות, וקשה מזאת, הוא מאבד אמון בטקסט התפילה.

יחד עם זאת, מגיע המתפלל הישראלי לבית הכנסת במציאות של התפוררות מסגרת הקהילות שהייתה הבסיס לזהות היהודית בגלות, ושבמרכזה עמד בית הכנסת. כאמור, הערך המוסף של ביסוס הזהות הקולקטיבית היווה חלק מהותי מעצם עבודת ה' בנפש היהודי בגלות. בית הכנסת ניקז לתוכו את עיקר הפעילות של הפרט, המשפחה והקהילה, וההסתופפות בצִלו מימשה את הקיום היהודי. המדינה החליפה את הקהילה כמסד הזהות האישית והקולקטיבית של רוב המתפללים בישראל, ועם כל הצורך החיוני בכינון מחדש של מסגרות קהילתיות, הזהות היונקת מקיום הקולקטיב הלאומי בארץ ישראל מהווה מהפכה של ממש בחיינו.

השורה התחתונה: התפילה בציבור במקומות רבים ממשיכה להיות בסיס חברתי להעצמת זהות קולקטיבית דתית – כעת לא בלבוש של "אני יהודי ולא גוי" אלא בלבוש של "אני דתי ולא חילוני", ביסוס זהות המגזר. אלא שבעקבות השינויים הקיומיים שציינתי, תפילה שכזאת כבר אינה יכולה לשאת את נושאיה. בתקופת התחייה, תקופת מעבר השכינה מ"שכינתא בגלותא" ל"שכינה בהר", התפילה חייבת להיות עבודת ה' ממשית, בקשת פני ה' וקריאה בשמו.

חינוךלדיבור

אחד מסימני ההיכר של בית ספר יסודי דתי הינו החובה המוטלת על כל תלמיד להשתתף בתפילת שחרית כל בוקר. על מנהלי בתי הספר וצוות המורים רובץ חשש שאם לא יחייבו את התלמידים בכך יצטיירו בעיני ההורים והממסד הרבני כלא "רציניים", כ"דתיים לייט", וגרוע מכך. חובה זו נראית ברורה מאליה היות שההשתתפות הקבועה בתפילה בציבור מדי יום ביומו הינה חלק מרכזי בתעודת הזהות של יהודי דתי.

אלא שמדיניות חינוכית זו חוטאת בשני אופנים מהותיים. ראשית, יש בה מן הזיוף. יש לקיים חוק ברזל זה בכל מוסד חינוכי: אסור למנהל ולמחנך שלא היו מתפללים בעצמם מדי בוקר במניין בבית הכנסת במקום מגוריהם לחייב את תלמידיהם לעשות כן. זאת היות שאדם שאינו מסוגל לקיים בעצמו מצווה כראוי לא מסוגל גם להעביר לתלמידיו את חיוניותה, את השורש הקיומי, ואף את נחיצות ה"נעשה ונשמע" של אותו מעשה מצווה. כתוצאה מכך נוצרת אווירה של "נעשה" ללא "נשמע", של חובה שכל תוקפה הינו חיצוני לנפש. יש לבכות מציאות זו ביחס לחינוך לכל מצווה בתורה, על אחת כמה וכמה במצווה שכתב עליה הרמב"ם שמי שאינו מתכוון אינו יוצא ידי חובתה.

שנית, וזה העיקר, יש לקבוע שחינוך לתפילה הינו בראש ובראשונה חינוך לדיבור עם ה', חינוך לשפיכת הלב לפניו כמים. זאת מתוך האמונה שמי שאוהב להתפלל, מי שזקוק לתפילה, יבוא באופן קבוע לעבוד את בוראו בבית הכנסת. זהו עיקר העניין – לא להכות בנפש הילד עד שהוא מתכופף למחנכיו ונעתר להתייצב כל בוקר לתפילה, אלא להמתיק את נפש הילד עד שיתכופף מרצון לעבוד את ה'.

בגני הילדים של חב"ד – הלא משיחיים – משקיעים מאמץ רב כדי שילד יכיר בבוראו, יפנים בנפשו הרכה את קרבת ה' ואהבתו, ויתפלל מתוך קשר פנימי איתן. לעומת זאת, בעבודה שעשיתי באחד מבתי הספר החשובים בירושלים שאלתי מורה אם היא משוחחת בכיתה עם תלמידותיה על הקשר האישי שלה עם ה'. כאשר היא השיבה בשלילה שאלתי אותה אם בבית היא משוחחת על כך עם ילדיה. היא אמרה שבוודאי כן, שהרי גדלה במשפחה מרוקאית ונשות המשפחה תמיד דיברו ישירות אל הבורא על עסקי לבן. לשאלתי למה לא לעשות כן גם בכיתה, היא ענתה לתדהמתי שהיא מפחדת מרב בית הספר. הוא מבקש שיתייחסו למציאות א־להים רק מתוך ספר הכוזרי והמהר"ל. חוששים לדבר על הקשר האישי עם ה' בבית הספר בגלל שזה "לא רציני" מספיק, לא מבוסס בהוכחות מהמקורות. כיצד מהווי שכזה תצמח נפש השוקקת לא־לוהים? כיצד מתוך כיתה שכזאת יבואו תלמידים למחרת בבוקר לעבוד את ה'?

להתמקד בעיקר

הקדוש ברוך הוא מתאווה לתפילתם של ישראל, בימים אלו במיוחד. על כל אחד מאיתנו למצוא את השער לתפילתו. ניתן להציע כמה כיווני עבודה שאולי יסייעו לאלו המבקשים את פני ה' אך מתקשים למצוא את השער לתפילתם בימים אלו.

אם אורך התפילה יוצר עומס בנפש אפשר להבחין בין עמודי התפילה לבין קטעי התפילה הפחות מרכזיים. אני בעצמי אינני מסוגל לומר את כל מה שנמצא במחזור התפילה בנוסח של בית הכנסת שבו אני מתפלל, במיוחד בחלק מהתוספות בחזרת שליח הציבור על התפילה. יש להתרכז בעיקרי התפילה. תפילות העמידה בחגי תשרי הינן מהמופלאות שיש לנו. יש להעמיק בהן לפני החג ולצלול לתוכן ללא חשבון של זמן, לתת למילים להוביל את הנפש בזמן התפילה. כדאי גם להביא ספר העוסק בפנימיות החג והתפילה כדי לעיין בו בשעה שנאמרים קטעים שאינם מובנים למתפלל או בשעה שעומס המילים והזמן מעיק על מתיקות הנפש.

הקדוש ברוך הוא נתן לנו מתנות רבות בקיבוץ הגלויות לארץ ישראל. בין היתר הכול מתחילים להכיר את הפיוטים של העדות השונות. אינני נכנס לדיון ההלכתי החשוב לגבי האפשרות לקבוע נוסח אחיד או לגבי החובה שמתפללי בית כנסת יקבעו נוסח תפילה אחד בכל תפילותיהם, אך לעניות דעתי כל זה קשור לעיקרי התפילה ולא לפיוטים ולהשלמות. איך אפשר גם לאשכנזי מובהק לא להתעלות בנפשו באמירת "לך א־לי תשוקתי" או "עוקד והנעקד והמזבח", וכן לספרדי טהור לא לחוש את חרדת הקודש באמירת "ונתנה תוקף"? אין כל בעיה לדעתי שקהילת מתפללים תבחר את הפיוטים היותר משמעותיים לה בעבודת ה' שלה.

אין בעיה לשיר הרבה. זה איננו רק דבר “נחמד“ לעשות ביחד. זאת בחינת עבודת ה‘ של הלווים שעמדו על הדוכן על יד מזבח ה‘. לפי שיטות בתלמוד הבבלי ולפי מסקנת הירושלמי השיר היה מעכב את קרבן התמיד. כלומר, בלי שירת הלווים עבודת התמיד התמימה והשלמה ביותר הייתה פסולה. כל זאת כאשר השירה איננה הופכת למטרה בפני עצמה אלא מהווה חלק מהותי מדיבור נפשות המתפללים אל פני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא.

“נִדְבוֹת פִּי רְצֵה נָא ה‘ וּמִשְׁפָּטֶיךָ לַמְּדֵנִי. נַפְשִׁי בְכַפִּי תָמִיד וְתוֹרָתְךָ לֹא שָׁכָחְתִּי“. בפסוקים הללו תנועת הנפש של התפילה מתחברת לגילוי התורה ולתנועת הנפש של הפנמתה. ציבור המתפלל כעבודת ה‘ ממשית צריך להיות ככל הנראה ציבור הכמה לקלוט את התורה כדבר ה‘. יש להתבונן בזיקה העמוקה הזאת אבל אין כאן מקום לכך. אך על רקע פסוקים אלו ברצוני לסיים את ההגיגים הללו בבקשה מקהילת הרבנים לרחם על המתפללים, להיות סבלנים לניסיונות של אלו המבקשים את פני ה‘ באמת ובכנות למצוא את דרכם לשער התפילה, ובתנאי שלא יחללו את קדושת החג, את קדושת בית הכנסת וקדושת התפילה. אי אפשר להכריח אדם “לשאת נפשו בכפו“. אפשר לסייע לו, אפשר להיות לו להשראה, אך בסופו של היום עומד האדם לפני א־לוהיו וקורא בשמו – או שימשיך לקרוא את עלוני החג גם בראש השנה ויום כיפור.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ' אלול תשע"ב, 06.09.12

מודעות פרסומת

פורסמה ב-8 בספטמבר 2012, ב-גיליון כי תבוא תשע"ב - 787 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. 30 תגובות.

  1. שלום לך

    ממש מסכימה עם כל מילה. מה שהביא אותי לכתוב מאמר בנושא באתר בית המקדש. אתה מוזמן לקרא. בשעור לנשים שנתתי בבית כנסת בשבת קראתי חלק מדבריך לנשים. כל הנשים שלי בשעור הן ממוצא ספרדי והן כמהות לשלוח את בניהן ובנותיהן לחינוך האשכנזי. ' הזהרו, אמרתי להן, שלא יקלקלו לילדים שלכם את האמונה התמימה שינקו מהסבתות… תודה לך.

    כל תפילה היא תפילה לנס- רבקה שמעון

    http://the–temple.blogspot.co.il/2012/09/blog-post_11.html

    אתה מוזמן גם לראות את אתר נשים למען המקדש והר הבית

    http://www.namikdash.org.il/

    • "אתר הנשים למען המקדש והר הבית" מבטא את ההפך הגמור מהרעיון שמובע במאמר של דב ברקוביץ. יפה אמר דב שחורבן המקדש הוא שהביא את התפילה לפיות וללבבות עם ישראל. במקום "המקום אשר יבחר ה'" קיבלנו את "קרוב ה' לקוראיו לכל אשר יקראוהו באמת". במקום שפיכות דמים על כבש המזבח קיבלנו כיסופים. "הנשים למען המקדש והר הבית" רוצות להחזיר את הגלגל אחורה, לסלק שכינה מתוכינו ולסגור אותה במבנה עץ ואבן. להחליף את הקריאה לאל חי בפטישיזם אינפנטילי.

      • אזהרה: למרות שבדברי יש נימה צינית, זה נכתב מתוך כאב (אז סליחה מראש צבי).

        מעניין, לקרוא לעבודת הקרבנות "פטישיזם אינפנטילי", זה שיא חדש. אמנם לרוב אני לא מסכים אתך, אבל לפחות אתה טוען דברי טעם, עכשיו אני רואה שזה בבחינת נזם זהב באף חזיר…

        חבל שספר שלם ועוד פסוקים מספור בתורה מדברים על עבודת הקרבנות ועל החשיבות של המקדש, מעניין למה הקב"ה ציווה על משהו כל כך שהוא "פטישיזם אינפנטילי", ממש מוזר הא-ל הזה, לצוות על דרכי קירבה אליו בצורה כל כך מטופשת.

        כן כן, אני יודע אתה תצטט לי עכשיו מישעיה/ירמיה/וכו' וכו על "למה לי רוב זבחכם" וכו', ברור שאם אתה חושב שהקרבנות זה כספומט אז אין לזה ערך… אבל אם זה מופיע בנבואת אספקלריה מאירה (שאני מקווה שאתה מאמין שמשה מפי הגבורה קיבלה) כנראה שיש לזה ערך בלשון המעטה, מה שזה מקיף כשליש ויותר מהמצוות, אם אני לא טועה.

        כן כן, גם את טענת "הרמב"ם" בקשר לטעמי הקרבנות אפשר להביא, ושוב ניכנס לשאלה מה המרכז אצל הרמב"ם המורה או היד החזקה… (גם הרמב"ם טוען ש"זאת התורה לא תהיה מוחלפת וכו'", כנראה שהוא חושב שכן יש ערך לבית המקדש ולקרבנות למרות הטעם שוא הזכיר שבטח בתקופתו כבר לא היה רלוונטי ובכל זאת הוא פסק ככה להלכה-שצריך קרבנות)

        ולסיום כמובן אפשר להביא את חזון הצמחונות והשלום של הרב קוק, כדי לסיים בנימה אופטימית (מה שגם שם הבעיה לא בקרבנות אלא בזה שצריך להתקרב על ה' דרך הריגת ב"J, שזה שייך למדרגה החסרה בהווה שתתוקן לעתיד לבוא ואז יהיה אפשר להקריב מהצומח).

        • אני עומד על דעתי שהתשוקה לקרבנות בימינו, כאלה ממש, עם הבשר, העור והפרש, היא פטישיזם אינפנטילי. בזה לא אמרתי דבר וחצי דבר על מעשה הקרבנות שבפסוקי התורה והרעיון שהוא מביע לדורות.

          הגעגועים האינפנטיליים האלה לא שונים במאום מגעגועים לדין סוטה, ריבוי נשים, חיוב האנס בלקיחת הנאנסת ועוד כהנה וכהנה עניינים אנכרוניסטיים שבתורה. תתבגרו.

  2. קולעים הדברים עד מאוד, אבל ביטוי אחד שנכלל בהם קומם אותי עד מבלי יכולת לחשות. כותב בעל המאמר: "לא ידיהם של הנאצים הארורים הן שהעלו את 'מקדשי המעט' באש, אלא חורבנם היה ביטוי לרצון ה'". זה ביטוי אומלל מאין כמוהו, המשחרר את הנאצים ימ"ש מאחריות למעשיהם. ממש גובל חס ושלום בהכחשת השואה.

  3. אף אחד לא מתגעגע לדין סוטה ושאר הדברים שהזכרת אבל מה בנוגע לתפילות "והשב את העבודה לדביר ביתך" וכל תפילות המוספים בחגים וראשי חודשים? להזכירך " יהי רצון מלפניך …שתביאנו בשמחה לארצנו …ושם נעשה לפניך את קורבנות חובותינו תמידים כסידרם ומוספים כהלכתם"

    דומני שגם אתה מתפלל את התפילות האלה אם אתה אורתודוקס

  4. ולגבי העיניין השני כותב המאמר לא ניסה חלילה לנקות את הנאצים ימ"ש מאשמה!

    גם על טיטוס ונבוכדנצאר יש בחז"ל גידופים וגינויים על רשעתם ומעשיהם ולמרות זאת חז"ל גם מתעסקים בשאלות היותר מטאפיזיות על מה ה' קצף והחריב את ירושלים ובית המקדש

    הדברים אינם סותרים וכדאי לעיין ברמב"ם הלכות תשובה על כך שלמרות שה' הקשה את לב פרעה עדיין זה לא ניקה אותו לחלוטין מאחראיות

    עיין שם

  5. צבי,אם דבר מה הוא "אינפנטילי" אז הוא כזה לא משנה מתי

    ולגבי התפילות הם לא מיועדות לקישוט ו"לערוג עד ביאת הגואל" כשירי פולקלור ותו לא אלא גם מטרתם להביא את הנאמר בהם לידי עשייה

    וכמו הדוגמא מה"כוזרי" על אלו שמתפללים "ותחזינה עיננו בשובך לציון" ועוד תפילות כיסופים לשיבה לארץ אך לא עושים שום דבר בשביל כך ולא מתכוונים לכך באמת הם מכונים ע"י ה"חבר" בספר כ" מצפצפים כזרזיר ותוכי"

    אז אני לא אומר [מי אני שאפסוק]שצריך לעשות מעשים קונקרטיים כמו זבח פסח בימינו[דבר שהתווכחו עליו הפוסקים מאז הצעתו של הרב קלישר זצ"ל לחדש את הקורבן ושזה מתאפשר הלכתית גם בימינו ואכמ"ל]

    אבל להתפלל ולהצהיר שאין כוונה שהתפילות אכן יתממשו מאן דכר שמיה?

    ושוב רצוי לעיין בדברי הכוזרי במקור על המתפללים לשיבת ציון ללא רצינות המלווה למילים מהסידור

    • צבי ח' דיז'ונסקי

      הבעיה של צבי ודומיו היא דחיה רגשית מהקרבת הקרבנות. לרובם אין בעיה לאכול בשר 'על האש'. הבעיה היא כשרואים את השחיטה, הדם וכו'. פעם דיבר אצלנו יהודי מ'טירת צבי' על השאלה המוסרית שיש בהקרבת קרבנות. כמעט הצעתי לו שיקטירו נקניקיות של קיבוצו…

      אך ברצינות – יש להניח שהקרבנות שיוקרבו יהיו קרבנות צבור ברובם. קרבן הפסח הרי קרב בחבורה ואין היחיד חייב להיות נוכח בשחיטה. מה נשאר שיחיד חייב? חטאת ותודה. גם כאן – מיד אחרי הסמיכה על הקרבן יעזוב המקריב את השטח, ויקבל את הבשר מוכן בלי שראה את השחיטה והזריקה. נדבות – הרי לא חייבים. לכל היותר – יקריבו מנחות.

      כל זה בבני התרבות המערבית, לעשרת השבטים שישובו מאפגניסטן, מרכז אפריקה ודרום אמריקה וכיו"ב לא תהיה שום בעיה. אלה יראו את השחיטה והזריקה בעונג רב. חלק מהם שיתגלו ע"י אליהו הנביא ככהנים ולוויים – ישמחו להיות שותפים בעבודה. עשרת השבטים הרי יהיו רובו של עם ישראל.

      ילדינו ונכדינו שילמדו בבתי הספר עם 'כלל ישראל', כבר לא יסבלו משום תסביך מערבי. הם יהיו מה שהם באמת: בני המזרח. ה'פטיש' היחיד שיכירו הוא 'פטיש מסמר ניקח מהר…'.

      בברכה, צביקה דיז'ונסקי, מצפה-חרד"לים

      • הבעיה שלי היא לא דחייה רגשית מהקרבנות, אלא דחיית רגשית, רוחנית ואמונית מהיהדות הפטישיסטית, השטחית והאלילית המיוצגת על ידי הגישה הפונדמנטליסטית שאתה כה מטיב לתאר. שבת שלום וחג שמח.

    • גם פרשנותך את דברי היא, מה לעשות, די אינפנטילית. שבת שלום וחג שמח.

      • בימות המשיח יקויים 'הנער בן מאה שנה'. כולנו נחשב לילדים- הילדותיות תיחשב למעלה 'כי נער ישראל ואוהבהו'. אבכי"ר

  6. גם עוד שאלה לצבי ודומיו,גם על בניין הארץ ושיבת ציון אתם אומרים שזה לא שייך לדורינו אלא רק בביאת המשיח ולכן הקמת מדינת ישראל הייתה בבחינת "דחיקת הקץ" כשיטת סטמאר ונטורי קרטא?

  7. ולמה תיגרע עבודת הקורבנות? מאיפה מגיע ה"חילוק" הזה?

    אתה יודע גם על שיבת ציון אמרו את זה מאז ראשית התנועה הציונית שאין לנו לדחוק את הקץ ולעשות מעשים אקטיביים אלא רק להתפלל ו"כשיבוא הגואל נדבר"

    אני מניח שאת המחלוקת בין הציונות הדתית לחרדים בעיניין זה אתה מכיר ואני לא צריך להלעות אותך בכך

    נ.ב

    אני הקטן כמו שכבר כתבתי לא קורא להשבת עבודת הקורבנות עכשיו או משהו כזה[מי אני שאפסוק??!] ומהרבה סיבות[הלכתיות "יבשות" וחברתיות וגיאו פוליטיות] מדובר בדבר רגיש המצריך זהירות אבל מחוסר עשייה מסיבות שונות לריחוק נפשי מכוון "עד ביאת הגואל"

    מאן דכר שמיה?

    • קראתי את המאמר שהבאת וצר לי לבשר לך שמדובר במאמר שנגועים בו דברים בעייתיים מאוד מבחינה אמונית [להזכיר לך מה הגדר של האומר אין תחיית המתים מן התורה?] בלשון המעטה!

      המאמר מדבר על התנגדות לעבודת הקורבנות בגלל "מוסר הנביאים" וכמו שאמר הנביא ישעיהו "למה לי רוב זבחיכם" אך נעלם מעינו הבדולח של משה מאיר כותב המאמר שאותו נביא גם אומר "עולותיהם וזבחיהם לרצון על מזבחי"![אמרנו את זה ממש לפני יומיים בתפילה]

      והביקורת הייתה לא על עבודת הקורבנות אלא על תפיסה לא נכונה שלה!!! והדברים פשוטים

      אם על מאמר כזה אתה ניתלה כדאי שתשתול אילן יותר טוב להיתלות בו

  8. ואם כבר הובא פה מאמרו של משה מאיר כדאי להזכיר שבאחד ממאמריו בעיתון זה בו הוא ניתח בצורה משונה את דרכו של רבן גמליאל והרב משה גנץ כתב ביקורת חריפה על כך[חריפה אך לא "פשקעווילית"] משה מאיר לא הגיב על עצם הטענות אלא הגיב את התגובה הקלאסית והקבועה של כל מודרן אורתודוקס מצוי מגיב כשתוקפים אותו על דבריו:

    היעלבות והטפת מוסר על "חוסר פתיחות" וכו'

    סתם עוד הוכחה למה אנשי הציבור הדתי ליברלי לא באמת פתוחים לויכוחים אלא רוצים להשמיע מבלי לשמוע

    שבת שלום

  9. שבוע טוב, הרב משה גנץ פשוט טען שהכנסת כל מיני רעיונות ואוקימתות משונות בסיפורים על רבן גמליאל זה דבר מוזיל ומגוכח:

    ופטור בלא כלום אי אפשר אז אתן רק דוגמא אחת: שרבן גמליאל אומר לתלמידיו שהוא מתקלח בימי ה"שבעה" כי הוא איסטניס וקשה לו מאוד להימנע ממקלחת אז ההיסק הפשוט והברור הוא שמדובר בהלכה שאיסטניס יש לו גדר אחר בדיני אבלות ואין שום סיבה להניח שיש כאן איזו אמירה בומבסטית
    של "חירות מול ממסד" או כגון זה שאין להם אפילו צל של רמז חוץ ממשאלת ליבו של משה מאיר כותב המאמר.

    ועל כך נקודה למחשבה:

    כשבני ישיבות מסוימים מפרשים מעשים פשוטים של תלמידי חכמים או אמירות בנאליות שלהם כייחודים עליונים ומעשה מרכבה אקדמאים מסוגו של משה מאיר מהפקולטות למדעי היהדות ישר בזים להם ומגחחים עליהם בלי סוף אבל שאיש מדעי היהדות עושה מאמירה הלכתית פשוטה של רבן גמליאל אמירה בומבסטית ו"מהפכנית" פתאום זה נהייה חידוש מדהים שעד כה לא ראינו

    מה אומר? עולם הפוך ראיתי

  10. יופי של טענה ממש תשובה לעניין

    כאילו שסבירות פרשנית מינימלית היא "פונדמנטליזם"

    אז אולי צבי כדאי שתכיר מונח בלוגיקה בשם "התער של אוקאם"

    מונח זה אומר שאין להניח הנחות מיותרות שאין צורך בהם כדי להבין דבר מה, ובקיצור לא לעשות "פלסף" ואוקימתות איפה שאפשר להסביר דברים באופן הרבה יותר פשוט וברור!

    הרב משה גנץ טען בצדק שמשה מאיר נתן פרשנויות תמוהות ומפולפלות בכדי להגיע למסקנה אליה הוא רצה להגיע ולהיתלות באילן גבוה בכדי שהיא תישמע יותר טוב.

    מה כאן "קשקושים ,,,קלאסים"

    לצבי ליפשיץ פטרונים.

    נ.ב

    אני לא מבין למה שמרנות נהייתה מילה גסה ואילו כל חידוש[גם לא מרענן] מעצם היותו חידוש כבר הופך לבשורה הגדולה של הדורות כולם???

    כשיש הסברים ישנים וטובים לא צריך בכח לנסות לחדש גם כשאין מה לחדש כלל ואז להביא חידוש מצוץ מהאצבע ולהתעצבן על אלו שלא מתלהבים וזועקים "המלך ערום"

    לא צריכים לקבע את גיל הטיפש עשרה לנצח שאז כל נער מתבגר רוצה להראות "אני קיים" "תראו מה יש לי להגיד"

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: