כרוניקה של הרס עצמי / חבצלת פרבר

בספרו החדש בוחן ההיסטוריון איאן קרשו את הסיבות שהובילו לאי־כניעתה של גרמניה הנאצית ומציג חומרים מוכרים לצד עובדות ידועות פחות

הסוף

התרסה וחורבן בגרמניה של היטלר

1945־1944

איאן קרשו

מאנגלית: כרמית גיא

עם עובד, 2012, 518 עמ'

ספרו האחרון (עד כה) של איאן קרשו, ההיסטוריון הבריטי הידוע, עוסק בתקופה של עשרת החודשים האחרונים של מלחמת העולם השנייה, החל ביולי 1944. וליתר דיוק: מלאחר מועד התנקשות הנפל של פון שטאופנברג וחבריו הקצינים בהיטלר, ועד לסיומה של המלחמה והחתימה על הסכם הכניעה “ללא תנאי“ של גרמניה לבעלות הברית במאי 1945.

“ההיסטוריה של המשטר הנאצי בחודשיו האחרונים היא היסטוריה של התפוררות…“, כותב קרשו בהקדמה לספרו. ניסיון ההתנקשות בחייו של היטלר “היה נקודת תפנית חשובה מבית למשטר הנאצי… בראשית 1945 נראתה באופק (הגרמני) תבוסה הרת אסון… (הגרמנים) חוו 'סוף של זוועה' באופנים ובממדים שלא היה להם אח ורע בהיסטוריה…". מצב זה היה צריך, בנתונים אחרים, להוביל להחלטה להיכנע, מאחר שיותר ויותר התברר לכול – מן הדרגים הבכירים ועד לרוב האוכלוסייה הגרמנית – שהמלחמה אבודה. אך בנתונים ההיסטוריים הייחודיים של גרמניה הנאצית, הוא לא הוביל להחלטה כזאת אלא דווקא להקשחת העמדות ולמלחמה של השמדה עצמית וכללית.

בחודשי הרייך האחרונים גרמניה הייתה למקום של מוות ושל ייסורים לגרמנים. הרס שאפשר היה למנוע אילו הייתה גרמניה מוכנה להיכנע. "הרס עצמי שמקורו בהמשך הלחימה כמעט עד השמדה מוחלטת וכיבוש מלא בידי האויב הוא עניין נדיר ביותר. אך כך נהגו הגרמנים ב־1945. מדוע?…" – זו השאלה העומדת ביסוד הספר הזה.

רק התאבדותו של הפיהרר איפשרה לסיים את המלחמה. גנרל אלפרד יודל חותם על מסמכי הכניעה, מאי 1945
מארכיב ספריית פרנקלין רוזוולט

הערצה עיוורת

מכיוון שהתשובה לשאלה זו מורכבת, טוען קרשו שחקר מבני השלטון של גרמניה הנאצית, שבו חשב לעסוק מתחילה, אינו מספק – ולכן ערך בדיקה מורחבת של "המנטליות שרווחה בדרגים השונים ואפשרה למשטר להמשיך לתפקד". הבדיקה הזאת חייבה תיאור מפורט של העובדות והמהלכים ההיסטוריים והבנה פרטנית ברזולוציה גבוהה של מה שכלול במבנה השלטון מצד אחד ובמנטליות שלו מצד אחר. להגדרה של מבנה השלטון נוספו מאפיינים כגון היררכיית הכוח, הסמכות והציות בין היטלר עצמו לבין האליטה המפלגתית, השלטונית, הצבאית והבירוקרטית, וכן מאפיינים הנוגעים לאופי המיוחד של יחסי שליטים ונשלטים, אזרחים, עובדים זרים ונרדפים/יהודים ששררו ברייך השלישי.

הפקידות הנאצית עשתה כל מאמץ להמשיך לתפקד, וכך גם הצבא, שלולא תפקודו היה המשטר קורס, המשיך להילחם וגנרלים הוסיפו להוציא פקודות, אפילו כשהמצב נראה אבוד. האליטה השלטת ידעה שהתבוסה קרובה ובכל זאת הייתה מוכנה להמשיך. אישיותו של היטלר (שהכניעה המוחלטת אמנם באה רק לאחר התאבדותו) אינה יכולה להסביר לבדה את דבקותה של האליטה עד הסוף. "כוחו נשמר רק משום שהיו מי ששימרו אותו, מי שסירבו, או לא היו מסוגלים, לקרוא עליו תיגר".

התשובה לכן קשורה בהבנת עצם טיבו של השלטון הדיקטטורי של היטלר, "השלטון הכריזמטי", ושל המבנים, דפוסי החשיבה והמנטליות שקיימו אותו. "שלטון כריזמטי" משמעותו שהשליט אוחז בכוח מוחלט, המבוסס על נאמנות אישית מוחלטת, אפילו הערצה ואהבה, מאת הכפופים לו ועל תלותם בו מבחינת סמכויות, משאבים ותגמולים. הוא גם דואג להפריד ביניהם, למנוע יצירת נאמנויות־משנה או 'קליקות' שיתחרו נגדו על הכוח.

קרשו מצביע על מורכבות נוספת בדרך לחיפוש התשובה: הרייך השלישי וגרמניה הנאצית בתוכו היה ביולי 1944 ישות דמוגרפית, צבאית וגיאוגרפית עצומה. הגודל והרב־גוניות של השטח הגיאוגרפי, המורכבות והשוני הפנימי בתוך השטח ומורכבותו של הרייך השלישי כתוצאה מהכיבושים ומשעבוד אוכלוסיות עצומות לשלטון אחד – יצרו פערים אדירים, בעיקר בין חזית המזרח לחזית המערב.

לאלה נוסף הפער בין ההתנסויות והחוויות של האליטה הצבאית והשלטונית לבין אלו של 'רוב האוכלוסייה הגרמנית', והפער הגדול עוד יותר, הפער האין־סופי עד מוות, בין חוויות המלחמה של הגרמנים לקרבנותיהם. כל אלה חייבו את קרשו "להתמודד עם השאלות ששאלתי את עצמי (תוך כדי ניסיון) למזג את שלל ההיבטים של נפילת הרייך השלישי לכדי סיפור היסטורי אחד… היסטוריה אינטגרטיבית של התפוררות…".

קרשו הגיע למסקנה שהדרך היחידה לתפוס את הדינמיקה והדרמה של גסיסת המשטר היא לנקוט גישה סיפורית (כרונולוגית) המתארת את חודשי המשטר האחרונים, "המבנה הסיפורי הזה חשוב כדי להוכיח את התעצמות ההרס והזוועה בחודשים הללו…".

עיקר הדגש בספר הוא על ההתרחשויות החברתיות־שלטוניות, ולא על המערכות הצבאיות. ההתפתחויות בחזיתות, לדבריו, משמשות מעין תפאורה לסוגיות העומדות במרכז הספר. בעיקרו של דבר "הספר סוקר את המלחמה אך ורק מבעד לעיני הגרמנים", אם כי נושאים 'לא גרמניים' חשובים במיוחד – כגון חיסול מחנות הריכוז וצעדות המוות – זוכים לתשומת הלב הראויה.

המבנה הכרונולוגי של הספר גורם לכפילויות וחזרות לא־מעטות, בעיקר של ניתוחים וגם של עובדות. נושאים מסוימים – ובעיקר האצת השמדת היהודים, הטרור והדיכוי מבפנים, ההפצצות מן האוויר על הערים הגרמניות, קריסת המורל, עריקות החיילים ופינוי האוכלוסייה האזרחית – חוזרים ונשנים לאורך כל התקופה הזאת. הדבר הזה בלתי נמנע – אם כי מתיש במקצת – כדי לשמור על ההיקף המלא של תמונת המציאות, וזאת הן מכיוון שנושאים אלה מהווים מרכיב חשוב של המציאות ההיסטורית, והן משום שהיוו ביטוי של המנטליות ואורחות החשיבה וההתנהגות של השלטון והחברה הגרמנית.

טרור והתנגדות

ספרו של קרשו מציג לא רק גישה אנליטית־היסטורית חדשה לחומר מוכר, אלא גם הרבה עובדות לא ידועות. בעיקר מעניינים הפרקים האחרונים, העוסקים בהתמוטטות החזית המזרחית, בסוגיית פינוי האזרחים, בעריקות מן הצבא ובמנוסת הקצונה הגבוהה וראשי המפלגה הנאצית.

מרבית הניתוחים והמסקנות של קרשו אולי אינם מחדשים הרבה. ידוע מכבר שהנאמנות הקנאית, הכמעט־דתית, של שדרות העם להיטלר האיש, יותר אפילו מאשר הפחד מן הטרור, הייתה גורם מרכזי שאפשר למשטר להחזיק מעמד. נאמנות זו הייתה בולטת כמובן במיוחד באליטה הנאצית, שגם הייתה מודעת לעובדה שמקור כוחה וסכנת מפלתה תלויים באיש ההוא, ושכניעה לאויב פירושה אובדן חיים או לפחות אובדן מעמד וכוח.

פחות ידוע שבחזית המזרחית היה משקל ניכר לפחד מפני הרוסים ("הם יעשו לנו מה שעשינו להם!"). גם נאמנות פשוטה בין חיילים, וכן אפאתיה וחוסר אונים נוכח ההרס והמחסור הגוברים, חרדה מפני הלא נודע ותגובות משתקות אחרות של אנשים רגילים במצבים של איום על חייהם היו מאפיינים חשובים של המצב המנטלי הגרמני, שאותו יכלו ראשי הצבא (המפוחדים גם הם – בעיקר מאימת זעמו של היטלר) לנצל כדי להמשיך במלחמה.

אפילו ההפצצות מן האוויר של בעלות הברית על הערים הגרמניות שיחקו לידי המשטר, משום שהן הורידו את האזרחים לרמה מנטלית של הישרדות יומיומית, מה שלא הותיר להם זמן או כוח נפשי להתעסק עם עניינים "גבוהים" יותר כמו התנגדות למשטר. גם האינדוקטרינציה הנאצית מאז 1933 ורדיפת כל צל של התנגדות לשלטון מילאו תפקיד חשוב בשימור כוחו של המשטר, מאחר שהן חיסלו לא רק כל התנגדות קיימת, אלא גם את הסיכויים למחשבה עצמאית או יוזמה אפשרית להתנגדות.

עם זאת, נראה לי שמעטים יודעים שבמקומות מסוימים אכן היה רמז לתחייה של התנגדות. כך במקרה הפותח את הספר – סיפורו של רוברט לימפרט, הסטודנט מן העיר אנסבאך, שניסה לזרז את כניעתה של עירו לבעלות הברית ללא קרב כדי לחסוך קרבנות והרס. בעיר קלן, למשל, היו מהומות אנטי נאציות ממש, ובמקומות אחרים ניסו אזרחים להניף דגלים לבנים או לארגן הפגנות למען כניעה. אבל עד הסוף עוד עמדו לרשות המשטר מספיק פנאטים נאצים שהביאו להוצאתם להורג של מי שגילו אף שמץ של רצון לסיים סופסוף את ההרג חסר התכלית.

פנאטים אלה, והחשש שיהיו מי שיתסיסו את החיילים למרוד כנגד הכניעה לבעלות הברית, גרמו לחלק מן הקצונה הגבוהה להירתע מראש מכל יוזמה להקדים את סיום המלחמה ולחסוך מעט מן הזוועה, ורק התאבדותו של המנהיג אפשרה סופסוף לסיים את המלחמה. אגב, מבחינתו של היטלר – מאחר שמבחינתו העם הגרמני "כשל בשליחותו ההיסטורית" – העם יכול היה ללכת לעזאזל ולא היה שום טעם להמשך קיומו במצב של כניעה לאויב. לא נעים אומנם להשתמש בפסוק המפורסם של שמשון והפלשתים – אבל המילים 'תמות נפשי' משמשות הדגמה טובה להלך רוחו של הפיהרר כשצפה בברלין הולכת ונהרסת מסביבו והחליט להתאבד בבונקר שלו.

ספרו של קרשו מעניין מאוד. סגנון הכתיבה שוטף וקריא, והתרגום של כרמית גיא לעברית שומר על רמה לשונית גבוהה ולאורך רוב הספר גם על איכות הגהה נאותה. ניתן לומר שאלמלא היה עמנו קרבנו של המלחמה הזאת, אפשר היה לקרוא את הספר אפילו בהנאה (ובשמחה לאיד) מסוימת.

המערב אשם

והערה עקרונית לסיום. לאורך הספר מוזכרות שוב ושוב ההפצצות מן האוויר על ערי גרמניה. חבל שקרשו אינו מנצל את ההזדמנות כדי להתמודד עם הרביזיוניזם ההיסטורי הנפוץ יותר ויותר בגרמניה, שטוען בעיקרו שהגרמנים אמנם היו גרועים, אבל המערב לא היה פחות גרוע, וסטאלין היה הגרוע ביותר. במשוואה זו, ההשוואה בין פשעי הנאצים ל'פשעי' המערב מתייחסת בעיקר להפצצת הערים הגרמניות.

כנגד ההרס שחוללו המטוסים הגרמניים באנגליה (בלונדון ובקובנטרי, בעיקר), ושהסתכמו בכשלושים אלף קרבנות בנפש, מצטטים הגרמנים כל מיני מספרים, מהם דמיוניים ממש (מאתיים ועשרים אלף (!) הרוגים בדרזדן), לעומת המספר הנכון שקרוב יותר לעשרים ושניים אלף.

הערים שנפגעו היו כולן מרכזי תעבורה צבאית (נמל, צומתי רכבות וכבישים), מרכזי תקשורת או שלטון, ואזורי תעשייה עצומים עבור הצבא. המרכזים ההיסטוריים שנפגעו שימשו "לב העיר" השלטונית, וכן נפגעו ריכוזי התעשייה, בעוד רובעי המגורים נפגעו במידה קטנה יותר או כלל לא נפגעו. אפילו בברלין נפגע בעיקר המרכז השלטוני, ולא כלל העיר. ברור שהצילומים מראים את האזורים שנהרסו ולא את אלה שנותרו עומדים… בכל אופן, הטענה על "ערים שלמות שנמחקו" אין לה בסיס במציאות.

כמו כן, בניגוד להפצצות הגרמניות מן האוויר – שנועדו במכוון לזרוע אימה וליצור טרור אווירי כנגד אזרחים – ההפצצות של צבאות המערב נועדו לשתק את הכושר הצבאי והתעשייתי ואת יכולת הפעולה של השלטון, והרג האזרחים היה ברוב המכריע של המקרים לא מכוון ולא מתוכנן.

הנתונים הסטטיסטיים האמיתיים, המתבססים על מחקרים מהימנים ומספרים לא מוגזמים, קלים להשגה כיום, ואפילו אתרי אינטרנט ניאו־נאציים מתרחקים מן ההגזמות הפרועות. מוזר שדווקא קרשו מצטט לפחות מקור אחד שידוע כשייך לזרם ההיסטורי־רביזיוניסטי של אסכולת "גם המערב אשם".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ' אלול תשע"ב, 06.09.12

מודעות פרסומת

פורסמה ב-8 בספטמבר 2012, ב-ביוגרפיה, ביקורת ספרים, גיליון כי תבוא תשע"ב - 787 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: