לעשות מהתורות תפילות / תמיר גרנות

נראה שהסיבה לכך שמצוות ביכורים וביעור מעשרות נבחרו לסיים את נאום המצוות של משה נעוצה ב'אמירה' הנלווית להן. התכנים של ספר דברים זוכים לביטוי מילולי

 פרשת כי תבוא נפתחת בשתי פרשיות הלכתיות – פרשת מקרא ביכורים (כו, א־יב) ופרשת ביעור/וידוי מעשרות (שם, יב־טו). לאחר מכן עובר משה רבנו לסכם את פרקי המצוות של נאומו, ולאחר מכן מופיע מעמד הברכה והקללה העתיד להיות בהר גריזים ובהר עיבל. הבה נתבונן בשתי הפרשיות שבהן בחר משה לסיים את נאום המצוות שלו וננסה להבין מדוע דווקא שתי פרשיות אלה נבחרו לכך.

איור: נחמיה הלברשטט

דחייה אל הסוף

בפרק יד כבר למדנו:

עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל תְּבוּאַת זַרְעֶךָ הַיֹּצֵא הַשָּׂדֶה שָׁנָה שָׁנָה… 

מִקְצֵה שָׁלשׁ שָׁנִים תּוֹצִיא אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַהִוא וְהִנַּחְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ.

וּבָא הַלֵּוִי כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה עִמָּךְ וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְאָכְלוּ וְשָׂבֵעוּ…

לכאורה, פרשת ביעור מעשרות שבפרק כו מתחברת במדויק לשני הפסוקים האחרונים של פרשייה זו:

כִּי תְכַלֶּה לַעְשֵׂר אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁת שְׁנַת הַמַּעֲשֵׂר וְנָתַתָּה לַלֵּוִי לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה וְאָכְלוּ בִשְׁעָרֶיךָ וְשָׂבֵעוּ.

וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱ־לוֹהֶיךָ בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת וְגַם נְתַתִּיו לַלֵּוִי וְלַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה כְּכָל מִצְוָתְךָ אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי לֹא עָבַרְתִּי מִמִּצְוֹתֶיךָ וְלֹא שָׁכָחְתִּי.

הפסוק הראשון בקטע זה אינו אלא חזרה על המצווה הכתובה בפרק י"ד, והוא נועד לחדש את מצוות 'וידוי מעשר', שלא נזכרה שם. והקושיה מזדקרת: מדוע פרשיית וידוי מעשרות לא חוברה לפרשיית ביעור מעשרות, אלא הופרדה ממנה ונדחתה עד סוף פרקי המצוות?

בעיה דומה עולה ביחס למצוות מקרא ביכורים. מוקד מצוות הביכורים הוא החיוב לעלות אל המקום אשר יבחר ה' ולהביא את הביכורים אליו, להניחם לפני מזבח ה', להתפלל אליו ולהודות לו. מבחינה זו הייתה מצוות ביכורים צריכה להיות חלק מפרשת ראה, בפרקים יב־יד, כמו הנדרים, הנדבות והמעשרות, וכמו שאר המצוות השייכות לחיוב עבודת ה' 'במקום אשר יבחר'. דחייתה לכאן גורמת להופעתה בסביבה נטולת הקשר מתאים.

נדמה לומר שמצוות ביכורים וביעור מעשרות נמצאות בסוף נאום המצוות לא מחמת מעשה המצווה אלא בגלל חובת האמירה שנתייחדה לכל אחת מהן: למצוות הביכורים – מקרא ביכורים, ולביעור מעשרות – וידוי מעשרות. שתי האמירות הללו – "וענית ואמרת" (פסוק ה בפרשיית מקרא ביכורים) ו"ואמרת לפני ה' א־להיך" (פסוק יג בפרשיית וידוי מעשרות) – הן חידוש ביחס למופעים הקודמים של מצוות אלה בתורה: מצוות ביכורים בספר שמות (כג יט; לד כו) וביעור מעשרות בספר דברים (יד כב־כט), שלא נזכרה בהן חובת ה'אמירה'.

זאת ועוד, אין במצוות התורה עד כאן בכלל חובת דיבור מפורשת כמו בשתי מצוות אלה. בספרים הקודמים נזכרה אמנם חובת הווידוי על קרבן, אך היא איננה מחייבת אמירה ספציפית אלא ביטוי מילולי לחטא שמשתנה מאדם לאדם ומקרבן לקרבן. אפילו חובת סיפור יציאת מצרים (שמות יב־יג) אינה מופיעה בתורה שבכתב כחובה ספציפית לומר תכנים מסוימים בנוסח מסוים. רק בשתי מצוות אלה נתחדשה חובת 'אמירה' שמוטלת על כל אדם, בנוסח אחיד, המוכתב על ידי התורה. במה התייחדו מצוות אלו? דבר זה מתברר מהתכנים הכלולים באמירות אלו.

מייצגים את התוכן

אחר הבאת הביכורים נצטווינו לומר כך:

וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱ־לוֹהֶיךָ אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה… וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה.

וַנִּצְעַק אֶל ה' אֱ־לוֹהֵי אֲבֹתֵינוּ… וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם… וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ.

וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי ה' (דברים כו).

האמירה כוללת שלושה חלקים:

א. התייחסות לאומית־כללית: תיאור שעבוד מצרים.

ב. התייחסות לאומית־כללית: ה' גאל את ישראל ממצרים והביאם לארץ זבת חלב ודבש.

ג. התייחסות פרטית של האדם המביא את הביכורים להווייתו העכשווית.

בעוד בשני החלקים הראשונים מדבר האדם על ה' בגוף שלישי (למשל: "ונצעק אל ה'"), הרי שבחלק השלישי, כשהוא עובר לדבר על עצמו ועל מצבו, הוא מדבר אל ה' בגוף שני ("אשר נתתה לי ה'"). לאור זאת, מסתבר כי ה'אמירה' מכוונת לחבר את הסיטואציה הפרטית שבה אדם נמצא בשעה שהבכירו הפירות הראשונים בשדהו ואת הרגשות החיוביים והאישיים המלווים אותה עם ההקשר הכללי־לאומי של חייו, כלומר – עם ההיבטים הלאומיים וההיסטוריים של קיומו הפרטי, אשר נותנים משמעות כללית לשמחתו הפרטית.

את נאום המצוות בוחר משה רבנו לסיים במצוות מקרא ביכורים שתוכנה העיקרי הוא הודאה על הטוב שבישיבת ארץ ישראל, מתוך הבטה לאחור על שעבוד מצרים ויציאתה. נראה כי המשנה הורתה לספר את יציאת מצרים כדי שהסיפור יסופר לא רק כזיכרון היסטורי או כמקור אידיאולוגי, אלא מתוך תודעה אישית וממשית של הכרת תודה ושל שבחו של מקום, כמו שנאמר במשנה "ומסיים בשבח", והרי זו היא הרגשתו העיקרית של האדם המביא ביכורים.

ועתה לווידוי מעשרות. שם תוכן הדברים הוא זה:

וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' א־לוהיךָ בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת וְגַם נְתַתִּיו לַלֵּוִי וְלַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה כְּכָל מִצְוָתְךָ אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי לֹא עָבַרְתִּי מִמִּצְוֹתֶיךָ וְלֹא שָׁכָחְתִּי…

שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל ה' א־לוהי עָשִׂיתִי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי. הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ (פרק כו, יג־טו).

ה'אמירה' כוללת במקרה זה שני חלקים עיקריים:

א. הווידוי עצמו, על קיומן של הלכות המעשר כנדרש.

ב. התפילה שבסוף הווידוי שיברך ה' את אדמת הארץ.

אמירה זו כוללת בתוכה את הרעיון המרכזי של הברית בספר דברים: ברכת הארץ ושפעה תלויים בקיום מצוות ה‘. לאחר שהסתיים מחזור שלם של מצוות הארץ – תרומות ומעשרות – פונה היהודי לקב“ה ומכריז שהוא מילא את חובותיו, ומתוך כך הוא מתפלל שה‘ יברך את האדמה, על יסוד האמור למעלה בפרק יא: “ארץ אשר עיני ה‘ א־להיך בה… והיה אם שמוע תשמעו אל מצוותי“ (יב־יג). נמצא אפוא שנאום המצוות מסתיים בשתי מצוות אלה דווקא מפני שרק בהן יש חובת ‘אמירה‘ שבתוכה כלולים התכנים המרכזיים של ספר דברים ושל ברית ה‘ עם ישראל בערבות מואב לקראת הכניסה לארץ.

מקור ראשון

כידוע, אין בתורה ציווי מפורש להתפלל. אולם בשתי המצוות שלפנינו נמצא הגרעין הבסיסי של התפילה, שהיא תפילה המתרחשת אחת לעונה או לזמן מסוים ולא מדי יום. במקרא הביכורים יש תפילת שבח והודאה לה', ווידוי המעשרות מסתיים בתפילת הבקשה, ומכאן מקור ושורש לתפילה כולה. חז"ל תיארו את הזיקה בין תקנת התפילה המאוחרת למצוות מקרא ביכורים בסגנון אגדתי:

..צפה משה ברוח הקודש וראה שבית המקדש עתיד ליחרב והביכורים עתידין ליפסק; עמד והתקין לישראל שיהיו מתפללין שלשה פעמים בכל יום (תנחומא, כי תבוא, א').

נראה כי התורה בחרה ללוות דווקא שתי מצוות אלו ב'אמירה'־תפילה, מפני שיש בהן בחינת 'ראשית' ובחינת 'אחרית': הביכורים הם ראשית היבול, והתפילה המלווה את הבאתם אמורה לעצב את היחס לשפע ולברכה שבהם זוכה האדם, שכן העמדה הכללית נקבעת על פי היחס ל'ראשית'. ביעור המעשרות הוא סופו של מחזור חקלאי שהיה מלווה בקיום מצוות כראוי, ולכן הוא הזמן הראוי לסכם בתפילה את כל מה שנעשה, ולבקש מתוך השפע על ברכת האדמה בעתיד. כהמשך לניסוחו המאוחר של ר' יהודה הלוי, נאמר שהתפילה היא גרעין הזמן ופריו (כוזרי, מאמר ג, ה), ולכן ראוי שתהיה בראשית הזמן ובאחריתו.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ' אלול תשע"ב, 06.09.12

מודעות פרסומת

פורסמה ב-7 בספטמבר 2012, ב-גיליון כי תבוא תשע"ב - 787 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: