פנצ'ר אצל האח / תמיר גרנות

מצווֹת השבת אבידה ופריקה וטעינה מופיעות בספר דברים בלבוש חדש, החושף את הרעיון שבבסיס הפרשה. המשפחה מתרחבת אל החברה כולה

פרשת כי תצא נראית לפעמים כמו סעודה שלישית. כשם שבזו האחרונה נוהגים לאכול את השאריות שנותרו מן הסעודות הקודמות, כדי שלא יישאר דבר למוצאי שבת, כך גם הפרשה שלנו נראית ממבט ראשון כהזדמנות אחרונה של משה רבנו לדבר על כל מה שהתורה לא הספיקה לדבר עליו, שהרי זו פרשת המצוות האחרונה בספר דברים ובתורה כולה. הרגשה זו לגבי הפרשה נובעת מנוכחותם המבלבלת של נושאים מתחומים שונים ומשונים במרחבי הפרשה, ומאי-הסדר הבולט בקפיצות התכופות מתחום אחד למשנהו ומנושא לחברו.

ובכן, אין לכותב שורות אלה דבר נגד סעודה שלישית. ההיפך הוא הנכון, אני רוחש לה אהבה רבה, ובמיוחד – אני אוהב שאריות. ובכל זאת, דומני שעיון מעמיק יותר בפרשת כי תצא יגלה שלאי הסדר שלה יש היגיון פנימי שחשיפתו יכולה להעמידנו על משמעויות חדשות במצוות התורה, ובמיוחד בעקרונות שעומדים בבסיסן.

חמלה על החי

כדי להדגים טענה זו אתמקד בצמד מצוות: מצוות השבת אבדה ומצוות פריקה וטעינה (כך בלשון חכמים). מצוות אלה מופיעות כזוג כבר בפרשת משפטים, שם נאמר כך:

"כִּי תִפְגַּע שׁוֹר אֹיִבְךָ אוֹ חֲמֹרוֹ תֹּעֶה הָשֵׁב תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ. כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ" (שמות כג, ד-ה).

נשים לב לניסוח הלאקוני של המצוות, ולעובדה שהנושא המובהק שלהן הוא בהמה של אויב או שונא. מדוע התורה בוחרת לדבר דווקא על המקרה הקיצוני והשלילי? המעיין בפרשת משפטים יראה שלפני מצוות השבת אבדה עוסקת התורה באיסור לעוות את הדין ("לא תהיה אחרי רבים לרעות") וכך גם אחרי מצוות פריקה וטעינה (איסור שוחד ועוד). דומה ששתי מצוות אלה, אשר קוטעות את העיסוק בהלכות דיינים, תכליתן הַרְחבה של עקרון הצדק והשוויון מהזירה המשפטית אל הרחוב והשדה. חובת העזרה מוטלת עליך, אומרת התורה, גם כשהנמען הוא אויב ושונא לך.

ומדוע התורה מחייבת להתערב ולעזור אף כשאין מדובר במצבים שבהם יש לאדם זיקה כלשהי למקרה, למעט האקראיות שבמפגש עם האבדה או הבהמה הרובצת תחת משאה? דומה שהעיקרון המנחה כאן הוא 'צער בעלי חיים'. כלומר: יש חובה לרחם על בהמת הזולת, אפילו שהוא שונאך.

אני למד שהמוקד בפרשת משפטים הוא הבהמות מן העובדה שהתורה בחרה להדגים את מקרה האבדה בשור או בחמור ולא בכלים, כפי שעשתה במצוות אחרות בפרשת משפטים (למשל: "על כל דבר פשע על שור על חמור על שה על שלמה על כל אבדה"), וכן מבחירתה לדבר על פריקה (עזֹב תעזֹב) – כלומר: הורדת המשא שתכליתה להקל על הבהמה – ולא על טעינה.

טובת הזולת

הזיקה שבין מצוות אבדה למצוות פריקה וטעינה נשמרת בדברים, אולם דומה שהעיקרון המוסרי-רעיוני שביסודן הוא שונה:

לֹא תִרְאֶה אֶת שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת שֵׂיוֹ נִדָּחִים וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם לְאָחִיךָ. וְאִם לֹא קָרוֹב אָחִיךָ אֵלֶיךָ וְלֹא יְדַעְתּוֹ וַאֲסַפְתּוֹ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְהָיָה עִמְּךָ עַד דְּרשׁ אָחִיךָ אֹתוֹ וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ. וְכֵן תַּעֲשֶׂה לַחֲמֹרוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְשִׂמְלָתוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְכָל אֲבֵדַת אָחִיךָ אֲשֶׁר תֹּאבַד מִמֶּנּוּ וּמְצָאתָהּ לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם. לֹא תִרְאֶה אֶת חֲמוֹר אָחִיךָ אוֹ שׁוֹרוֹ נֹפְלִים בַּדֶּרֶךְ וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָקֵם תָּקִים עִמּוֹ (דברים כב).

נעמוד לרגע על מיקומן של מצוות אלה בפרשה. למעלה מהן נמצאות המצוות הבאות: אשת יפת תואר, הבכורה, בן סורר ומורה ועמו איסור הלנת גופת תלוי, ואחריהן נמצאות מצוות אלו: איסור שמלת אישה לאיש, קן ציפור ומעקה. כאמור, רשימה זו נראית כאוסף אקראי של פריטים שהונחו במקום אחד – וקשה לעמוד על הזיקה שביניהם. נשוב לכך בסוף הדברים, ובינתיים – נעמיק מבט בזוג המצוות שבמוקד דברינו.

נקל לראות שבמופען השני בספר דברים, לא טובת הבהמה היא תכלית המצווה, אלא טובתו של הזולת. שלא כמו בפרשת משפטים, התורה איננה ממוקדת בבהמות, אלא בחפצים: "וכן תעשה לשמלתו… ולכל אבדת אחיך…". ההרחבה מעידה שהאדם, ולא החפץ – הוא במוקד המצווה. זאת ועוד, המצווה השנייה איננה פריקה אלא טעינה: "הקם תקים עמו" – חובה שתכליתה לעזור לזולת להמשיך בדרכו, ולא לעזור לבהמה. שלישית – המילה המנחה קובץ מצוות קצר זה היא ללא ספק המילה 'אחיך', המופיעה כאן שש פעמים בארבעה פסוקים. ההכרה שאחיך הוא המאבד או הזקוק לעזרה היא זו המחייבת אותך להיחלץ לעזרתו ולהציל את ממונו.

המונח "אחיך" איננו מורה כאן על קרבה ביולוגית, שהרי התורה מרחיבה את הוראתה – וגם כאן זהו חידוש ביחס לפרשת משפטים – גם כלפי מי שעליו נאמר: "אם לא קרוב אחיך אליך ולא ידעתו". כלומר: לא קרבת הדם היא הגורמת אלא התודעה החברתית-מוסרית מחייבת להתייחס לזולת כאח. האחווה איננה עובדה ביולוגית אלא ערך! ולבסוף, הביטוי המנחה של פרשייה קצרה זו, החוזר בשתי המצוות שלפנינו, הוא: "לא תוכל להתעלם", או בהופעתו כקריאה של פליאה "והתעלמת מהם?".

דומה שפרשייה קצרה זו דורשת פרשנות מרחיבה, שלפיה המצווה היא כללית ורחבה ביותר: לא להתעלם ממצבו של האח. איסור ההתעלמות מתפרט כאן בשתי דוגמאות: חובת השבת אבדה וחובת העזרה בטעינת המשא על בהמת הרע (אם נרצה, עזרה בתיקון תקר למכונית בדרך במונחי ימינו), אך משמעותו רחבה הרבה יותר, ועיקרה – תביעה נפשית: אסור לך לסגור את עצמך בתוך העולם שלך. התעלמות היא התכנסותו של אדם בתוך עולמו הוא והסתרת עולמו של האחר.

הרבה דרכים להתעלמות: הסטת המבט לָעבר השני כשאני חולף על פני טרמפיסטים מושיטי יד בדרך, או קבצנים פושטי יד ברחוב; דילוג על מכתב או מודעה מטרידה, תשובה סתמית ומנפנפת לבקשה של הזולת, ועוד ועוד. התורה תובעת מכל אדם ואדם לא להפוך את עצמו לעולם בתוך עולם, אלא להרגיש את צערו של הזולת כחלק מעולמו. תביעה זו מנוסחת באמצעות המונח 'אחווה' מפני שהאחווה היא בעצם הרחבה של הסובייקטיביות. חובת העזרה בתורה איננה רק קטגוריה מופשטת של חובה מוסרית כללית ומעשית, אלא תביעה להרגשה ממשית של האחר בדיוק כמו שאתה מרגיש את אשתך, ילדיך או אחיך –  לא כאחרים שיש חובה לעזור להם, אלא כמי שנוכחים בתוך 'האני המורחב' שלך. איסור ההתעלמות וחובת האחווה אינם חובות משפטיות גרידא, אלא קריאה לרגישות ממשית וקריאה להבניה מחודשת של היחס בין האני לזולת, שתהפוך אותו לקרוב הרבה יותר.

משפחה מורחבת

כעת, אם נשוב להקשר הרחב שבתוכו מונחות שתי מצוות אלה, נראה שעקרון האחווה, כחלק מעיצוב כללי של תודעת משפחה ובית, הוא המכנה המשותף של כל המצוות הסובבות: אשת יפת תואר – שאסור לבוא עליה לפני שתהיה חלק מביתך, חובת הכרת בכור השנואה, מצוות בן סורר ומורה שבה יש סיוג של היחס המשפחתי הטבעי והכפפתו למוסר ולאחריות החברתית, ואחר כך: עיצוב היחס הנכון בין המינים, והרחבת רגש המשפחה גם כלפי בעלי חיים (קן ציפור).

דומני שקריאה זו לאחווה, שניסוחה על דרך השלילה הוא איסור ההתעלמות, מצאה את ביטויה היפה ביותר בפירושו של רבנו בחיי בן אשר על הפסוקים, ונאה יהיה לחתום בדבריו:

וזה שאמר לא תוכל להתעלם אין להבין אותו בהשבת אבדה בלבד, אלא הוא הדין בשאר כל הפרטים ושאר כל התועלות שביד האדם להביאם לחברו או להסיר ולדחות נזקו ממנו הרי הוא חייב בכולן, וכענין שאמר הכתוב (ויקרא יט, יח) ואהבת לרעך כמוך.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', יג' אלול תשע"ב, 31.8.2012

פורסמה ב-31 באוגוסט 2012, ב-גיליון כי תצא תשע"ב - 786 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: