ספרות, כביכול / גלית דהן קרליבך

סיפורה של נערה ספרדייה נטושה שהתגלגלה למרוקו יכול היה לשמש עלילה ספרותית מצוינת, לו רק לא היה משמש כלי בידי המחברת ללימוד היסטוריה

זמן בין התפרים

מריה דואניס

מספרדית דלי רום

מודן, 2012, 586 עמ' 

כל המצרכים הנדרשים כדי לתחזק עלילה מצויים, כביכול, בספרה של מריה דואניס: אהבה ובגידה, סיפורה של אישה בת המעמד הנמוך המתעשרת ועולה לגדולה, פטריוטיות וריגול, ובד, אינסוף בד, שנשפך מכל עבר ורוקם את העלילה בתפר שאינו נראה, שהגיבורה שלו, תופרת במקצועה, הייתה גאה בו מאוד.

והימים ימי מלחמת האזרחים בספרד, רגע לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. סירה קירוגה, בחורה ספרדייה ממדריד, בת לתופרת ענייה, שאביה, לפי שעה, אינו ידוע, מבטלת ברגע האחרון את אירוסיה לבחור הגון אך משעמם, ומבכרת על פניו גבר יפה תואר ובלי הרבה כוונות טוהר, המצטיין בטווית רשתות סביב אנשים שהתמימות היא נר לרגליהם. לאחר שהזוג המאוהב עוזב את ספרד לטובת טנג'יר, ניטשת סירה לבדה במלון יוקרתי, והחשבון, איך לא, נופל על כתפיה הצנומות.

בצר לה היא נמלטת מהמלון לטטואן, בירת מרוקו הספרדית, ושם יד הגורל המכוונת היטב בידו של שוטר קפדן מובילה אותה לפנסיון בבעלותה של קנדלריה, מין פאם-פטאל שידה בכול. קנדלריה, המגלה את כשרון התפירה של סירה, פותחת עבורה סטודיו לבגדי בוטיק, מה שמתגלה כצעד מבריק, כי גם כשהתותחים רועמים והבעלים בחזית נשים צריכות להתלבש. סירה מתיידדת עם נשים רבות מהמעמד העליון – הן מהצד הגרמני והן מהצד הבריטי – ומתחככת בחיי הזוהר של הבירה הצבעונית. העלילה מוסיפה להתגלגל ומובילה את סירה לחיי ריגול עשירים ומספקים. היא כמובן מגלה את אהבת חייה והכול בא על מקומו בשלום. כמעט.

'כביכול' הכול מצוי כאן, אמרתי, כי למרות התפרים העדינים, הבלתי נראים – מסממניה המובהקים של עבודת תחקיר מצוינת – משהו עיקרי חסר כאן: העלילה הספרותית.

אינני מעוניינת לקלקל לקוראים את הקריאה, אך מאחר שכותבת הספר בעצמה כתבה חיזוק לביקורתי, החלטתי להביא את הפסקה האחרונה החותמת את הספר עב-הכרס הזה: "הגורל שלנו היה יכול להיות כזה או אחר לחלוטין, כי מה שקרה לנו לא השאיר חותם בשום מקום. אפשר כי אף לא התקיימנו. או אפשר כי היינו קיימים, אך איש לא הבחין בנו. בסופו של דבר נשארנו תמיד בצל ההיסטוריה, בלתי נראים בזמנים שחיינו, בין התפרים".

הכותבת, מריה דואניס, מעידה על עיסתה שההיסטוריה היא מה שחשוב בספרה. כלומר, הכללי. והרי מה שיוצר סיפור הוא תמיד ולעולם הפרטי ולא הרקע, גם אם מדובר ברקע העשוי מלאכת מחשבת של תפירה.

פרק חשוב בהסטוריה, לא בספרות. מלחמת האזרחים הספרדית, טולדו 1936
צילום: אי.אף.פי.

דמות שחלפה במקרה

כמעט לא חולף יום שבו אינני שומעת את המשפט "מהחיים שלי היו צריכים לכתוב ספר" או "הנה, יש לי רעיון לספר בשבילך", ולכי תסבירי שאני בקושי מצליחה לנהל יחסים תקינים עם הררי הדמויות המתרוצצות במוחי, ודורשות ללבוש צורה באחד מסיפוריי. אך בדרך כלל יש פער גדול בין מה שנראה לאדם כסיפור טוב, גדול מהחיים, לבין היכולת הפשוטה לברוא עולם מדוקדק. וככל שעסקי הדפוס הפכו לנגישים וקלים, כך האשליה הספרותית גדלה.

האם יש הצדקה לכך שביוגרפיה או סיפור-רקע יהפכו לספר עלילתי? כדי לענות על השאלה כדאי להתבונן במגמת הספרות האיראנית שעולה כפורחת בשנים האחרונות. אנשים רבים, בעיקר נשים, שניצלו מאימי המשטר, נמלטו אל החופש ופרסמו את חוויותיהם בספר. האם הסיפור שלהן גדול מהחיים? בהחלט כן. תודה לא-ל, אינני מכירה מסביבי נשים רבות שסבלו כך. אבל האם הרקע בלבד מצדיק את כתיבת הספר? חד משמעית: לא.

דוגמה נוספת לחיזוק היא סיפור עקדת יצחק. אפשר היה להרחיב הרבה על התקופה. על עבודת המולך, על הפולחן האופייני לבני כנען וכו' וכו'. אך בסופו של דבר, סיפור פשוט, נורא ובעיקר פרטי (ומשום כך אנושי כל כך) מונח לפנינו: אב הולך להרוג את בנו. ושניהם, בבדידות גדולה, אינם יודעים את נפשם. זה אינו יודע לאן לוקחים אותו, וזה בוכה בלִבו על הידיעה. הנה, תולדות כל הסיפור על רגל אחת, שטיפת עצב לא נגרעת ממנו גם אם מוחקים את "התיאוריה המרכזית בעניין הקרבת בכורים לאל המולך".

ספרות נועדה להרחיק. כשמישהו כותב ספר על חייו או על חיי משפחתו או על רב קהילתו שסרח,  ומשנה בדרך כמה שמות וכינויים, נדירים המקרים שבהם מתקבלת תוצאה ספרותית לשמה. דוגמה נוספת מתחום הקולנוע: קזבלנקה. על רקע מלחמת העולם השנייה, מתנהל מעין משולש אהבים. ריק, בעל מועדון לילה, ציני ומריר בשל אהובתו שנטשה אותו בצרפת לפתע וללא הסבר. אילזה, הסיבה למרירותו של ריק, היא אשתו של ויקטור, לוחם במחתרת האנטי-פשיסטית. על רקע מלחמת העולם השנייה נבחנים הקונפליקטים בין השלושה: נאמנות ופטריוטיות כנגד הנאצים, או מימוש אהבה פרטית במחירה של בגידה. מאחר שסיפור זה עוצמתי כל כך בפרטיותו, הוא יכול, למעשה, להתנהל על גבי כל רקע.

אך סירה, גיבורת עלילת 'זמן בין התפרים', אינה מתפקדת כדמות בעלת רצונות משלה, ובעצם משמשת כמריונטה העושה את רצון בעליה. אם הבחורה הזו זזה ונוסעת ממקום למקום, זה רק בגלל סיבה אחת: השינויים שעוברים עליה אינם פנימיים, ולכן גם אינם חזקים כדי לשאת את דמותה. הדמות אינה מעוררת הזדהות או כעס, וכל תפקידה הוא להעביר מידע. הוכחה לכך אפשר למצוא בדיאלוגים הארכניים ששמה המחברת בפיה. דיאלוגים שמזכירים חקירה משטרתית, ואין ביניהם שמץ ממה שקרוי 'סב-טקסט'.

אז בשביל מה כל זה? בשביל מה לכתוב כמעט 600 עמודים? התשובה היחידה כנראה היא כדי לספר לנו הקוראים על התככים ההיסטוריים שהיו בטטואן הספרדית.

ולא שטטואן אינה יפה או מעניינת, ולא שזה אינו פרק חשוב בהיסטוריה העצובה והפחות מוכרת הזאת, אבל ברור, כשמש ברור, ששום דמות לא הציקה לדמיונה של המחברת, שהיא דוקטור להיסטוריה בהשכלתה. להיפך. ההיסטוריה, הדמות הראשית, הולבשה על דמות אומללה שחלפה במקרה ליד שולחן הכתיבה של דואניס. היא ודמויות אחרות נוספות שכולן משרתות את רצונה של המחברת לשטוח את ההיסטוריה בין דפי הספר.

 לו היה קלייסט, המחבר שגילה לעולם את 'מיכאל קולהאס' האגדי, מסתמך על הרקע של עלילתו, היינו מחכימים הרבה יותר באשר לקרע בנצרות על רקע הלותרניזם. למרבה המזל, קלייסט כתב ספרות ולא היסטוריה. כך נוצרה דמות חד פעמית, שמטרידה מדי פעם את העוברים והשבים ואינה תולה את כל שיגיונותיה ברקע כלשהו.

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', יג' אלול תשע"ב, 31.8.2012

פורסמה ב-31 באוגוסט 2012, ב-ביקורת ספרים, גיליון כי תצא תשע"ב - 786, סיפורת ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: