מבקש דרך / צחי כהן

יעקב כהן מציג הגות יהודית-מתחדשת המתבססת על מרכיבים מסורתיים לצד ערכים בני הזמן ומוותרת על הלכה שאינה רלוונטית, מוסרית וחינוכית. בין כפירה למהלך גאולי

סולם יעקב: מחשבות יהודיות

יעקב י' כהן ובנג'י גרובר

תרגום מאמרים מאנגלית: שאול ורדי

כרמל, תשע"ב, 402 עמ'

בהיותו נער צעיר, סיפר יעקב כהן, ראה פועלים מעבירים בית שלם מרחוב אחד לרחוב אחר. במקומו החדש הוקם הבית על יסודות חדשים. כנער, נזכר המחנך וההוגה הקשיש, הוא הופתע מאוד והדבר עשה עליו רושם גדול. סיפור זה הוא המטאפורה הפותחת את ספר הדיאלוגים והמאמרים "סולם יעקב, מחשבות יהודיות", המנסה לסכם ולהציג את הגותו של כהן. יעקב כהן ביקש לבנות, או אולי ליישם, עולם רוחני משמעותי ומסורתי, שלם כבית, על יסודות חדשים – מותאמים לערכי העידן החדש שבו פעל.

הרב ד"ר יעקב כהן, יליד 1919, שנפטר השנה, שבועות ספורים בטרם ראה הספר אור, היה מתלמידיו הקרובים של מרדכי קפלן, מייסד הזרם הרקונסטרוקציוניסטי ביהדות. עם זאת לא היה כהן חסיד המצטט ומשנן את משנת רבו, אלא הוגה דעות עצמאי. שנים רבות עמד כהן בראש "בית הלל" באוניברסיטה העברית, והיה ממקימיה וממעצביה של קהילת "מבקשי דרך" בירושלים. כהן מגלם בסיפור חייו את דמותו המורכבת של איש הגות ומעש, בן שתי התרבויות, הישראלית והאמריקנית, אדם שנטוע עמוק במסורת ישראל אולם עושה כל שביכולתו לחדשה.

במשך כשנה ישבו איש החינוך וההגות בן התשעים, האמריקני-ישראלי, ורב היהדות-המתחדשת הצעיר, בוגר החינוך הממלכתי-דתי-ישראלי, ושוחחו. הרב בנג'י גרובר, רב בקיבוץ יהל ופעיל התחדשות יהודית בדרום הארץ, שמע מכהן את סיפור חייו בסדרה ארוכה של שיחות על התפיסה היהודית המתחדשת. את השיחות צירף גרובר למאמריו של כהן, ורקחם, יחד עם עורך הספר יהוידע עמיר, לספר העשוי שבעה שערים, הפורשים למלוא רוחבה את משנתו החינוכית-דתית-פילוסופית של כהן, משנה המתמקדת בנקודות קושי וקונפליקט בין היהדות המסורתית-אורתודוקסית לבין ערכי העולם המערבי-מודרני.

המשימה של כלל עמי העולם הוא ללמוד הדדית זה מזה. כהן והאפיפיור יוחנן פאולוס השני.
צילום: ויקיפדיה העברית

אימוץ הדמוקרטיה

שערי הספר עוסקים בעם היהודי ובזהותו בישראל ובתפוצות, במדינה היהודית והדמוקרטית, בשאלת הבחירה, באמונה כמושג וככוח מניע (ובכלל זה גם בשאלת התשובה ומשמעותה), בהלכה כתשתית חיים רעיונית, בתפילה (ובעתיד בית הכנסת) ובחינוך (בעיקר בשאלת מקומה והשפעתה החינוכית של האוניברסיטה). כל אחד משערי הספר נפתח בראיון שבו פורש כהן את משנתו בנושא הנידון, ובהמשכו – שניים או שלושה מאמרים העוסקים בנושא השער, שפורסמו כבר בעבר (לעתים הרחוק) ושובצו בשער הרלוונטי כפרספקטיבה וכתוספת לעולה בראיון, או כהתמקדות באחת מהשתמעויות הנושא הנידון. את הספר חותמת מסה מאת עמיר, עורך הספר, העוסקת בהגותו היהודית של כהן.

המהלך הפילוסופי-תיאולוגי הכללי, המאגד את כלל תפישותיו של כהן בכל נקודות החיכוך המורכבות שעמן הוא מתמודד, הוא של הסטת מרכז הכובד. התפיסה האורתודוקסית רואה ביהדות מערכת של ערכי נצח ואמת מוצקה, קידוש הקיים וההתמקדות במסורת ובתכניה כמעצבי מציאות וראיית עולם, ופריזמת-על לבחינת אמיתות להכרעה בקונפליקטים. כהן, ועמו הזרם שאליו הוא משתייך ורבים מזרמי ההתחדשות המקיפים אותו, עוברים למערכות ערכים ואמונות מקבילים. הם מאמצים ערכי עומק ותובנות עולם ממסורות ומחידושים מחוץ למסורת היהדות, ומטיפים להתאמת היהדות למסורות אלה.

שורש התפיסה, ועמה הקריאה לשינוי ולהתחדשות, הוא כפול – חיובי ושלילי: מחד גיסא, ראיית היהדות כפתוחה לשינויים יזומים, ולא כמערכת סגורה בעלת טווח שינוי מוגבל מאוד, ומאידך גיסא קבלת ערכים ותפיסות מחוץ ליהדות כאמיתות וכערכים מחייבים, ממש כשם שתפיסות יסוד ביהדות האורתודוקסית, בעיקר התפיסות הכובלות והמגבילות בדבר נצח והתגלות, נתפסות כבנות ביטול. ייחודה של תפיסתו של כהן הוא בהתעקשותו על בנייתו מחדש של בניין היהדות מאבני הבניין שהרכיבו את הבניין שפורק: כהן אמנם חושב שעל היהדות להתאים עצמה לזמנים ולערכים המשתנים, אולם דוגל בכך שעליה לשמר, כמיטב יכולתה, את מרכיביה ואת אופני הפעילות שבהם פעלה מאות ואלפי שנים.

לתפיסתו של כהן, העמדה "הרפורמיסטית", כלומר זו המטיפה לשינוי עמדות ומנהגים ביהדות, איננה סטייה מן המסורת היהודית, או מ"רוח היהדות", אלא המשך של מה שהנו ייצוגה הנכון והמקיף ביותר של מסורת העומק המגולמת בתולדותיו של עם ישראל. כהן רואה בתולדות עם ישראל סדרת ניסיונות (והצלחות) של העם להסתגל לשינויים בתנאי חייו – זיקיתיות של לבישת צורה ופשיטת צורה שאפשרה ליהדות להתקיים כמיעוט בעולם עוין. אולם בדור האחרון, מזהה כהן דווקא חופש רוחני כללי העוטף את רוב קהילות היהדות, ומחייב הסתגלות של היהדות לסוג חדש של אתגר: לא רדיפה או הגבלה אלא אתגור היהדות בדמותו של החופש.

כהן טוען כי העם היהודי הוא עם בין העמים, לא נבחר או מיוחד אלא עם העובר תהפוכות, מעלות ומורדות, ממש כמו כל עם אחר. לאור שינויי התנאים העמוקים שחווה עם ישראל בדור האחרון, ובשיאם הקמת מדינה יהודית, עובר שינוי מהותי על היהדות המכתיב את כל שאר השינויים: האידיאולוגיים, הפרקטיים והמוסריים. במדינת ישראל רואה כהן מקום שבו תיתכן יצירת תרבות יהודית-ישראלית פלורליסטית, שתאחד את עם ישראל כולו "באשר הוא שם". גם בדיון זה באה לידי ביטוי גישת "ייבוא הערכים" שעליה עמדנו לעיל: כהן רואה בדמוקרטיה, ובעיקר בערך היסוד שלה, החופש, תורת חיים, הטומנת בחובה גם תוכנית דתית לגאולה.

ההלכה אינה מטרה

מושג הבחירה ונגזרותיו הכל-כך-בעייתיות למי שדוגל בערכי הפלורליזם והדמוקרטיה נדחה על ידי כהן מכול וכול. עם זאת, במהלך לולייני מעט, הוא רואה בו את הגורם המשמעותי ביותר בהישרדות עם ישראל בשנות גלותו. אמנם כתפיסה, כגורם פסיכולוגי, ולא כאבן יסוד מחייבת. התנגדותו של כהן למושג הבחירה נעוצה בראייה לאומית-יחסית, שלפיה לכל עם מעמי העולם אחריות לנהוג לפי רצון ה' כפי שהוא תופס ומפרש אותו, ועל פי מערכות העקרונות המוסריים שנגזרו מאותה הבנה. המשימה של כלל עמי העולם היא ללמוד הדדית זה מזה ולקחת את הטוב שבכל העולמות, את המוסרי והנעלה, וליישמו.

היחס לאמונה נגזר גם הוא מאותה התפיסה: בניגוד לתפיסות אורתודוקסיות, הרואות בדת מערכת אמונות וחוקי התנהגות שמקורם בהתגלות א-ל על-טבעי, מפתח כהן (בעקבות מרדכי קפלן) מה שניתן לכנות "תיאולוגיה נטורליסטית": האמונה היהודית אליבא דכהן אינה שונה מכל אמונה אחרת בעולם, בכך שהיא מהווה תוצר של מתח בין הכלל והפרט. דווקא הריבוי של אמונות ואופני ביטוי הוא המביא לידי שגשוג רוחני, חינוכי ותיאולוגי.

נגזרת הגיונית מתפיסה "נטורליסטית" כזו של האמונה היא יחס מורכב אל ההלכה. כהן מעיד על עצמו כי הוא "אוהב מאוד את ההלכה, אך לא יכול לחיות על פיה". שכן ההלכה, ממש כמו האמונה, היא תמונת מצב נכונה לזמנה של מהלך התפתחותי שעבר עם ישראל עד לנקודת זמן מסוימת. תוצר מקיף, כוללני, מעמיק ומעצב, אך נכון לזמנו. כהן אוהב את הפן ההוליסטי של ההלכה, אך חש ומטיף כי היא אינה רלוונטית לזמנו ולמקומו. ומאחר ש"אהבה אינה דורשת הסכמה וזהות", ו"ההזדהות עם העבר אינה דורשת הליכה בדיוק באותן דרכים", יש לקחת מתוך המצאי ההלכתי את הרלוונטי חינוכית ומוסרית, מה שנראה לנו ש"יעבוד" – כלומר, יפעיל את היהודי מוסרית וחינוכית. ההלכה היא, אפוא, אמצעי ולא מטרה בפני עצמה, ועל כן היא דורשת התאמה למהלך העומק של היהדות, שהוא, כמו שתואר לעיל, בחירה, אימוץ והתאמה של ערכים עכשוויים.

לאור עמדת כהן ביחס להלכה, מעניינת מאוד תפיסתו את התפילה. כהן, ממש כשם הקהילה שבה היה חבר ובראשה עמד, "קהילת מבקשי דרך", מחפש דרכים להפוך את התפילה לנגישה ומשמעותית עבור מתפללים בני הזמן, תוך מודעות למורכבות ולבעייתיות שבעצם התפיסה הדיאלוגית ביחס לא-ל. התפילה היא מקרה פרטי של תפיסתו של כהן את ההלכה כולה, ואכן אף כאן הוא מוצא עומקים פסיכולוגיים חינוכיים בסידור התפילה המסורתי, ומבקש להותירם על כנם לצד אלמנטים שיביאו לידי ביטוי את ערכי הזמן החדשים.

כמי שלמעשה הקדיש את חייו לחינוך, מייחד כהן לחינוך מקום נכבד ביותר. בעיניו, החינוך, העצמי והציבורי, הוא אחת מתכליות הקצה של המערכת היהודית-הלכתית כולה: עיצובם המוסרי של היהודי הפרטי ושל העם. כדמוקרט מושבע דוגל כהן בחשיפה הדדית מרבית של בני הזרמים היהודיים השונים אהדדי, חשיפה שרק תפרה ותעמיק את פעלתנותם כיהודים. אותה פעלתנות היא מסר חינוכי מכריע שאליו מטיף כהן: יש לחנך את התלמידים לכך שהיהדות היא תרבות חיה ותוססת. שני המוקדים העיקריים לחינוך הם לדעתו חופש ואחריות, היכרות עם המסורת לצד נכונות אמת להתאמה ולצמיחה.

הכשל הליברלי

אל מול השפע והעושר העולה מבין דפי הספר עולות תחושות מעורבות. מחד גיסא, עולה תחושה של התפעלות והערכה לאיש, לעומק הגותו ולהיקף מפעלו. מאידך גיסא עולות כמה תהיות יסוד באשר למשנתו ולעמדותיו היסודיות.

תהייה מרכזית היא סביב ההחלטה להעדיף את היחסיות והזמניות לעומת הנצח. כהן, כמו רפורמטורים רבים, מבטל את נצחיות התורה וערכיה בשם ניתוח היסטורי ותוכנית עתידית הדוגלת בגמישות ובהתאמה עצמית. אולם נדמה שמתחת לניתוחים המלומדים ולערכים המותאמים לזמננו מנקרת כפירה פשוטה – חוסר יכולת לקבל את הלא-רציונלי והמחייב העומד בבסיס היהדות ההלכתית-אמונית-אורתודוקסית.

מן הדברים משתלשלת נקודה נוספת: כיצד להתמודד עם קונפליקט ערכי-פילוסופי, ושאלת ערכי הליבה המגדירים מערכת דתית. כהן מוכן לקלף מן היהדות את דבקותה במסורת (בנימוק ובהסבר של תהליכיות ההתאמה העצמית המתמידה של היהדות), אולם הוא בוחר להשאיר ערכי יסוד אחרים, חינוכיים ומוסריים. אולם, ככל מהלך של קילוף ובחירה, נשאלת השאלה מתי הופך הקילוף להיות דרסטי מדי, מה אפשר לקלף ממערכת ערכים ועדיין לשמור על זהותה. כהן הופך את היהדות ממסורת מתמשכת ומפוארת, הנושאת בחובה כלי עיצוב מוסריים רבי עוצמה, למתודת שינוי והתאמה לערכי הזמן.

נראה כי בעומק הגותו של כהן שוכן הכשל הליברלי הנצחי של ההתכופפות בפני ערכים נחרצים ו'ההתאמה העצמית' – כלומר, קבלת האחר והפנמת ערכיו, ופינוי המרחב הרוחני, כערך היסוד המוביל ואולי גם היחיד. עלייתה של הדמוקרטיה ומערכת הערכים הדומה שהיא נושאת בחובה מביאות את כהן לפרק את היהדות מסממניה הפנימיים והחיצוניים.

נקודה אחרונה, מפתיעה, היא תחושה של מפגש הקצוות. שכן בעומק הביקורת והוויתור על מסורות, ערכים ופרקטיקות מנצנצים זהרורי גאוליות ומשיחיות, בלב לבה של הרפורמה. בלי להצהיר על כך נרמז מבין שורותיו של הספר כי הניתוח המטא-היסטורי בדבר התאמתה העצמית המתגלגלת של היהדות, המכתיבה התאמה ערכית לדורנו, אינה אלא מהלך של גאולה שתכליתו הבאת העולם והאנושות למצבם האופטימלי: גילוי מעשי של רצון הא-ל.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', יג' אלול תשע"ב, 31.8.2012

פורסמה ב-31 באוגוסט 2012, ב-ביקורת ספרים, גיליון כי תצא תשע"ב - 786, עיון ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: