מאוגוסט לאלול / ישעיה שטיינברגר

טיול ביוון מעלה את שאלת שקיעתה של האימפריה, על רקע ההתחדשות וההתרעננות הרוחנית שמצווים עלינו ימי התשובה. רשמי מסע בזמן ובמקום

עגנון מספר שעם תחילת אלול אפילו הדגים שבנהר הוויסלה (בפאתי בוצ'ץ') התחילו לרעוד. כמעט בנוסח דומה לר' ישראל סלנטר: לפנים בישראל כל השומע אלול פלצות אחזתו. תלמידיו, במיוחד הנוברדוקאים, הוסיפו ופירשו אף את תמוז כראשי תיבות ל"זמני תשובה ממשמשים ובאים". ואילו "אב", אותיותיו מבשרות כנוטריקון ש"אלול בא".

חסידים ראשונים דרשו את "מחוטב עציך עד שואב מימיך", הפסוק המדבר על הברית בריש פרשת ניצבים, כרמז לכך שמט"ו באב – יום תבר מגל (סוף מסכת תענית), שבו הגרזנים של חוטבי העצים הפכו למיותרים אחר שסיימו להכין את עצי המערכה היבשים המשובחים של הקיץ לצורך המזבח – עד סיום שמחת בית השואבה, הושענא רבה, הוא יום הפתקא טבא, אנו ניצבים לפני ה' באווירה של דין וימים נוראים. בחב"ד ראו מעין חלון הזדמנות לתשובה עד י"ט בכסלו. אם נחבר את כל השיטות, נמצאים ישראל כמעט חצי שנה בספירה עליונה של תשובה, סליחה וכפרה.

לא מסוגלים להשתנות. מקדש זאוס באתונה

תשובה ובחירה

אבל מה לנו ולפולקלור כאשר מתיחת זמני התיקון מופיעה כבר ברמז שקוף במשנה בסוף תענית. מיד אחר הקטעים המדברים על י"ז בתמוז שנשתברו בו הלוחות ועל תשעה באב שנחרב בו הבית, מופיעה באבחה חדה פסקה בטון שונה לחלוטין: לא היו ימים טובים כט"ו באב וכיום הכיפורים. מהותו של ט"ו באב שנויה אמנם במחלוקת בגמרא (תענית ל, ב), אבל עניין שמחתו של יום הכיפורים ברור כשמש: "…יום שניתנו בו לוחות אחרונות!". אין ספק שיום הכיפורים קשור ישירות לי"ז בתמוז; הוא התיקון והגאולה לשבירת הלוחות הראשונים ולחטא העגל בכללו.

הרי לנו היסוד לבין המצרים – תלתא דפורענותא בין י"ז בתמוז לתשעה באב – ולשבע דנחמתא, עד ימים נוראים. יתר על כן, סוף שבע הפטרות הנחמה הוא בשתי הפטרות של תשובה. משמע שהפסגה של הר ה' שאנו מטפסים עליו בסולם הזמן בכל התקופה הזו מתקיימת בקריאת הושע "שובה ישראל עד ה' א-לוהיך" – הפטרת שבת תשובה.

אכן, תיקון הפורענות שה' הביא עלינו הוא בנחמותיו יתברך. תיקון החטאים שלנו, כאשר העגל מסמן את הפרדיגמה של כולם, הוא בתשובה שאנו מחויבים בה. הנושא הראשון הוא גאולת הכלל; השני – גאולת הפרט, ששיאה בכפרת יום הכיפורים. וכבר קבעו חז"ל ופסק הרמב"ם (תשובה ז, ב) שאין ישראל נגאלים אלא בתשובה. הרי לנו פריסה של ימים נוראים ברמות שונות, בפשט, דרש ורמז על פני מרחבי הלוח העברי באופן ובמידה שאין להם אח ורע.

מדוע באמת סוגיית החטא ותיקונו, יחד עם הפורענות והנחמה, אמורה לתפוס מקום כה מרכזי בתודעתנו? הלא בכל החגים דורשים בענייניהם לכל היותר שלושים יום קודם להם, ואילו כאן אנו מתכוננים זמן כה רב לפני ימים נוראים והקרינה מהם ממשיכה ימים רבים אחריהם. מה טעמו של דבר?

דומה שהפתרון נעוץ בחשיבות העצומה של התשובה כמגדירה בה"א הידיעה של תורת ישראל והשקפתה על העולם ועל האדם גם יחד. כבר האריך בזה הרב ב"אורות התשובה", אבל נראה שהרמב"ם הקדימו עם ניסוח רעיון יסודי בכריכת הבחירה החופשית עם התשובה. למרות שהבחירה החופשית מוגדרת על ידו כ"עיקר גדול והוא עמוד התורה והמצווה", לא מצא הנשר הגדול לנכון להזכירה בהלכות יסודי התורה אלא המתין עד פרקים ה'-ו' של הלכות תשובה (קושיית הגרי"ד סולובייצ'יק ב"על התשובה").

נראה שהרמב"ם בא ללמדנו שכוח הבחירה של האדם, הן בהיבט הפילוסופי והן בהיבט הפסיכולוגי, בא לידי ביטויו האולטימטיבי דווקא בנושא התשובה. כאן רואים שה"חבוש מתיר עצמו מבית האסורים"; כוח הרצון של אדם עומד לו להיגמל מכשליו בכל גיל, לתקן, להתרענן ובעצם להיוולד מחדש.

מלכה שהתדרדרה

סופוקלס פותח את "אנטיגונה" בשיר הלל לאדם ולגדלותו. אבל מעולם, אף פעם, לא השכילה יוון להעניק  לאדם עוצמות של חירות בחירה כמתואר ברמב"ם. ספק אם היא האמינה בכלל בסגולת ההתחדשות. האברבנאל, בתחילת פירושו "מגן אבות" לאבות, מספר ששמעון הצדיק שפגש הן את אלכסנדר מוקדון (יומא סט, א) והן את רבו הדגול אריסטו מסכם: כל מה שתחת השמש הם מבינים אולי טוב מאיתנו, אבל במה שמעל השמש אין להם השגה. הרמב"ם, שהעריץ את אריסטו, כותב דברים דומים. ולא התקררה דעתו עד שקבע שאלמלא כפירת אריסטו בחידוש העולם ואמונתו בקדמותו (לעומת היסוד הרביעי בי"ג העיקרים, המכתיר את הבורא כקדמון), היה מגיע למדרגת נביאי ישראל.

זה לא מכבר שבתי מטיול ביוון. הייתי שם רב לקבוצת תיירות דתית ולא חדלתי לתהות על חוסר האונים והבינוניות של תושבי ארץ ידידותית ויפהפייה זו. עצלנותם ושקיעתם אל מי אפסיים רדודים בכל תחום הביאום אל עברי פי פחת, לסף פשיטת רגל כלכלית. הפניתי שאלה שהציקה לי מאוד אל יווני אינטלקטואל: איך ייתכן שמלכת העולם, שהנחילה לאנושות את כל מכמני התרבות, הספורט והמדע ברמה שאחרים לא חלמו אפילו להתקרב אליה, התדרדרה למצב כה עגום כיום. ממש מאגרא רמא לבירא עמיקתא. הוא טען שהביזנטים, הכנסייה האורתודוקסית והתורכים אשמים. אבל אחר כך, ברגע של אמת, לחש לי כממתיק סוד: אנו לא מסוגלים להשתנות. התעייפנו. אנו יושבים על זרי דפנה של עבר מפואר.

דעתי לא נחה מהסבר בן שיחי. טבעו של עולם שאנרגיות אדירות ממשיכות להכות גלים דורות רבים, כרעידת האדמה והצונאמי שבעקבותיה. לא רק היום, אלא כבר כמעט אלפיים שנה יוון אינה מצטיינת בדבר. נראה שהרמב"ם, בביקורתו על אריסטו, היטיב לתרץ את קושייתי. חברה יכולה להיות חכמה ככל שתהא, אך אם לא נטועה בה יכולת להמציא עצמה מחדש, להתאים באופן מקורי את החיים לנסיבות, אם היא נעדרת  כוח לחדש ולהתחדש – סופה שקיעה.

אלילות ואינסוף

המסר הגדול שהיהדות שידרה לחללו של עולם הוא האדרת הבחירה והתשובה, שתיהן בנות לווייתה של יכולת ההתחדשות שלמדנו מבורא עולם. הרש"ר הירש רואה כבר בפסוק הראשון בתורה את הסגולה הזו. הבריאה הבראשיתית היא התחוללות "יש מאין" המופגנת על ידי ה' יתברך בהתהוות העולמות (מעניין שהאסטרופיזיקה המודרנית, שפסקה לטובת תיאוריית "המפץ הגדול", מתאימה במידה רבה ליסוד חידוש העולם הרמב"מיסטי. וראו על כך בספרו של פרופ' נתן אביעזר "בראשית ברא").

ה' מלמדנו ללכת בדרכיו ולהשתתף עמו בחידוש עולמו, במעשי בראשית. המחדש בכל יום תמיד מעשי בראשית דורש גם מאיתנו לחדש ולהתחדש. הרמב"ם ראה בכך גם את תמצית משנת אברהם אבינו. "ויקרא שם בשם ה' א-ל עולם" (בראשית כא, לג) פירושו לדעתו שה' קודם לזמן ומחדשו (מורה נבוכים ח"ב פרק י"ג ועוד). אברהם הדגיש בקריאתו דווקא נקודה זו. הרמב"ם ראה בפסוק זה משמעות כה יסודית עד שהפכו כמוטו לפתיחה של רוב ספריו.

במיתולוגיה היוונית, להבדיל, השמים והארץ קדמונים. הטיטנים נוצרו על ידם. אלו הולידו את י"ב האלים הבכירים שוכני האולימפוס שבהמשך ילדו-העמידו אלילים נוספים. כל האלים דמות אנוש ותכונות אנוש להם. אין הם מציבים מודל מוסרי כלל. הם שונאים ואוהבים, מתקוטטים ומקנאים, ממש כבני אדם. נתונים אלו הופכים כמובן דת זו ל"ידידותית למשתמש" וקלה להזדהות, הלא האלים הממונים אינם אלא סופרמנים. אך מימד האינסוף נעדר שם. לא פלא שהיא שקעה לימים ביוון המצולה ולא השכילה להפיח חיי המשך אחר הכיבושים והמשברים שעברו מאמיניה.

בתורת ישראל יש א-לוהות שהיא מודל של קדמות ואינסופיות בכול; מסתורין ללא גבולות המותיר מקום לעבודה ואתגר לפענוח. הרבי מקוצק אמר שאינו יכול להתבטל לא-ל שהוא יכול להבינו ולעמוד על כל תכונותיו וטבעו. ואכן ה' אין לו קץ וגבול, לא במרחב, לא בזמן ולא בגוף. לעומתו הוויית אנוש היא ארעיות. מכאן נובעת חובת ההתחדשות הקמאית הקיומית כדי לשרוד. רק ביהדות יכולה להתנסח תביעה מכל גבעול ועשב להתפתח, רק אצלנו נשלח מלאך שיכה כל בריה ויאמר לה לגדול. אם בדומם כך, על אחת כמה וכמה מי שצלם א-לוהים ונשמת ה' מפעמים בו.

בוזוקי והמלכת ה'

יוון מסמלת את אוגוסט. חיים הנראים כזורמים מאליהם, ימים שאין עמם אחריות של ממש. עישון (שמאוד רווח שם), משקה האוזו וריקודים לצלילי הבוזוקי בטברנות ממלאים את לילות הכפריים והעירוניים הטיפוסיים. נראה שהם חיים ברוגע ובמנוחה. שעות העבודה מעטות יחסית. החנויות נפתחות רק לקראת עשר, נסגרות לסיאסטה מאחת עד חמש ונסגרות שוב בשמונה.

ואילו עם ישראל מאופיין באלול ובימים הנוראים. לא מדובר חלילה באלמנט מדכא, אלא בתמריץ לאחריות ולאתגר של התחדשות מתמדת. ה' מחיה מתים כל רגע ורגע ועלינו לחוש זאת כל השנה, בוודאי בעת הזו.

יש והחיפוש אחר הצלחה ומקוריות מיתרגם לפעלתנות יתר, לעצבנות. הלחץ האמוציונלי של האמא היהודייה על ילדיה שיצליחו, שיצטיינו בכל מחיר, לא תמיד מביא ברכה. השאפתנות בחומרנות נושאת עמה פוטנציאל של קללה ואף הידרדרות לשחיתות המוכרת במקומותינו. מי שזכה למאורות של תורה יודע שהתיקון הגדול הוא באתגרים נעלים יותר. החיים האמיתיים הם הגשמה רוחנית וניצול הכוחות וניתובם לכך.

לפי המדרש, אברהם אבינו זכה לתואר "בא בימים" בגין העובדה שכל ימיו באו עמו, התייצבו בגאון והתפקדו לאמור – כל רגע ורגע היה כדאי והכול נוצל להתגדלות בהשגת ה' ובעבודתו. מסופר על ה"חפץ חיים" שבסופו של יום רשם בפנקס דין וחשבון מדויק של כל רווח והפסד. לא בממון. המאזן עסק במצב הנשמה. במצוות ובעבירות.

זו מטרת אלול, החודש השישי, המכין כערב שבת לקראת תשרי – השביעי; ימי הדין של "המלך הקדוש", שבהם אנו ממליכים את הקב"ה, בחינת "ישמחו במלכותך" ושבת מלכתא. ריבוי הגוונים במנהגי ישראל בעניין הדין והחשבון ותקופות ההכנה וההשפעה שהזכרנו הוא מעיין נובע של הווייתנו כעם בחירה. הלוואי ונזכה להשיג משהו מעולמות טמירים אלו.

הרב ישעיה שטיינברגר הוא רב שכונות רמות שרת, דניה והולילנד ור"מ ישיבת הכותל

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', יג' אלול תשע"ב, 31.8.2012

 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-31 באוגוסט 2012, ב-גיליון כי תצא תשע"ב - 786 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 2 תגובות.

  1. בס"ד ח' באלול ע"ג

    מה שאמר הרב ישעיה שטיינברגר הוא ההיפך הגמור ממה שרואה בדבריו מר לרמן. הרב שטיינברגר הסביר שהדלות של יוון היום לעומת הישגיה העצומים בעבר – נובעת מהתרפקות על העבר המפואר והסתפקות בכך.

    כתרופה לסכנה זו, האורבת גם לנו כצאצאים לתרבות מפוארת, הציע הרב שטיינברגר את הרעיון של 'אלול' – הצורך המתמיד לבדוק את עצמנו מחדש מדי שנה ולשאול: האם התקדמנו במשך השנה או דרכנו במקום? וכדברי חז"ל על הפסוק 'תקעו בחודש שופר': 'חדשו מעשיכם ושפרו מעשיכם'.

    בברכה, ש.צ. לוינגר

    נ.ב. בעיני דוקא מצאה חן נקודה אחת בחייהם של היוונים של היום. אין את הריצה המטורפת אחרי הכסף. פותחים את חנויותיהם 3 שעות לפני הצהרים ו-3 שעות בערב ושמחים בחלקם. אם היו יושבים 'בין מנחה מעריב' וקובעים עיתים ללימוד תורת חכמיהם הקדמונים – היה להם גם עונג רוחני. זה חלקו של אדם בכל עמלו תחת השמש: לקנות קנייני רוח, המביאים לידי מידות טובות ומעשים טובים.

  1. פינגבק: תגובות לגליונות קודמים « מוסף "שבת" – לתורה, הגות ספרות ואמנות

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: