הפלאח והתורה / יהודה שטיינמץ

כמאמין בוגר אני יודע ללמוד כניעה דתית מהצום הבלתי מתפשר בחודש הרמדאן, תפילה מהחקלאים הערבים המשוועים לגשם בוואדי פוכין ועלייה לרגל מהחאג' במכה

הכל היה אצלי דיכוטומי: יש עובד ה' ויש "אשר לא עבדו". עד לפני שנים לא מועטות ידעתי שעובדי ה' מתרכזים רק אצל שומרי המצוות ומי חשב אז על עובד מחוץ למרחב הזה. כמובן, גם האסלאם ונושאי דברו לא נראו לי כמודל שאפשר ללמוד ממנו על עבודת ה' שלי. הרי הללו לקחו את ארצנו ההיסטורית והם הורגים בנו זה למעלה ממאה שנים.

קורס מורי דרך שעברתי וחווית החיים בצורה בוגרת יותר מסייעים לי כעת למצוא עובדי ה' בצד השני, לא רק אצל היהודי החילוני אלא אצל בן העדה האחרת, שגר לידי ופעמים אני עובר בתחומו ומגלה עולם קסום וא-לוהי.

פעם אחת, כשסיירנו בעתיקות כפר נחום שעל שפת הכנרת, נכנסנו אל בית הכנסת העתיק שם. בית הכנסת הוא אמנם מן התקופה הביזנטית, אך הדבר לא מונע מן המאמינים הנוצרים לחשוב שבו, וכנראה ב"מזרח", ישב ישו והתפלל או העביר שיעור בין מנחה לערבית. בעודנו מסיירים כחוקרים ולומדים, עמדה באחד החדרים קבוצה נוצרית וערכה תפילה. כמה עשרות גברים ונשים עמדו ושרו באקסטזה מיוחדת במקום שבו היה אדונם. השנאה היוקדת כלפי הנצרות, שעליה חונכתי מרבית שנותיי, לא הצליחה לעצור באותו רגע את תחושת הקנאה הגדולה שחשתי. "הלוואי", אמרתי לחבר שלידי, "שאצלנו היו מתפללים בכזה רגש".

כאן בחלקת השלחין אני רואה את עובדי ה'. ואדי פוכין
צילום: פלאש 90

חאפלות בערב

ר' נתן מנמירוב כתב בספרו 'ליקוטי הלכות' שמן הגרים ניתן ללמוד על עבודת ה'. הגם שנראה לי שכוונתו היא לחיוּת שבעשיית המצווה לאחר שהתגיירו, אני רוצה לקחת את הדברים צעד אחד קדימה, במיוחד בסיום חודש הרמדאן המוסלמי.

כאדם דתי, שמבחינתו לפעמים עשיית המצוות איננה רק "נועם" אלא גם "עול מצוות", קשה לי שלא להתפעל מאורח החיים הדתי של המאמין המוסלמי בחודש הרמדאן. כמה "קרעכצען" אנו עושים בצומות הבודדים שלנו.

עליתי בשבוע שעבר על מונית, מעיר דוד אל עבר שכונת תלפיות הירושלמית, ופתחתי בשיחה עם הנהג. איך הצום, שאלתי אותו. "ואללה, מתרגלים. הגוף מתרגל". אבל נכון שיש הרבה כאלה שלא צמים, ניסיתי למשוך אותו, ואולי לנסות לשכנע את עצמי שהם לא באמת מתכוונים. הוא סירב לבלוע את הפיתיון וענה לי במתינות. "תאמין לי, גם הצום הוא לא הכול. מי שעושה חאפלות בערב וכל היום עסוק רק במה יאכל, לא שווה!". הנהג המשיך ואמר: "תראה, המטרה היא לא הצום אלא להיות בימים האלה בהכנעה, בשוויון עם המעמד העני, במיעוט תענוגות, בחזרה בתשובה, לא רק לא לאכול".

לרגע חשבתי שלידי נמצא שונה הלכות כלשהו מזמן התלמוד. הרי כך עקץ אחד החכמים בגמרא במסכת תענית ואמר שתלמיד חכם שיושב בתענית – יאכל הכלב סעודתו בסוף הצום. אין עניין בסתם תענית לסיגוף הנפש. גם הרמב"ם כתב שעניין התענית הוא התבוננות וחשבון ולא העברה של היום. דבריו של הנהג החזירו אותי אל ספר ישעיהו:

לָמָּה צַּמְנוּ וְלֹא רָאִיתָ עִנִּינוּ נַפְשֵׁנוּ וְלֹא תֵדָע. הֵן בְּיוֹם צֹמְכֶם תִּמְצְאוּ חֵפֶץ וְכָל עַצְּבֵיכֶם תִּנְגֹּשׂוּ. הֵן לְרִיב וּמַצָּה תָּצוּמוּ וּלְהַכּוֹת בְּאֶגְרֹף רֶשַׁע, לֹא תָצוּמוּ כַיּוֹם לְהַשְׁמִיעַ בַּמָּרוֹם קוֹלְכֶם. הֲכָזֶה יִהְיֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ יוֹם עַנּוֹת אָדָם נַפְשׁוֹ, הֲלָכֹף כְּאַגְמֹן רֹאשׁוֹ וְשַׂק וָאֵפֶר יַצִּיעַ, הֲלָזֶה תִּקְרָא צוֹם וְיוֹם רָצוֹן לַה'? הֲלוֹא זֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ, פַּתֵּחַ חַרְצֻבּוֹת רֶשַׁע הַתֵּר אֲגֻדּוֹת מוֹטָה וְשַׁלַּח רְצוּצִים חָפְשִׁים וְכָל מוֹטָה תְּנַתֵּקוּ. הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת, כִּי תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם.

לא נשבר בצום

הנה, יושב לידי מישהו שלא גדל בבית המדרש שלי, לא קרא את הרמב"ם ולא שמע את צעקותיו של ישעיהו ונפשו מכוונת לעבודת ה' ממש.

כידוע, החגים והמועדים בלוח השנה המוסלמי זזים כאחד-עשר יום בשנה (שנת שמש לעומת שנת ירח), כך שבעוד מספר שנים נמצא את חודש הרמדאן בשיאו של החורף. אבל לעת עתה הוא 'נופל' בימי החמסינים של חודש תמוז ואב. ויש צום נמשך ובלי הנחות.

סמוך לביתי בכרמי-צור שבגוש-עציון ישנו אתר בנייה. שכני בונה בית, ופועליו הם ערבים אדוקים. גם בחודש הרמדאן המשיכה הבנייה, אמנם משעות יותר מוקדמות עד שעות הצהרים, אז הלכו הפועלים הביתה. יום אחד ראיתי את מנהל העבודה, בשיא החום, שוטף פנים מספר רב של פעמים. היה ניכר שהחום גדול והצום קשה, אך הוא לא נשבר.

בדומה, גם בסיוריי הרבים בוואדי פוכין אינני יכול שלא להתפעל מן העובדים שם. ואדי פוכין נמצא מתחת ליישובים צור הדסה וביתר עילית, ממש בצידו הדרומי של הקו הירוק. זהו אחד מן המקומות הבודדים שעוד אפשר לראות בהם חקלאות שלחין קדומה; ברֵכות ברכות המוזנות ממספר מעיינות ומתעלות-משנה שמעבירות את המים מחלקה לחלקה. שדות שלחין. אני הולך שם עם קבוצות ומפעם לפעם פוגש פלאח ערבי זקן שצרור צנוניות כפוף לו על גבו. כאן אני מתחבר לדברי התורה על ארץ ישראל:

כִּי הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא-שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִוא אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִשָּׁם, אֲשֶׁר תִּזְרַע אֶת זַרְעֲךָ וְהִשְׁקִיתָ בְרַגְלְךָ כְּגַן הַיָּרָק. וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ, אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעֹת, לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם. אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ, תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה.

נכון, הפסוק מדבר אל העם היהודי, אבל עכשיו מולי נמצא ערבי, בן האומה השכנה, שאולי יש לי איתו גם מאבק על הארץ, אבל כאן הוא ממש מייחל לה'. כאן בחלקות השלחין אני רואה את עובדי ה', שבמקום להצמיח בניינים ועוד משרדי היי-טק הם מגדלים ירקות ומצמיחים אמונה. ודאי לי שאותו פלאח מתפלל היטב לגשם, כי הוא יודע שאם לא ירד גשם הברֵכה הקטנה שמשקה את החלקות לא תתמלא והוא לא יוכל להצמיח כרובית, צנון או ירק אחר, שאותם יוכל למכור בשוקי בית לחם.

בוואדי פוכין מהדהדים אצלי דבריו של הרב צבי יהודה כפי שקיבלתי בשנות לימודיי: "אין לנו מלחמה או עסק עם מוחמד או מוסטפה", במיוחד לאור גילויי גזל של מטיילים שמרגישים ש"לנו ניתנה הארץ למורשה". דווקא מאותו ערבי, שתמיד בלבי ביזיתיו, יש לי מה ללמוד על הרמת העיניים בתפילה אל "עיני ה'" הדורש ארץ זו.

איני אומר שאין אצלנו חקלאים שכל עיניהם נשואות אל השמים בבקשה לגשמי ברכה. גם אנו מצפים ומחכים לחסדו יתברך שימלא לנו אוצרות מים: בכנרת, במאגרי המים, בנחלי הארץ – אך לו, בניגוד אלינו, יש מה להפסיד. אין לו ביטוח, הוא לא יביא מים מתורכיה או יתפיל מים בשביל שדותיו. אין לו מדינה מאחורי הגב ומשרד החקלאות. יש לו תלות והתלות הזו מולידה אמונה.

נגלה ונסתר

ובחזרה אל הרמדאן. האמונה בא-לוהים מביאה פעמים רבות לחוסר ודאות, ואצל המוסלמים היא גדלה בתחילת הצום ובסיומו. בעודי עובד בעיר דוד, ירדתי אל המכולת הסמוכה אל האתר לקנות כמה דברים. פתחתי בשיחה עם מוכר המכולת ושאלתי מתיי נגמר הצום. "אנחנו לא יודעים", השיב. "מה פירוש לא יודעים", הקשיתי, "הרי יש לוח שנה". "כן", ענה לי המוכר, "אבל אנחנו מחכים לראות את הירח". אז יכול להיות שתצומו עוד יום אחד, שאלתי. "אללה יודע", ענה בפשטות. הפשטות הזאת היא בעיניי אמונה.

אצלנו, בתקופה המודרנית, הכול ידוע והכול צריך להיות ידוע. אין נסתר ובעקבות כך גם אין נגלה והאמונה מיטשטשת ונהיית עוד פרט קטן על לוח המודעות: 8:10 גמר הצום. אצל הצד השני, ממש כמו לפני אלפי שנים, מצויה ציפייה, דריכות לקראת הבשורה וההכרזה על סוף הצום עם מולד החודש החדש. ואל תזלזלו: החישובים של המומחים המוסלמים מגיעים לדיוקים מרשימים, אבל באמונה כמו באמונה – מאמינים, לא קובעים! הלוואי שנהיה בדריכות כמו לפני אלפי שנים בעת קידוש החודש – האם ראש השנה היום או מחר, או האם הזהורית תלבין או לא.

גם בנושא החאג', העלייה לרגל שתתרחש בעוד כחודשיים, אני לומד עבודת ה'. קשה לי מאוד להסביר למודרכיי את חוויית העלייה לרגל. היכן יש היום מקום שהוא אבן שואבת למיליון מאמינים? היכן יש איגוד של אנשים במדינת ישראל שמוכנים להתחבר ברגע אחד אל עוצמה כפי שהייתה במקדש עם הלבנת השני, או עם כניסת הכהן הגדול אל קודש הקודשים? היכן ניתן לחוש כיום את המיית עולי הרגל ושירת ההלל בשלוש קבוצות תוך כדי שחיטת קרבן הפסח?

כשאני רוצה להמחיש מעט מהי עלייה לרגל, אני מפנה את קהל שומעיי אל מכה. פעם בשנה עולים לשם מיליוני עולי רגל. לא כל אחד יכול, ישנה הגרלה והמאושר יזכה לעלות פעם בחיים. אין פעמיים. שם הולכים הגברים עם בגד אחד שאין בו תפר, לבן, מיליונים, גברים ונשים, מקיפים את הכעבה, שוחטים קרבנות לעניים ועורכים טקסים שנמשכים מספר ימים.

הזכות לעלות

באותה שיחה בתוך המונית, שאלתי את נהג המונית כמורה דרך שלפעמים מנסה לשבור מיתוסים: "תגיד, איך זה הולך אצלכם בחאג', אין ביזנס או רומנטיקה?".

אמת, התשובה שהוא נתן הייתה ידועה לי, הרי כך חונכתי, אבל היה מפתיע ומשמח לפגוש אותה מן הצד השני. "מי שעולה לשם ומתעסק עם בחורות", ענה הנהג, "הפסיד הכול. זה פעם בחיים, ואתה עומד שם מול א-לוהים, יום הדין, ומה יש לך לעשות שטויות. נכון, יש אנשים שהולכים על כסף, למכור דברים ולעשות כסף, אבל מי שיש לו הזכות לעלות אל א-לוהים, זה מה שיעשה? חבל!".

ירדתי מן המונית, ואיתי המחשבות. בין חצרות הבתים, בין שלל השפות, אני ממשיך למצוא עובדי א-לוהים או עובדי אללה שמלמדים אותי על קיומו וקיומי.

יהודה שטיינמץ הוא מורה דרך ומדריך סיורים תיאטרליים

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', יג' אלול תשע"ב, 31.8.2012

פורסמה ב-31 באוגוסט 2012, ב-גיליון כי תצא תשע"ב - 786 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. 2 תגובות.

  1. שמואל ריינר

    שלום!
    מאמרך מרגש. כמה פעמים חשתי בעוצמה הדתית הםשוטה שיש אצל מוסלמים שפגשתי .סוג של יחס פשוט וישר אל הקב"ה. מציאת המשתף למרות המחלוקת היא בבחינת פעמי משיח.
    מאמרך יפה וחשוב כדאי לך לחשוב על תרגומו לערבית ולהדפסתו בעיתונות ערבית.
    שמואל ריינר
    מצפה נטופה

  2. מאנס ליברמן

    "יפה תורה עם דרך ארץ", מטרת האמונה בקב"ה היא עשיית חסד צדקה ומשפט. ולא מצינו אצל "בני דודינו
    כי אמונתם התמימה באה לידי ביטוי בחיי היום יום. המוסלמי המאמין לא מתעסק עם "בחורות" אבל אין לו בעיה לשחוט את בת משפחתו על רקע חילול כבוד המשפחה. הוא מתפלל לגשם כי אין אצלם את המושג של צדק חברתי: מקורות המים נשלטים ע"י אפנדים בעלי זרוע והם לא למדו כי אוצרות הטבע שייכים לכלל. אמנם אנחנו סובלים מאנטישמיות של העולם הנוצרי, אבל לעומת זאת יש זרמים רבים וגם אישים שמגלים אהדה ליהודים ולמדינה. ולראיה התמיכה שגילו חלק מאנשי הציבור בגרמניה לרעיון ברית המילה. בעולם המוסלמי לא תמצא ולו "צדיק" אחד שיגיד מילה טובה, לא על יהודי ולא על בן דת אחרת. אמונה ללא ערכים חברתיים שוה כקליפת השום.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: