המת על החי / ירון אביטוב

סיפורם של ארי, הילד הכמעט־צבר, וליאון, אחיו שנספה בשואה ומופיע בתוך ראשו. סאטירה חריפה על החברה הישראלית של תחילת שנות ה־60 וגם של ימינו

מכאן ולא מכאן

עוזי זק

אפיק (בעריכת דן מירון ולילי פרי), 2012, 396 עמ'

הנער ארי פלד חש לפתע כאב ראש ושמע קול הדובר אליו: "אני ליאון, האח המת שלך. חיכית לי, נכון?" (עמ' 24). ארי פלד לא חיכה לאחיו הלא קרוא, אבל קהל הקוראים בהחלט חיכה לספר אותנטי כמו זה של עוזי זק, המפרסם רומן ביכורים בשל ומיוחד.

לא רק גיבור ספרו של עוזי זק הוא מכאן ולא מכאן. גם הרומן עצמו הוא במידה רבה שייך ולא שייך, ולא ממש אופייני לדור הפרוזה הנוכחי. בעידן שבו הספרות העברית מתמסחרת בצורה מדאיגה, זק מחזיר אותנו למה שאהבנו לקרוא בספרים הישנים עם הניחוחות של פעם, ועם זאת הוא אקטואלי מאוד לספרות של ימינו.

כוחו של הרומן המקורי הזה בכך שכותבו אינו משתייך לביצת הספרות והוא עדיין לא התקלקל. ייחודו קשור גם לשילוב מוצלח בין בוטות ורגישות, בין סצנות טרגיות וקומיות, בין עברית עסיסית ומדוברת ליידיש עסיסית ומדוברת אף יותר, ובעיקר בין החיים והמתים, בין ה"שם" ל"כאן". סוג של חיים בשטייטל תל אביבי – עיר שגם אם תתחפש לניו יורק לעולם לא תצליח להפוך לכזו באמת.

"מכאן ולא מכאן" הוא לכאורה רומן ישראלי, תל אביבי, צברי, דוגרי מאוד. אבל למרות שהוא מתרחש בין גלידה מונטנה לרחוב דיזנגוף, הקורא אינו יכול להימלט אף לרגע מאימי השואה והסימפטומים שלהם. העימות בין החיים הצעירים בתל אביב של ימי תחילת שנות ה-60, של הריקודים הסלוניים וגלידת מונטנה, חוף הים ודוכני הפלאפל והצבריות עם הסחוג, לבין הסיוטים של ניצולי השואה הלוקים בדיכאון המטופל בהלם חשמלי או מתאבדים בקפיצה מן הגג – הם שני הקטבים שביניהם מתזז הרומן. מחד גיסא עלומים מתפרצים, ומאידך גיסא הרבה נשמות מתים שנשארו "שם" ("המבוגרים לא אומרים מת, נרצח, נחנק, נשרף, נקבר חי. אצלם הוא 'נשאר שם'", עמ' 78).

רומן ישראלי מצחיק ומזעזע. החבר'ה לא התרשמו מהביטלס

אנו הפלמ"ח

בתל אביב של שנת 1961, השנה שבה מתרחש הרומן לכל אורכו, השנה שבה מתנהל משפט אייכמן, אי אפשר לשכוח את העבר, כפי שמנסה לעשות אביו של המספר, ארי פלד. האב, גיאורג פלדנברג, ניצול שואה שהמיר את שמו לגד פלד, מנסה לשכוח שבנו הבכור ליאון נספה בשואה, ושאשתו התאבדה בקפיצה והשאירה אחריה יתום בן שש, שהוא כמעט לא מקדיש לו תשומת לב. האב עסוק מדי בסחר עתיקות בימים, וברומן עם השכנה, אף היא ניצולת שואה, בלילות.

דמות האב הזכירה לי במשהו את דמותו של הפלמ"חניק משה תהילימזוגער, הלוא הוא דן בן אמוץ, שניסה להיות יותר ישראלי מישראלי ולמחוק את עברו. האב מתחזה לפלמ"חניק, שר את שירי הפלמ"ח ומנסה להציג את עצמו כצבר אמיתי, ממש כמו בנו ארי, שהגיע ארצה כתינוק בן שנה אבל מרגיש כמו צבר לכל דבר, ועד שלא מתגלית לו האמת לגבי זהותו אין לו למעשה סיבה שלא לחוש כך.

את האמת מגלה לו האח המת ליאון, שהוא בעצם אחת מדמויות המפתח ברומן ומשמש בעת ובעונה אחת גם אלטר-אגו של המספר וגם מראה הפוכה שלו, המשקפת לו את האמת על החיים ובעיקר על עצמו. האח המת הוא סוג של הזיה, כמו, להבדיל, ואדיניו, בעלה המת של דונה פלור של ז'ורז'ה אמאדו הברזילאי. אבל זוהי הזיה מאוד מוחשית, שהקורא מתרגל אליה במהרה ורואה אותה כחיה לא פחות מן האח החי.

ליאון המת חושב ואומר את כל מה שהגיבורים החיים מנסים להסתיר מארי, כולל הקרובים לו ביותר. בין שני האחים מתקיימת מערכת יחסים סבוכה של אהבה-שנאה, שבמהלכה האח החי, ארי, מנסה לחפש דרכים להיפטר ואף לרצוח ללא משפט את האח המת שנצמד לראשו כמו עלוקה ("הדייר הזמני שיושב לי בראש, ושיום אחד אמצא שיטה לחסל אותו", 222), לא נותן לו מנוח ומאלצו להתמודד עם כל הסודות הנחשפים בפניו בהדרגה.

דודי שמחה והביטלס

הסוד הראשון שמתגלה לארי פלד, ויחד עמו גם לקורא, הוא עצם קיומו של האח שנרצח בשואה, ושהוא נקרא למעשה על שמו. שובו של ליאון מעולם המתים מוביל את ארי פלד לגילוי סודות רבים נוספים באשר למוצאו ובאשר למשפחתו, שניצלה אמנם מהשואה אבל הטראומה שלה ממשיכה לרדוף אותה גם לאחר שאמו קפצה מן הגג אל מותה.

"מכאן ולא מכאן" מעמת בין הצברים לבין הניצולים והנספים, בין הזיכרונות משם לחיים שכאן. עימות זה מתרחש לא רק בחיי היום-יום ובמחשבותיו הקודחות של המספר מהמהומה שרוקחת הופעת האח המת, אלא גם במישור האידיאולוגי.

האח החי, המסמל לכאורה את הדור הצברי, והאח המת, המסמל את דור המשרפות, מטיחים זה בזה האשמות. ליאון המת טוען בין השאר שמדינת ישראל חייבת לנספים את תקומתה. "רק… בגלל שעלינו לשמים בארובה… יש לכם בכלל מדינה, שבינתיים העולם מסכים לקיומה… אנחנו הגשר שאתם הולכים עליו… לא תהיו צנועים, תיפלו מהגשר שלנו – ותיגמרו" (314).

ואילו ארי החי, צעיר פטריוט ומעריץ של מנחם בגין, מאשים את הנספים בכך שלא ידעו להיחלץ בזמן מן התופת, ובכך שהמנהיגים שלהם נמלטו והפקירו אותם. ליאון משיב לו שאחד המנהיגים האלה היה בגין עצמו, נציב בית"ר בוורשה, שברח לטענתו כמו מנהיגים אחרים, מהשמאל ומהעולם החרדי, והפקיר את שבעים אלף פקודיו.

לצד הדמויות המרכזיות ברומן – האב החי והאם המתה, ושני האחים שגם ביניהם יש שוויון כוחות בין החיים למתים – משופע הרומן בגלריה של דמויות המעוצבות היטב ובחלקן גם מצחיקות מאוד. בעיקר דמותו החלמאית והגלותית של "הדוד שמחה", המשלבת בין השטייטל לחייו הדון ז'ואניים, שמסתיימים תמיד, אם באהבה ואם במלחמה ואם בעסקים, בקטסטרופה. למשל, סיפור קשריו עם בתו של ראש העיר באודסה שלמענה היה מוכן להתנצר, סיפור יחסיו עם קטינה מוסלמית וגם יחסיו עם אישה כושית, שהיו מנוגדים לחוקי האפטרהייד. לשיאה מגיעה הגרוטסקה בסיפור רכישת המגרש ליד כיכר דיזנגוף, המוחלף לפי בקשתו למיקום "אטרקטיבי" יותר, המתגלה כעבור שנים כמגרש מוזנח ליד המחצבה בנשר.

דמותו של שמחה לא נועדה רק לשעשע את הקורא. היא חשובה מאוד בפענוח סיפור חייו של המספר (הוא זה שמגלה לארי את הסוד הנורא מכול, זה ש"שכח" לספר לו אחיו המת) ותורמת גם לתובנות של הקורא לגביו. עוד דמות ציורית ועם זאת בעלת היגד חשוב היא זו של קרוב משפחה של ארי, בריאן-שמואל, המגיע לביקור מן העיר ליברפול וסיפוריו על ארבעת ה"שמענדריקים" שהתגלו בעירו, שהוא שואף להפוך לסוכן-מנהל שלהם (הכוונה כמובן ל"ביטלס"), לא עושים שום רושם על ארי וחבריו לשכונה, הנעולים על המוזיקה המקומית ועל השילוב אלתרמן-וילנסקי-שושנה דמארי.

פתרון קיצוני

"מכאן ולא מכאן" הוא רומן שנכתב בחותם האמת של מחברו, הרוצה לזעזע וגם להצחיק ומצליח למעשה בשתי המשימות הללו. ההומור הוא בנוסח "עוזי ושות'" של עמוס קינן, והשנינה בנוסח נתן זך בשיריו המוקדמים.

האמירות החריפות המובעות בספר על השואה ועל החברה הישראלית אולי יעוררו התנגדות אצל חלק מהקוראים, אבל לבטח גם יעוררו מחשבה. מדובר בסאטירה חריפה מאוד על החברה הישראלית של תחילת שנות ה-60 – סאטירה הנוגעת במובנים רבים (יחסי חילונים-דתיים, אשכנזים-עדות המזרח ועוד) גם לישראל של ימינו.

זק מחיה לפרטי פרטים ובצורה מעוררת כבוד באמינותה את התקופה, את ניחוחותיה ואת גיבוריה, מבן גוריון וגולדה ועד גדעון האוזנר ויעקב חודורוב. סגנון הכתיבה  האותנטי והמיוחד מפתיע בבשלותו ביחס לרומן ביכורים. הרומן נע בטבעיות גדולה בין משלבי השפה, כשכמעט כל אחת מהדמויות הראשיות ניחנה בשפה אותנטית משלה. זק מערבב בין עגות הדיבור, בין צחוק ודמע, טרגדיה וקומדיה, נגיעות חברתיות ונגיעות אנושיות (כמו הסיפור מכמיר הלב על המורה לספרות ניצול השואה ויחסם המיוחד של תלמידיו אליו), בין הצבריות המשוחררת, שאותה מסמלת רונית, חברתו של ארי פלד, המהווה את הניגוד הגמור אליו ולכל מי שהגלות מעיקה עליו במלוא כובד משקלה.

הרומן שוחט לא מעט פרות קדושות  – משפט אייכמן המתואר כלא יותר מהצגה אחת גדולה ("מה שאתם עושים בבנייני האומה בירושלים זאת הצגה, ואם לא הצגה אז אולי שיעור בהיסטוריה… אבל זה לא משפט", 245); חנה סנש שנטען שהיא נשלחה למוות לחינם; מנחם בגין ואחרים. הביקורת בספר לא חומלת על איש, בעיקר לא על הנער המספר עצמו, ששח לפי תומו ולפי מסורות סיפוריות דומות של שלום עליכם את קורות חייו, עד שהוא לא יכול עוד להכיל את כאב הגילוי.

את הסוד המוביל לסיום של הרומן אסור כמובן לגלות, אבל אפשר לרמוז שהוא מפתיע קצת פחות מכפי שנדמה. הרמזים נטועים לאורך העלילה כולה ואפשר לקרוא אותם כמו משחק בשבץ-נא. מכל מקום, הבחירה בסיום כזה, שלטעמי היה אפשר לשייפו קצת יותר, תפתיע למעשה רק את מי שלא קרא את הרומן המוצלח "לילה אחד, מרקוביץ'" של איילת גונדר-גושן (כנרת זמורה ביתן), המכיל מוטיב דומה (עמודים 198-194).

מה שאצל גונדר-גושן מובלע בסצנה צדדית הזוכה לפיתוח מסוים מקבל אצל זק משמעות כואבת ובעלת משקל גדול הרבה יותר. השאלה כיצד שני יוצרים ישראלים, האחת בת 30 והשני בן 66, שפרסמו בעת ובעונה אחת ספרי ביכורים, חשבו על פתרון קיצוני שכזה – תישאר פתוחה, אולם הדבר אינו מקטין כהוא זה מהצלחת זק לרקוח רומן שמקפיץ אותו בבת אחת למקום השמור רק לרומנים מעטים שראו אור בספרות העברית בשנה האחרונה, ואולי אף בשנים האחרונות.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', יג' אלול תשע"ב, 31.8.2012

 

פורסמה ב-31 באוגוסט 2012, ב-ביקורת ספרים, גיליון כי תצא תשע"ב - 786, סיפורת ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. 3 תגובות.

  1. הכתבה מדויקת.באמת, אחד הספרים המרגשים , מצחיקים, חתרניים, ומעוררי המחשבה, שקראתי בשנים האחרונות. לא עושה חשבון, לא מתחנף, פשוט חוויה שנשארת אצלי ימים רבים אחרי שסיימתי לקרוא.

  2. הזדמנות חד פעמית לחזור ולחדור לימי נעורינו בישראל אחרת.הספר כל כך מרגש, מצחיק ועצוב, עד שבשלב מסוים התחלתי לקרוא אותו לאט לאט, שלא ייגמר.
    . זיגי ברון.

  3. ספר מעולה ומומלץ בחום!
    כתוב מעולה, זורם וקרוב
    נוסטלגי ומקסים ויחד עם זאת מותח
    ריגש אותי מאוד הוואלס הזה של סוף הספר
    בקיצור- מומלץ!

    יקי כרמל

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: