תקופת פלאים בצפת / רועי הורן

ההגות הצפתית החדשה במאה ה-16 התחוללה בצומת בין-דתי על רקע התרחשויות סוערות בעולם הסובב. המחקר ההיסטורי בוחן את השפעתן על היצירה היהודית

שברו את הכלים

הקבלה והמודרניות היהודית

רוני וינשטיין

אוניברסיטת תל אביב, תשע"א, 647 עמ'

שאלת יסוד בכל מחקר היסטורי היא שאלת השפעת הסביבה על רעיונותיו של היחיד או של הקבוצה. עד כמה היוצר הינו תבנית נוף מולדתו, או יותר נכון, תבנית ה"צייטגייסט" – רוח התקופה – ועד כמה יש לתת קרדיט לכושר היצירה האינדיבידואלי שלו או להשפעתו מיצירות קדומות.

שאלה זו קשורה בטבורה לשאלת יסוד אחרת, שאלה קשה ביותר בכל הנוגע להגות היהודית – עד כמה ההוגה שבו אנו עוסקים הינו חדשן ועד כמה יש לראות את דבריו כלקוחים ממסורות קדומות. המחקר כל כך חלוק בשאלות אלו, עד שלמעשה נוהגים לחלק את מחקר ההגות היהודית בין חוקרי "מחשבת ישראל", תחום שבו נחקר ההוגה בעיקר מתוך מבט אינטרטקסטואלי – עד כמה הושפע ועד כמה חידש ביחס למקורות קדומים – לבין ה"היסטוריונים" המחפשים את ההקשרים הקרובים של יצירתו: באיזה אופן הוא ביטוי ותוצר של תקופתו.

כך למשל, מחקר תנועת המשיחיות של שבתי צבי נחקר שנים רבות מבעד לפרספקטיבה ההיסטורית, שחיפשה בלא הרף הקשרים היסטוריים מגוונים לשאלת פרוץ המשיחיות באותה התקופה. עד שבא פרופ' גרשום שלום המנוח, והעמיד את השבתאות בעיקר בהקשר ה"יהודי" שלה, כחלק מחוליה פרשנית של תורת הסוד, שפרשנות מסוימת שלה הביאה ל"התפוצצות" המשיחית.

תורת האר"י מזכירה אנציקלופדיה. ציור של האמן דוד פרידמן, צפת.

תרבות קתולית

הספר שלפנינו עוסק באחת התקופות הפוריות ביותר, המרתקות ביותר (לטעמי לפחות) והגורליות ביותר בתולדות היהדות: צפת של המאה השש עשרה. תקופה זו הצטיינה באוסף בלתי סביר של ענקי רוח, שיצירותיהם השפיעו השפעה מכרעת על דמותה של היהדות וממשיכות להשפיע בלא הרף עד היום. ר' שלמה אלקבץ חיבר את הפיוט "לכה דודי", שנתקבל בכל תפוצות ישראל, והפיץ את הקשר המכריע בין ה"צדיק" האנושי ורעייתו לבין קודשא בריך הוא ושכינתו; ר' יוסף קארו חיבר את השולחן ערוך שנתקבל כקודקס ההלכתי היסודי של כל העם היהודי כמעט (למעט הערותיו של הרמ"א); ר' משה קורדובירו חיבר אין-ספור חיבורים בקבלה, סיכם, סידר וארגן אותה מחדש, וספריו (בעיקר "פרדס רימונים") ותורת המוסר הקבלית שלו ("תומר דבורה") נלמדים רבות גם כיום.

הדמות המכריעה ביותר, ר' יצחק לוריא, האר"י הקדוש, גילה את תורת הסוד החדשה שלו, תורת הקבלה בה"א הידיעה, שנתקבלה ונתקדשה כל כך עד שניתן לומר שבכשלוש מאות השנים האחרונות אין מקובל שקבלתו לא נסמכת על האר"י, ובכלל זה מקובלי השבתאות הנזכרת, החסידים וה"מתנגדים" (הגר"א ותלמידיו) ואף הרב קוק והרב אשלג, שתורתם נלמדת כיום על ידי מאות אלפי יהודים ולא יהודים ברחבי העולם.

עשרות רבות של מחקרים הוקדשו לתקופה הזוהר של צפת, אך מעטים (עד להפליא!) המחקרים המעמידים את ההגות הצפתית החדשה בהקשריה ההיסטוריים: ראשית ה"מודרנה" באירופה, התנועה הסופית המוסלמית שפעלה בסביבותיהם של המקובלים, היצירה האיטלקית (ובכללה מה שמכונה ה"רנסנס") וההתרחשויות הסוערות שבעולם הקתולי, ובעיקר תנועת ה"קונטרה-רפורמציה" – ה"התחזקות" הדתית בקרב הנוצרים-הקתולים – שנולדה כתגובה לרפורמציה.

אין לשכוח כי קהילת צפת הורכבה מצאצאיהם של גולי ספרד שהכירו היטב את התרבות הקתולית, והייתה קשורה בטבולה לקהילות האיטלקיות, ובנוסף פעלה במרחב הים-תיכוני, הרווי בהשפעות מוסלמיות לגוניהן. מן הבחינה הזו הספר שלפנינו, שמחברו מגיע מן הדיסציפלינה ההיסטורית, ובאמתחתו בעיקר ידע רב על הנעשה בעולם הקתולי בן הזמן, הינו חידוש מרענן והוא נכנס כאמור למשבצת כמעט ריקה. יש לקוות שחוקרים נוספים ילכו בכיוון המדובר ויעשירו את מבטנו על שהתרחש באותה התקופה.

אוסף בלתי סביר של אנשי רוח. קברו של מחבר 'לכה דודי', צפת.
צילום: מיכאלי, ויקיפדיה העברית.

חשיבה אנציקלופדית

הספר עוסק בכמה וכמה מוקדים המאפיינים את שהתחולל באותה תקופת פלאים בצפת. תורת הא-לוהות של האר"י; עלייתו של ה"קדוש היהודי", היינו ראשיתה של תופעת ה"קדושים" היהודית; ה"חבורה" – ההתקשרות האינטנסיבית בין כמה וכמה מקובלים הערבים זה לזה ממש בקיום המצוות ובעיקר בפיקוח על העבירות; העיסוק הגובר בגוף ובמיניות (האדרתו של חטא הוצאת זרע לבטלה, למשל); ותופעת ה"וידוי" בפני תלמיד חכם או בפני החבורה, דבר חדש בעולם היהודי.

את כל אלו ועוד מעמיד המחבר לעומת מקבילותיהם בעולם הלא-יהודי בן הזמן. אלא שכל המבקש להוכיח "השפעה" ממשית, עליו להוכיח את דבריו באופן נוקדני. שהרי לא מספיק לומר – הנה תופעה בעולם היהודי, והנה דומה לה בעולם הקתולי, מכאן שישנה השפעת גומלין, או שיש מקור שלישי שהשפיע על שניהם. בנקודה זו פעמים שהמחבר משכנע יותר ופעמים שהוא הרבה פחות, והדברים זוקקים עין ביקורתית של הקורא. להלן אציג כמה דוגמאות.

אתייחס לכמה סוגיות מעניינות שבהן דן המחבר ובכל אחת אעלה שאלה או שתיים. הראשונה הינה תורת הא-לוהות הלוריאנית, הנידונה בפרק הראשון של הספר. המחבר מראה יפה כי תורת האר"י מזכירה באופייה אנציקלופדיה – היא מכילה את כל האספקטים של העולם היהודי: הלכה ומצוות, תורה, קבלה, תנ"ך, ועושה מהם מכלול אחיד, עם קשרים פנימיים מרובים. החשיבה האנציקלופדית היתה לאופנה אינטלקטואלית חזקה באירופה, ומכאן שישנה זיקת גומלין מסוימת בין התופעות.

זוהי נקודה מעניינת, היסטורית במהותה (קרי – איננה מסייעת כלל להבנת הטקסט הלוריאני גופו). אלא שעל דבר אחד המחבר לא נתן מספיק את דעתו, והוא שהאר"י, שאת תורתו גיבש במצרים בהתבודדיותיו על גדות הנילוס, כלל לא נחשף לתרבות האירופית ולרוח התקופה. כך שקשה מאוד לומר שיש כאן השפעה אירופית על האר"י. עם זאת אציין שמקריאת מכלול הפרק אכן קשה להשתחרר מן התחושה שתורת האר"י לוקחת חלק באיזו "אידאה" חדשה שירדה לעולם (אם להשתמש בלשון הרב קוק, במאמרו "למהלך האידאות בישראל"). אידאה הרואה בעולם כולו מכלול אחד ומנסה לגבש תורה מקיפת כול; עולם החותר להבנה מכניסטית יותר של המציאות, עם כללים ברורים והשפעות גומלין 'מדידות'. זהו פתחו של העולם המודרני, שגם קבלת האר"י לקחה בו חלק.

רוחות הזמן

דוגמה שנייה, מוצלחת יותר לטעמי, הינה "עלייתו של הקדוש היהודי" (פרק שני). אין זה סוד שידיעותינו הביוגרפיות על חכמי צפת הכוללות הצצות אינטימיות ביותר לתוך חדרי הנפש באמצעות יומנים אישיים עולות עשרות מונים על מה שאנו יודעים על חכמי הדורות הקודמים. הרוצה להתחקות, דרך משל, על סיפור חייו של הרמב"ם – הן ביחס לפועלו והן לעולמו הפנימי – ייאלץ להישען על מספר מצומצם של אגרות, ועל מספר מצומצם עוד יותר של עדויות חיצוניות עליו.

ואילו בצפת התפתחה ה"הגיוגרפיה" היהודית, המציגה סיפורי מופתים רבים על פועלם של חכמי צפת (ובעיקר, כמובן, האר"י), ובנוסף – לראשונה בתולדות ישראל – ספרות יומנים אישיים (של ר' יוסף קארו ושל ר' חיים ויטל, למשל). אך החידוש המכריע בנושא זה הינו ראיית המנהיג כ"קדוש", קרי מי שמעשיו משפיעים באופן מכריע על העולם. הוא עומד כ"ענק על גבי ננסים", כלומר יש לו עליונות מוחלטת על חכמי הדורות הקודמים ובכלל זה על ה"רבנים" בני הזמן; "קדושתו" הינה פומבית וגלויה לכול (בניגוד לאגדת הצדיקים הנסתרים), ומקור לשיח וסיפור בידי הקהילה כולה.

תופעה זו הינה ככל הנראה חדשה בעם ישראל, והייתה לה השפעה מכרעת על התפתחות היהדות עד ימינו. האם תופעה זו במקרה החלה בצפת של המאה השש עשרה? לדעת המחבר כל אלו הינם פירות השפעה קתולית וסופית, והם אינם אלא ביטויי ראשית המודרנה, ששמה דגש חזק על האינדיבידואל. כאן הדמיון הבין-דתי הינו מובהק יותר, והמחבר אף מצביע על מנהרות ממשיות שדרכן רעיונות אלו יכלו להגיע לצפת.

האם אפשר לומר כי קבלת צפת הינה ביטוי יהודי למחשבה הקתולית בת אותו הזמן? מסקנתו של המחבר הינה פתלתלה, כראוי להיסטוריון זהיר – "ניתן לקבוע כי הקבלה הצפתית הייתה מהחוליות המקשרות החשובות ביותר בהיסטוריה בין הדת היהודית לבין העולם הקתולי. רוחה של הקתוליות המודרנית שלובה בתרבות היהודית בעקבות היצירה הקבלית. אדגיש כאן שאינני טוען שהיו כאן אימוץ והעתקה של המודל הקתולי, אלא היה דיאלוג עמוק, בעל היסטוריה ארוכת דורות, שבו אימץ הצד היהודי מרכיבים המשרתים את הצרכים הבסיסיים של המשכת המורשת הייחודית לו, וייהד ועיבד את המרכיבים החדשים באופן שבקלות רבה ביותר ניתן לטעות ולראות בהם המשך של מסורות קודמות" (593). מי שדברים אלו צורמים באוזניו יכול לנסח זאת אחרת ולומר שקבלת צפת והקתוליות הושפעו שתיהן מרוח המודרנה, מן ה"אידאה" החדשה שירדה לעולם ובאה לעשות בו את תיקונה.

התבטאות מוטה

וכאן הגענו לאתגר נוסף שהציב המחבר לספרו, והוא דיון בקבלת צפת מנקודת המבט של המודרנה. בדרך כלל היסטוריונים המחפשים את השפעות המודרנה על היהדות מצביעים על משה מנדלסון, ששילב כידוע בין הנאורות לתורת ישראל, ועל הופעת ה"אורתודוקסיה" מבית מדרשו של החת"ם סופר, כתגובת נגד ל"מודרנה". חידושו של הספר שלפנינו הוא ההצבעה על כך שהמודרנה התרחשה בתוך ההגות היהודית עצמה, בביטוייה החדשים של הקבלה. זו נקודה פורייה ביותר, שיש לקוות שתביא לשכתוב (מסוים) של ההיסטוריה היהודית, שעד כה הצביעה על תופעות החילון (או התגובות אליהן) כתגובות יהודיות לרוח המודרניזם ועל הקבלה כמשמרת את העולם הקדם-מודרני.

אסיים בשתי הערות. הראשונה היא שאך אירוני הוא הדבר שהכותב על קבלת צפת לא ידע את סוד הצמצום. כתיבתו של ויינשטיין הינה ארכנית ולא סדורה וניכר שהספר לא עבר עריכה ראויה לשמה. הקורא מתקשה להשתלט על עומס המידע המואבס על פרק בודד ופעמים שהוא מאבד את דרכו בהבנת עיקר הטיעון שמבקש המחבר להציג.

הערה שנייה היא יחסו של ויינשטיין למושא כתיבתו. אמנם לפני כמאה שנה חוקרי היהדות הראשונים מאנשי "חכמת ישראל" כתבו על המקובלים והחסידים מתוך סלידה ודחייה, אך דרך זו כבר עברה מזמן מן העולם. מותר כמובן לויינשטיין שלא להזדהות עם המתרחש בצפת באותה התקופה, אך היה ראוי להשאיר את ביקורתו מבחוץ. כך למשל הביטוי "טרור רוחני" (עמ' 425) או המילה "אובססיה" על הטיותיה השונות, שדומני שאם הייתה נמנית במפתח  הספר הייתה זוכה למספר האזכורים הרב ביותר. לטעמי, אין זה ראוי לאפיין את השמירה המופלגת של חכמי צפת על עניין הברית במילה "אובססיה", הלקוחה מן התחום הפסיכו-פתולוגי. זו הכרעה מוסרית הנשענת על השקפה תיאולוגית.

לסיום, לפנינו ניסיון מעניין למקם את תקופת הזוהר הצפתית לא רק בצומת הפנים-יהודי שלה – בין עולם הקבלה הימי-ביניימית האזוטרית לבין ההתפרצות השבתאית והחסידית – אלא גם בצומת בין דתי, וכפרי רוח הזמן החדש שהחל להתפשט בעולם. עד כמה משכנע הניסיון? הדבר מונח לפתחו של הקורא, שגם אם לא ישתכנע ודאי יצא נשכר בהעשרת ידיעותיו על הנעשה בתקופה מופלאה זו בעולם הלא יהודי.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ו' אלול תשע"ב, 24.8.2012

Advertisements

פורסמה ב-24 באוגוסט 2012, ב-ביקורת ספרים, גיליון שופטים תשע"ב - 785, עיון ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 5 תגובות.

  1. בס"ד י' אדר ע"ג

    כשמוצאים הקבלות בין תופעות, עולה השאלה הנצחית: האם א' לקח מב', או ב' לקח מא', או ששניהם לקחו מג', ואולי: תנאים מקבילים מביאים לתוצאות מקבילות.

    במאה ה-16 ניתן להצביע על שני גורמים משמעותיים שהיתה להם השפעה על העולם, הן היהודי והן הכללי:

    א. המצאת הדפוס, שהפכה את נכסי התרבות לנגישים יותר ואת העולם ל'כפר גלובלי'. ספרים שהיו גנוזים או ידועים רק בחוג מצומצם – ע"י הדפוס הם נפוצים בכל העולם התרבותי. חידושיו של חכם בארצות המזרח מגיעים מיידית לאירופה וכן להיפך.

    מציאות זאת מזמינה תרבות אנציקלופדית המנסה לסכם את כל הידע, לעשות סדר ב'אוטוסטרדת המידע'. וכך צומחים למשל בשדה ההלכה ספרי הסיכום – ה'בית יוסף' לרבי יוסף קארו, ומקביליו בפולין: 'דרכי משה' לרמ"א ו'ים של שלמה' למהרש"ל

    ב. זעזועים מדיניים ורוחניים – מתגבשים כוחות מדיניים ודתיים המתנגשים זה בזה. באירופה מתכתשים קתולים נגד רפורמטורים למיניהם, קמות מעצמות חדשות -צרפת, ספרד, הרפובליקה הונציאנית, קיסרות גרמניה, מלכות פולין ורפובליקות ארצות השפלה. במזרח עולה האימפריה העות'מנית ומאיימת על אירופה.את המחיר משלמים היהודים, גירושי ספרד ופורטוגל, גירושים מאשכנז וצרפת. כשהעולם כולו כמרקחה – יש יתר פתיחות לחפש כיווני מחשבה חדשים. יש ציפיה ל'משהו חדש'.

    הגירושים מביאים לבנייתם של מרכזים חדשים: בפולין, באיטליה, בתורכיה ושאלוניקי, במצרים ובארץ ישראל. בכל מרכז כזה מתקבצים יחידים וקהילות השונים זה מזה – אשכנזים, ספרדים, איטלקים ורומניוטים; בעלי הלכה, פילוסופים ומקובלים. מתרבים הויכוחים, ובמקביל – נעשים נסיונות ליצור הרמוניה ולשלב יחד את העולמות השונים.

    בברכה, ש.צ. לוינגר

    תהליכים של שילוב תרבויות הם גם המשך של תהליכים שתחילתם בימי הביניים. עולמם של הרמב"ן והרשב"א בהלכה הוא שילוב של דרכם של הרי"ף והרמב"ם עם יצירתם של בעלי התוספות. גם בעולמם הרוחני יש שילוב בין רציונאליות, לבין עולם הסוד. רבנו בחיי, תלמיד הרשב"א, נותן מקום בפירושו לתורה לדרך הפשט, הרמז, השכל (פילוסופיה) ולדרך הסוד.

    במאה ה-15 בספרד מתחילים לדון על שאלת ההתחשבות במקורות קבליים בפסיקת ההלכה. רבי אברהם זכות (בספר היוחסין) קובע שיש לסמוך על הזוהר בענייני הלכה במקום שאין התלמוד חולק עליו. תפיסה שנתקבלה ע"י רבי יוסף קארו. בשאלות שילוב הקבלה וההלכה היו דיונים רבים במאה ה-16 בין חכמי אשכנז, איטליה ותורכיה. ראו בשו"ת יין הטוב (לרבי יצחק נסים), חלק א, או"ח סימן ד, ובמאמרו של פרופ' מאיר בניהו, 'ויכוח הקבלה עם ההלכה – למראשיתו בספרד עד להתעצמותו איטליה במאה הי"ו', דעת 5 (קיץ תש"ם), עמ' 61-115, ובספרו של פרופ' משה חלמיש, הקבלה – בתפילה בהלכה ובמנהג, רמת גן תש"ס.

    • במקביל לשילוב כל חלקי התורה, יש דגש במשנת האר"י על חשיבותו של 'כלל ישראל'.

      וכך מוסיף האר"י לנוסחי 'לשם יחוד' לפני עשיית מצוה, נוסחים שהיו גם לפניו, את המימד של 'בשם כל ישראל'. ראו מ' חלמיש, הקבלה -בתפילה בהלכה ובמנהג, עמ'53-56.

      • על הנהגת האר"י לקבל לפני התפילה מצוות 'ואהבת לרעך כמוך', ראו במאמרו של משה חלמיש, 'הנהגה מן הקבלה בספרות ההלכה', באתר 'דעת'.

        נראה שלפי האר"י ניגש האדם לעשות מצווה ולהתפלל, לא רק כיחיד, אלא כחלק בכנסת יסראל.

        בברכה, ש.צ. לוינגר

        על הרחבת ה'אני' בתפילה ל"אנחנו'. ראו בהכרתי למאמרה של מירב סויסה, 'לפנות את הלב', באתרא הדין.

      • ,בשורה לפני האחרונה: … ראו בהערתי למאמרה…

  2. ראוי לציין שגם באותה תקופה מהר"י בירב מצפת רצה לחדש את הסמיכה והקהילה הקדושה בצפת הייתה בשיא השפעתה ואך טבעי שבתור מרכז גדול של לימוד פנימיות התורה באותה תקופה יבואו אליה המתאימים והכשרוניים ביותר להתפתח בה וכך יצא שיצאו ממנה תלמידי חכמים גדולים מאותו פרק זמן שהשפעתם הייתה כלל ישראלית[מישהו כיום מעלה על דעתו שפרקי התהילים הנאמרים בקבלת שבת בכל בית כנסת מבוססים על המנהג של מקובלי צפת אז והמנהג הכה מושרש הזה לא עתיק יותר?-עובדה שכך הדבר!]

    אך טבעי שתהיה עיר מסויימת ממנה תצא העילית האינטלקטואלית למחוזות נרחבים הרבה יותר.

    לגבי המחקרים ההסטוריים המשווים לנעשה בעולם הכללי-רועי הורן מדבר על כך שכמעט לא נעו מחקרים על כך ודומה אכן שכמו שהוא כותב ההשפעה של ההגות הפרוטסטנתית או של הרנסנס על האר"י נראית כמאולצת ושאלה גדולה עד כמה האר"י הכיר הגות זו?

    קשה לדעת דבר כזה ובכל אופן ליהודים ולנוצרים באירופה באותה תקופה היו בעיות ולחצי חיים שונים וכלל לא בטוח שיש בעניין זה נקודת השקה כל שהיא.

    היהודים היו בהלם עדיין מגירוש הקהילה היהודית המפוארת של ספרד ואילו את לותר ותלמידיו הטרידו יותר השחיתויות של הכנסייה הקתולית -יש לזכור שבשנת גירוש היהודים התמנה לאפיפיורות רודריגו בורג'יה ובשמו האפיפיורי אלכסנדר השישי שהיה קרימינל פשוטו כמשמעו שהיווה שיא של בושה לכנסייה הקתולית,הוא דווקא קיבל את מגורשי ספרד לארצו וכמובן לא מנדיבות אלא בגלל כספם ואכמ"ל-ובארצות שנהפכו לפרוטסטנטיות לא היו אז יהודים רבים.

    נקודות השקה עם אתגרי התקופה והתמודדות איתם ב"טוען ונטען" דווקא אפשר לראות אצל הוגה גדול ומפורסם אחר מאותה תקופה אך לא מצפת כי אם מפראג-המהר"ל שכתב רבות תגובות לטענות של המתנגדים ליהדות וחיבר ספר שלם בעניין זה-"באר הגולה".

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: