ההגות הצפתית החדשה במאה ה-16 התחוללה בצומת בין-דתי על רקע התרחשויות סוערות בעולם הסובב. המחקר ההיסטורי בוחן את השפעתן על היצירה היהודית

שברו את הכלים

הקבלה והמודרניות היהודית

רוני וינשטיין

אוניברסיטת תל אביב, תשע"א, 647 עמ'

שאלת יסוד בכל מחקר היסטורי היא שאלת השפעת הסביבה על רעיונותיו של היחיד או של הקבוצה. עד כמה היוצר הינו תבנית נוף מולדתו, או יותר נכון, תבנית ה"צייטגייסט" – רוח התקופה – ועד כמה יש לתת קרדיט לכושר היצירה האינדיבידואלי שלו או להשפעתו מיצירות קדומות.

שאלה זו קשורה בטבורה לשאלת יסוד אחרת, שאלה קשה ביותר בכל הנוגע להגות היהודית – עד כמה ההוגה שבו אנו עוסקים הינו חדשן ועד כמה יש לראות את דבריו כלקוחים ממסורות קדומות. המחקר כל כך חלוק בשאלות אלו, עד שלמעשה נוהגים לחלק את מחקר ההגות היהודית בין חוקרי "מחשבת ישראל", תחום שבו נחקר ההוגה בעיקר מתוך מבט אינטרטקסטואלי – עד כמה הושפע ועד כמה חידש ביחס למקורות קדומים – לבין ה"היסטוריונים" המחפשים את ההקשרים הקרובים של יצירתו: באיזה אופן הוא ביטוי ותוצר של תקופתו.

כך למשל, מחקר תנועת המשיחיות של שבתי צבי נחקר שנים רבות מבעד לפרספקטיבה ההיסטורית, שחיפשה בלא הרף הקשרים היסטוריים מגוונים לשאלת פרוץ המשיחיות באותה התקופה. עד שבא פרופ' גרשום שלום המנוח, והעמיד את השבתאות בעיקר בהקשר ה"יהודי" שלה, כחלק מחוליה פרשנית של תורת הסוד, שפרשנות מסוימת שלה הביאה ל"התפוצצות" המשיחית.

תורת האר"י מזכירה אנציקלופדיה. ציור של האמן דוד פרידמן, צפת.

תרבות קתולית

הספר שלפנינו עוסק באחת התקופות הפוריות ביותר, המרתקות ביותר (לטעמי לפחות) והגורליות ביותר בתולדות היהדות: צפת של המאה השש עשרה. תקופה זו הצטיינה באוסף בלתי סביר של ענקי רוח, שיצירותיהם השפיעו השפעה מכרעת על דמותה של היהדות וממשיכות להשפיע בלא הרף עד היום. ר' שלמה אלקבץ חיבר את הפיוט "לכה דודי", שנתקבל בכל תפוצות ישראל, והפיץ את הקשר המכריע בין ה"צדיק" האנושי ורעייתו לבין קודשא בריך הוא ושכינתו; ר' יוסף קארו חיבר את השולחן ערוך שנתקבל כקודקס ההלכתי היסודי של כל העם היהודי כמעט (למעט הערותיו של הרמ"א); ר' משה קורדובירו חיבר אין-ספור חיבורים בקבלה, סיכם, סידר וארגן אותה מחדש, וספריו (בעיקר "פרדס רימונים") ותורת המוסר הקבלית שלו ("תומר דבורה") נלמדים רבות גם כיום.

הדמות המכריעה ביותר, ר' יצחק לוריא, האר"י הקדוש, גילה את תורת הסוד החדשה שלו, תורת הקבלה בה"א הידיעה, שנתקבלה ונתקדשה כל כך עד שניתן לומר שבכשלוש מאות השנים האחרונות אין מקובל שקבלתו לא נסמכת על האר"י, ובכלל זה מקובלי השבתאות הנזכרת, החסידים וה"מתנגדים" (הגר"א ותלמידיו) ואף הרב קוק והרב אשלג, שתורתם נלמדת כיום על ידי מאות אלפי יהודים ולא יהודים ברחבי העולם.

עשרות רבות של מחקרים הוקדשו לתקופה הזוהר של צפת, אך מעטים (עד להפליא!) המחקרים המעמידים את ההגות הצפתית החדשה בהקשריה ההיסטוריים: ראשית ה"מודרנה" באירופה, התנועה הסופית המוסלמית שפעלה בסביבותיהם של המקובלים, היצירה האיטלקית (ובכללה מה שמכונה ה"רנסנס") וההתרחשויות הסוערות שבעולם הקתולי, ובעיקר תנועת ה"קונטרה-רפורמציה" – ה"התחזקות" הדתית בקרב הנוצרים-הקתולים – שנולדה כתגובה לרפורמציה.

אין לשכוח כי קהילת צפת הורכבה מצאצאיהם של גולי ספרד שהכירו היטב את התרבות הקתולית, והייתה קשורה בטבולה לקהילות האיטלקיות, ובנוסף פעלה במרחב הים-תיכוני, הרווי בהשפעות מוסלמיות לגוניהן. מן הבחינה הזו הספר שלפנינו, שמחברו מגיע מן הדיסציפלינה ההיסטורית, ובאמתחתו בעיקר ידע רב על הנעשה בעולם הקתולי בן הזמן, הינו חידוש מרענן והוא נכנס כאמור למשבצת כמעט ריקה. יש לקוות שחוקרים נוספים ילכו בכיוון המדובר ויעשירו את מבטנו על שהתרחש באותה התקופה.

אוסף בלתי סביר של אנשי רוח. קברו של מחבר 'לכה דודי', צפת.
צילום: מיכאלי, ויקיפדיה העברית.

חשיבה אנציקלופדית

הספר עוסק בכמה וכמה מוקדים המאפיינים את שהתחולל באותה תקופת פלאים בצפת. תורת הא-לוהות של האר"י; עלייתו של ה"קדוש היהודי", היינו ראשיתה של תופעת ה"קדושים" היהודית; ה"חבורה" – ההתקשרות האינטנסיבית בין כמה וכמה מקובלים הערבים זה לזה ממש בקיום המצוות ובעיקר בפיקוח על העבירות; העיסוק הגובר בגוף ובמיניות (האדרתו של חטא הוצאת זרע לבטלה, למשל); ותופעת ה"וידוי" בפני תלמיד חכם או בפני החבורה, דבר חדש בעולם היהודי.

את כל אלו ועוד מעמיד המחבר לעומת מקבילותיהם בעולם הלא-יהודי בן הזמן. אלא שכל המבקש להוכיח "השפעה" ממשית, עליו להוכיח את דבריו באופן נוקדני. שהרי לא מספיק לומר – הנה תופעה בעולם היהודי, והנה דומה לה בעולם הקתולי, מכאן שישנה השפעת גומלין, או שיש מקור שלישי שהשפיע על שניהם. בנקודה זו פעמים שהמחבר משכנע יותר ופעמים שהוא הרבה פחות, והדברים זוקקים עין ביקורתית של הקורא. להלן אציג כמה דוגמאות.

אתייחס לכמה סוגיות מעניינות שבהן דן המחבר ובכל אחת אעלה שאלה או שתיים. הראשונה הינה תורת הא-לוהות הלוריאנית, הנידונה בפרק הראשון של הספר. המחבר מראה יפה כי תורת האר"י מזכירה באופייה אנציקלופדיה – היא מכילה את כל האספקטים של העולם היהודי: הלכה ומצוות, תורה, קבלה, תנ"ך, ועושה מהם מכלול אחיד, עם קשרים פנימיים מרובים. החשיבה האנציקלופדית היתה לאופנה אינטלקטואלית חזקה באירופה, ומכאן שישנה זיקת גומלין מסוימת בין התופעות.

זוהי נקודה מעניינת, היסטורית במהותה (קרי – איננה מסייעת כלל להבנת הטקסט הלוריאני גופו). אלא שעל דבר אחד המחבר לא נתן מספיק את דעתו, והוא שהאר"י, שאת תורתו גיבש במצרים בהתבודדיותיו על גדות הנילוס, כלל לא נחשף לתרבות האירופית ולרוח התקופה. כך שקשה מאוד לומר שיש כאן השפעה אירופית על האר"י. עם זאת אציין שמקריאת מכלול הפרק אכן קשה להשתחרר מן התחושה שתורת האר"י לוקחת חלק באיזו "אידאה" חדשה שירדה לעולם (אם להשתמש בלשון הרב קוק, במאמרו "למהלך האידאות בישראל"). אידאה הרואה בעולם כולו מכלול אחד ומנסה לגבש תורה מקיפת כול; עולם החותר להבנה מכניסטית יותר של המציאות, עם כללים ברורים והשפעות גומלין 'מדידות'. זהו פתחו של העולם המודרני, שגם קבלת האר"י לקחה בו חלק.

רוחות הזמן

דוגמה שנייה, מוצלחת יותר לטעמי, הינה "עלייתו של הקדוש היהודי" (פרק שני). אין זה סוד שידיעותינו הביוגרפיות על חכמי צפת הכוללות הצצות אינטימיות ביותר לתוך חדרי הנפש באמצעות יומנים אישיים עולות עשרות מונים על מה שאנו יודעים על חכמי הדורות הקודמים. הרוצה להתחקות, דרך משל, על סיפור חייו של הרמב"ם – הן ביחס לפועלו והן לעולמו הפנימי – ייאלץ להישען על מספר מצומצם של אגרות, ועל מספר מצומצם עוד יותר של עדויות חיצוניות עליו.

ואילו בצפת התפתחה ה"הגיוגרפיה" היהודית, המציגה סיפורי מופתים רבים על פועלם של חכמי צפת (ובעיקר, כמובן, האר"י), ובנוסף – לראשונה בתולדות ישראל – ספרות יומנים אישיים (של ר' יוסף קארו ושל ר' חיים ויטל, למשל). אך החידוש המכריע בנושא זה הינו ראיית המנהיג כ"קדוש", קרי מי שמעשיו משפיעים באופן מכריע על העולם. הוא עומד כ"ענק על גבי ננסים", כלומר יש לו עליונות מוחלטת על חכמי הדורות הקודמים ובכלל זה על ה"רבנים" בני הזמן; "קדושתו" הינה פומבית וגלויה לכול (בניגוד לאגדת הצדיקים הנסתרים), ומקור לשיח וסיפור בידי הקהילה כולה.

תופעה זו הינה ככל הנראה חדשה בעם ישראל, והייתה לה השפעה מכרעת על התפתחות היהדות עד ימינו. האם תופעה זו במקרה החלה בצפת של המאה השש עשרה? לדעת המחבר כל אלו הינם פירות השפעה קתולית וסופית, והם אינם אלא ביטויי ראשית המודרנה, ששמה דגש חזק על האינדיבידואל. כאן הדמיון הבין-דתי הינו מובהק יותר, והמחבר אף מצביע על מנהרות ממשיות שדרכן רעיונות אלו יכלו להגיע לצפת.

האם אפשר לומר כי קבלת צפת הינה ביטוי יהודי למחשבה הקתולית בת אותו הזמן? מסקנתו של המחבר הינה פתלתלה, כראוי להיסטוריון זהיר – "ניתן לקבוע כי הקבלה הצפתית הייתה מהחוליות המקשרות החשובות ביותר בהיסטוריה בין הדת היהודית לבין העולם הקתולי. רוחה של הקתוליות המודרנית שלובה בתרבות היהודית בעקבות היצירה הקבלית. אדגיש כאן שאינני טוען שהיו כאן אימוץ והעתקה של המודל הקתולי, אלא היה דיאלוג עמוק, בעל היסטוריה ארוכת דורות, שבו אימץ הצד היהודי מרכיבים המשרתים את הצרכים הבסיסיים של המשכת המורשת הייחודית לו, וייהד ועיבד את המרכיבים החדשים באופן שבקלות רבה ביותר ניתן לטעות ולראות בהם המשך של מסורות קודמות" (593). מי שדברים אלו צורמים באוזניו יכול לנסח זאת אחרת ולומר שקבלת צפת והקתוליות הושפעו שתיהן מרוח המודרנה, מן ה"אידאה" החדשה שירדה לעולם ובאה לעשות בו את תיקונה.

התבטאות מוטה

וכאן הגענו לאתגר נוסף שהציב המחבר לספרו, והוא דיון בקבלת צפת מנקודת המבט של המודרנה. בדרך כלל היסטוריונים המחפשים את השפעות המודרנה על היהדות מצביעים על משה מנדלסון, ששילב כידוע בין הנאורות לתורת ישראל, ועל הופעת ה"אורתודוקסיה" מבית מדרשו של החת"ם סופר, כתגובת נגד ל"מודרנה". חידושו של הספר שלפנינו הוא ההצבעה על כך שהמודרנה התרחשה בתוך ההגות היהודית עצמה, בביטוייה החדשים של הקבלה. זו נקודה פורייה ביותר, שיש לקוות שתביא לשכתוב (מסוים) של ההיסטוריה היהודית, שעד כה הצביעה על תופעות החילון (או התגובות אליהן) כתגובות יהודיות לרוח המודרניזם ועל הקבלה כמשמרת את העולם הקדם-מודרני.

אסיים בשתי הערות. הראשונה היא שאך אירוני הוא הדבר שהכותב על קבלת צפת לא ידע את סוד הצמצום. כתיבתו של ויינשטיין הינה ארכנית ולא סדורה וניכר שהספר לא עבר עריכה ראויה לשמה. הקורא מתקשה להשתלט על עומס המידע המואבס על פרק בודד ופעמים שהוא מאבד את דרכו בהבנת עיקר הטיעון שמבקש המחבר להציג.

הערה שנייה היא יחסו של ויינשטיין למושא כתיבתו. אמנם לפני כמאה שנה חוקרי היהדות הראשונים מאנשי "חכמת ישראל" כתבו על המקובלים והחסידים מתוך סלידה ודחייה, אך דרך זו כבר עברה מזמן מן העולם. מותר כמובן לויינשטיין שלא להזדהות עם המתרחש בצפת באותה התקופה, אך היה ראוי להשאיר את ביקורתו מבחוץ. כך למשל הביטוי "טרור רוחני" (עמ' 425) או המילה "אובססיה" על הטיותיה השונות, שדומני שאם הייתה נמנית במפתח  הספר הייתה זוכה למספר האזכורים הרב ביותר. לטעמי, אין זה ראוי לאפיין את השמירה המופלגת של חכמי צפת על עניין הברית במילה "אובססיה", הלקוחה מן התחום הפסיכו-פתולוגי. זו הכרעה מוסרית הנשענת על השקפה תיאולוגית.

לסיום, לפנינו ניסיון מעניין למקם את תקופת הזוהר הצפתית לא רק בצומת הפנים-יהודי שלה – בין עולם הקבלה הימי-ביניימית האזוטרית לבין ההתפרצות השבתאית והחסידית – אלא גם בצומת בין דתי, וכפרי רוח הזמן החדש שהחל להתפשט בעולם. עד כמה משכנע הניסיון? הדבר מונח לפתחו של הקורא, שגם אם לא ישתכנע ודאי יצא נשכר בהעשרת ידיעותיו על הנעשה בתקופה מופלאה זו בעולם הלא יהודי.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ו' אלול תשע"ב, 24.8.2012