תורתם של יחידים / דב שוורץ

הגם שהוכר כהוגה דגול, לא זכתה הגותו של הרב סולובייצ'יק להפוך לקאנון בקרב הציבור הישראלי. גם לאחר חדירתה של המודרנה – העיסוק בו נותר בעיקר אקדמאי

 דברים מתוך הכינוס 'ממדים חדשים בהגותו של הרב יוסף דב סולובייצ'יק, לזכרו של איזידור פרידמן' שנערך באוניברסיטת בר- אילן. פרופ' דב שוורץ עומד בראש הקתדרה ע"ש נטלי ואיזידור פרידמן להוראת משנת הרב סולובייצ'יק וראש היחידה ללימודים בין-תחומיים באוניברסיטת בר אילן

הרב סולובייצ'יק יצר את הגותו בסגנון ובמינוח שהיו זרים למדי להגות האורתודוקסית. אם אנו בוחנים את מכלול הכתבים שיצא עד כה לאור אנו מוצאים שהגישה המרכזית שבהם היא הגישה הפנומנולוגית הדתית. כבר כאן חולל מהפכה בהגות האורתודוקסית. הפנומנולוגיה איננה מתעניינת בעולם החוץ הכרתי אלא באופן שבו התודעה האנושית תופסת אותו. ובסגנונו של הרב סולובייצ'יק, אין זה מעניין אם הקב"ה מנהיג את העולם מתוכו ונוכח בו (אימננציה) או שהוא נבדל ממנו (טרנסצנדנציה). מה שחשוב הוא כיצד התודעה רואה את הא-ל.

הרב סולובייצ'יק ביקש לבודד את היסודות המהותיים מתוך העולם הרבגוני שנקרא יהדות. מבחינתו השכלתנים והמקובלים, למשל, שלעתים התפלמסו בחריפות אלה עם אלה, מייצגים את אותו רכיב דתי מהותי; אלא שמחנה אחד מבטא אותו באופן אחד ומחנה אחר באופן שונה. בדרך כזו נכתבו בשנות הארבעים של המאה שעברה החיבורים הגדולים 'וביקשתם משם' ו'התודעה ההלכתית'. חיבורים אלה מתארים את התודעה הדתית היהודית, את המבנה שלה ואת שלביה, החל מהתפיסה הראשונית של ההתגלות וכלה בדבקות. בשנות החמישים החל הרב סולובייצ'יק לכתוב בסגנון אחר. בכתביו אלה גילה התעניינות במצבו הממשי של האדם הדתי. בכתבים אלה כבר לא עומדת החוויה הדתית במרכז אלא המצבים הקונקרטיים של הקיום הדתי. וכאן טען הרב סולובייצ'יק שהקיום מתאפיין בחרדה, בניכור, בתלישות, בבדידות, בייסורים וכדומה.

חשוב להבין דבר נוסף. הגותו של הרב סולובייצ'יק היא אפולוגטית. כלומר, מטרתה הראשונית היא להוכיח את עדיפותה ועליונותה של ההלכה. על כן הוא גם נמנה עם גדולי ההוגים האורתודוקסים של המאה העשרים. בהגותו הפנומנולוגית הראה כיצד ההלכה מאזנת ומווסתת את התודעה הסובייקטיבית, שכולה סערת רגשות וכמיהה לא-לוהות. בהגותו הקיומית הראה כיצד ההלכה מאפשרת את החיים האיכותיים עם המאפיינים הקיומיים שצוינו לעיל, ולעתים אף מעניקה יכולת להתגבר על מצוקות קיומיות.

הגותו של הרב סולובייצ'יק מתייחסת לאדם כפרט. הקהילה תופסת בכתביו מקום משני. כשדן בתפילה בחיבור 'עבודה שבלב', למשל, היה הדיאלוג עם הא-לוהות חד-כיווני. הוא התחקה אחר תודעת התפילה ולא אחר המצב הדיאלוגי של התפילה. גם כשהשתמש בביטוי 'קהילה' בהקשר לתפילה התכוון לעמידת האדם לנוכח הא-ל ולא למובן חברתי כלשהו.

צילום: ויקיפדיה העברית

לא אנו המרכז

כתביו של הרב סולובייצ'יק עניינו מאז ומתמיד בעיקר את הציבור הציוני-דתי בארץ ובתפוצות. האורתודוקסים הלא-ציוניים לא סלחו לו על סטייתו מדרכה האידיאולוגית של משפחת סולובייצ'יק. החילונים לא התעמקו במיוחד בכתביו. בשנות השבעים והשמונים של המאה שעברה הוא נחשב בארץ ישראל כרב וכהוגה דגול, אולם כתביו לא דיברו אל ציבור קוראיו. מעמדה של משנת הרב סולובייצ'יק בארץ ישראל בשנות השבעים והשמונים היה כמעמד משנתו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק בשנות הארבעים והחמישים באירופה אבל גם בארץ: ידעו אז שהראי"ה הוא דמות חשובה, והעריכו אותו כאישיות דגולה, אבל לא הכירו את כתביו לרוחבם ולעומקם.

מדוע לא דיבר הרב סולובייצ'יק לציבור הציוני הדתי בשנות הזוהר האידאולוגיות? גאות הרגשות הדתיים בעקבות יישוב מחוזות ארץ האבות הניעו את הציונות הדתית לטפח ולהעצים את הפרשנות למאורעות ההיסטוריים כהתגשמות שלבי הגאולה. כלומר, הזירה התאולוגית שהציונות הדתית פעלה בה הייתה קוסמוצנטרית: הגאולה אמנם כוללת את העולם כולו, אבל היא יוצאת מארץ הקודש.

תחושה כזו איננה מאפיינת את המנהיג הרוחני של היהדות האורתודוקסית האמריקנית: כמדומה שהרב סולובייצ'יק לא השלה את עצמו שתושבי ארצות הברית הלבנים, השחורים, ההיספאנים, הערבים ודומיהם נמצאים בתהליך של גאולה שעם ישראל עומד במרכזו. הוא הרבה לכתוב על ניכור ובדידות, מפני שזו הייתה החוויה שאפיינה את דמותו. כצעירים ציונים דתיים קראנו את דבריו, התרשמנו ביותר מהמאמרים שנאספו בקובץ 'בסוד היחיד והיחד', חשנו בהשראה מיוחדת של סגנונו, הוקסמנו מהרעיונות החדשים האחרים והשונים, אבל מעולם לא חשבנו שכתביו יתוו את דרכנו. ובכלל, לא הייתה בהם פרוגרמה (לכאורה). את מיטב מאמצינו הקדשנו לפצח את סגנונו של הראי"ה, ואת האידאולוגיה האקטואלית סיפקו בנו, הרב צבי יהודה קוק, ותלמידיו הרבים.

צעירים שפנו לישיבת 'הר עציון' שבאלון שבות היו קשובים מעט יותר לכתביו של הרב סולובייצ'יק. אופייה המיוחד של הישיבה, והנהגתו של חתן הרב, ר' אהרן ליכטנשטיין, אותתו לצעירים שהמאמץ להפוך בכתביו ישא פרי. אך גם בהיכל הישיבה לא היו כתבי הרב סולובייצ'יק מתווי דרך בלעדיים בשנות השבעים של המאה שעברה. הרב יהודה עמיטל פסע בדרכו של הראי"ה, וסחף אחריו תלמידים רבים.

אבל דברים השתנו בחברה הישראלית בכלל ובחברה הציונית הדתית בפרט. תהליכים גלובליים ומקומיים סדקו את החומה האידאולוגית הבצורה של העבר. פתיחות כפויה חדרה לעולמו של הציוני הדתי. בתקופה של כעשרים וחמש שנים, משלהי שנות השמונים של המאה שעברה, נפתחו שערים שהיו נעולים במשך שנים רבות. הציונות הדתית חדרה למישורים שבעבר לא הייתה לה דריסת רגל בהם: עמדות בכירות בצבא, תקשורת, יצירתיות קולנועית ומוסיקלית, תרבות, בילוי ופנאי של פאבים, הופעות וכדומה. אותות התופעה ניכרו גם בעולם החינוך: רשתות חינוכיות חדשות, הִתרבות לא פרופורציונלית של ישיבות לאומיות ומדרשות לנשים, ריבוי גובר והולך של אתרי אינטרנט ועוד ועוד. מעתה הציוני הדתי רצה לבטא את אופיו המיוחד. קסמו של הקולקטיב פחת והלך עד שאיים להיעלם. הגרעינים העירוניים הפכו להתיישבות לגיטימית לא פחות מאשר בחבלי יהודה ושומרון. הציונות הדתית חזרה לבכורה של הבורגנות שאפיינה אותה מאז התמסדותה בראשית המאה העשרים, אבל הפעם ממקום של יתרון ולא מתוך פשרה כפויה.

עם דוד בן גוריון.
צילום: ויקיפדיה העברית.

גילוי מחודש

תהליכי השינוי הביאו לגילוי מחודש של כתבי הרב סולובייצ'יק. הרי תהליכים אלה נבעו מחדירתו של עולם מודרני-ופוסט מודרני, וכתבי הרב נכתבו בהשראת המודרנה. מעתה חש הציוני הדתי שלבטיו של הרב סולובייצ'יק ביחס לחוויה הדתית בעולם מנוכר מדברים אליו. ספרי מבוא פופולריים להגותו החלו להתחבר, בעיקר מעטם של בוגרי ישיבת 'הר עציון'. פתאום הפכו ייסוריו של האדם הדתי לנוכח עולם מודרני חומרני, נושא שהעסיק את הרב סולובייצ'יק רבות, למוקד של הזדהות לציוני הדתי. המתיישבים ביהודה ושומרון פחות חשו בכך; יושבי הגרעינים העירוניים חיים ופועלים בתחושה כזו.

יתר על כן; הציוני הדתי גילה את הקסם שבהבעת העצמיות שלא דרך הכלל. פתיחת אופקי היצירה אפשרה לייחוד הציוני הדתי להתבטא באפיקים אישיים. גם הייצוג הפוליטי הקולקטיבי, 'המזרחי' ו'הפועל המזרחי', המפד"ל, 'הבית היהודי', שוב לא סיפק אותו. האינדיבידואליזם בא על חשבון האינטרסים. אט אט התברר שכאשר הרב סולובייצ'יק דיבר על קריסת התקשורת הבין-סובייקטיבית, מאחר שכל אדם הוא יחיד ומיוחד, וייחודו אינו ניתן להעברה, הוא תיאר להפליא את תחושותיו של הציוני הדתי על סף שנות האלפיים. על כן כתביו של הרב סולובייצ'יק חזרו וניעורו במודעות הציונית הדתית, והפעם מתוך הבנה והזדהות, ולא רק מתוך המצלול והסגנון המיוחדים.

ובכל זאת קשה לומר שכתביו של הרב סולובייצ'יק הפכו לקנוניים. מאז הלך הרב לעולמו מוציאה מערכת 'אוצר הרב' כתבים חדשים לבקרים, וכולם אוצר בלום של רעיונות דרשניים ופילוסופיים דתיים. מדוע אפוא לא הפך הרב סולובייצ'יק מורה לדור (בארץ ישראל לפחות)? יש שתלו זאת ברף החוויתי הגבוה שהציב לחוויה הדתית. נדמה לי שהצדק לא עמם. הרי הוא עצמו תיאר את מצביו הקיומיים של האדם באשר הוא אדם. זאת ועוד; טקסטים לא מעטים של הראי"ה מציבים אף הם רף גבוה, ובכל זאת הם בגדר קנון המעצב דורות של תלמידים וחסידים.

אבל הראי"ה הצמיח תלמידים ותלמידי תלמידים כריזמטיים, שרואים עצמם שופר לרעיונותיו. תלמידים אלה מקדישים מאמצים בלתי נלאים להתאים את משנת הראי"ה לזמן הזה. הרב צבי ישראל טאו, למשל, מביע את עצמו שוב ושוב באמצעות הטקסטים של הראי"ה. לעומת זאת הרב סולובייצ'יק לא זכה לתלמידים כאלה. כתביו נותרו משוקעים עמוק בשנות הארבעים והחמישים. נוסף לכך, האינדיבידואליזם מוצא לו ביטוי בעושר טקסטואלי ציוני דתי חדש, כדוגמת כתביו של הרב שג"ר (שמעון גרשון רוזנברג), מניטו (הרב אשכנזי) ואחרים. מאמצים לשמור על רוח כתביו נעשים באמצעות כתבים פופולריים ופופולריים למחצה (למשל, מבקשי פניך, שיחות בין הרב ליכטנשטיין לרב סבתו). הצלחתם מוגבלת. מכל מקום, עולם המחקר מרותק לכתביו של הרב סולובייצ'יק, והכנס המשותף לאוניברסיטת בר אילן ולישיבה אוניברסיטה מעיד על כך.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ו' אלול תשע"ב, 24.8.2012

פורסמה ב-24 באוגוסט 2012, ב-גיליון שופטים תשע"ב - 785 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: