רצח אלגנטי משכיל ומנומס / אבי בקר

בווילה מסוגננת על רקע פסטורלי הוכרעו פרטי השמדת היהודים. ניסיונות החוקרים להצביע על נקודת המפנה המדויקת נדמים מיותרים כשתורתו של היטלר הייתה למעשה ידועה לכול

היטלר, הגרמנים ו"הפתרון הסופי"

איאן קרשו

מאנגלית: יוסי מילוא

עם עובד ויד ושם, 2011, 389 עמ'

הנדון: השמדה

ועידת ואנזה והפתרון הסופי

איתמר לוין ושלומית לן

מודן, 2012, 356 עמ'

במסגרת כינוס בינלאומי יהודי במאי 1990 הזדמן לי לבקר בוילה ואנזה שליד ברלין, שנה וחצי לפני שנפתחה לציבור הרחב כאתר זיכרון לשואה. בנוכחות נציגי ממשלת מערב גרמניה התקיים טקס קצר ברחבה שלפני המבנה המרשים, הטובל בעצי יער על גדת אגם ואנזה. מבפנים נראה היה כי המבנה נטוש, חלליו היו ריקים והקירות החשופים היו בתהליך של שיפוץ וצביעה כשבחלקם עדיין נראה הטיח מתקלף. במרכז האולם הראשי, שבחזיתו החלונות הענקיים הצופים על המים, הציבו המארגנים הגרמנים תערוכה חפוזה על כמה פאנלים שניצבו על כנים פשוטים. המוצגים כללו דברי הסבר בדפים מודפסים עם כמה תמונות וצילומי מסמכים ישנים שהציגו טפח מהזוועה שהתחוללה במקום ב-20 בינואר 1942, במה שנודע כיום כוועידת ואנזה על "הפתרון הסופי של השאלה היהודית".

רק שנה וחצי לאחר מכן, חמישים שנה לאחר אותה ועידה, בינואר 1992, הפך המקום למוזיאון ועד היום ביקרו בו למעלה ממיליון בני אדם. תגובתם של הנוכחים ב-1990, רובם יהודים וחלקם ניצולי שואה, הייתה מרגשת ואף כרוכה בדמעות ובבכי. היה זה בלתי נתפס, לאחר שנכתב ונאמר כה רבות על השמדת היהודים בשואה במחנות המוות ובתאי הגזים, להפנים את העובדה כי במקום כה פסטורלי ושלו שאבו מקבלי ההחלטות של המשטר הנאצי את השראתם המפלצתית לדיון בירוקרטי-לוגיסטי על פרטי ביצוע ההרג ההמוני.

לגיטימציה לגרמניה

עיתוי הטקס באתר ואנזה במאי 1990 היה נטוע היטב בנסיבות הפוליטיות המיוחדות שמולן ניצבה גרמניה מיד לאחר נפילת חומת ברלין בנובמבר 1989. ממשלתו של הקנצלר הלמוט קוהל הייתה בעיצומו של מהלך פוליטי מורכב ורגיש שנועד להביא לאיחודה מחדש של גרמניה, שבא לידי מימוש באוקטובר 1990 כאשר שטחי גרמניה המזרחית, שעד האיחוד היו תחת שלטון קומוניסטי, אוחדו לתוך גרמניה המערבית הדמוקרטית. הפיכתו של האתר למוזיאון להנצחת השואה נועדה לבסס את הלגיטימציה למהלך האיחוד שעורר התנגדות בדעת הקהל במערב וגם אצל יהודים שעדיין נחרדו מרעיון גרמניה הגדולה.

אכן, תהליך האיחוד לאחר סיום המלחמה הקרה הביא לגל של מיזמים להנצחה של השואה בגרמניה ובמיוחד בעיר ברלין שהתחברה מחדש. בתחילת שנות ה-90 החלו לבנות את המוזיאון היהודי המפואר עם אגף השואה הגדול (נפתח ב-2001), ובקרבת שער ברנדנבורג, שהפריד בין שני חלקי העיר החצויה, נבנתה אנדרטת השואה הענקית היוצרת מבוך של 2,711 קוביות בטון בשטח של כ-20,000 מ"ר (נפתחה ב-2005). כן הוצבו שלטי רחוב רבים ופינות זיכרון המציינים שלבים שונים במימושו של הפתרון הסופי. גרמניה אמנם החלה בתהליך השילומים והפיצויים לישראל וליהודים כבר בשנות ה-50, כחלק מתהליך שיבתה למשפחת העמים, אך היא התקשתה, עד סוף המאה ה-20, להציג בגלוי בכיכרה של עיר את הפצעים שותתי הדם ואת הצלקות שנחרתו בנפש בגין אחריותה לזוועות כנגד היהודים.

למרות כל אמצעי ההמחשה הכתובים והתלת ממדיים במחזות, בסרטים ובאמנות, מתקשה עדיין העולם, ובתוכו גם ההיסטוריונים, להבין כיצד התגבש הפתרון הסופי. אלפי ספרים ועשרות אלפי מאמרים של חוקרים בכירים, עיתונאים ואנשי רוח התפרסמו וטרם נמצא הנימוק שיכול להסביר כיצד הידרדר האדם לתהומות של חייתיות חסרת מצפון ורגש אנושי. ספרם של איתמר לוין ושולמית לן, 'הנדון: השמדה, ועידת ואנזה והפתרון הסופי' ואוסף מאמריו של איאן קרשו על 'היטלר, הגרמנים וה"פתרון הסופי"' אינם פותרים את המבוכה, אך תרומתם העיקרית היא בהצגה סדורה יותר של המאמץ האקדמי שנעשה עד כה "דבר דבור על אופניו".

המוזיאון בוילת ואנזה.
צילום: adam carr, ויקיפדיה העברית.

יהודים הם כינים

איאן קרשו, ההיסטוריון הבריטי הנודע שכתב את הביוגרפיה המובילה והנחשבת ביותר על היטלר, כינס בספרו ארבעה עשר מאמרים שכתב מאז 1983 על היבטים שונים בתקופת הרייך השלישי של גרמניה הנאצית. גם אם הם עוסקים במונחים ותיאוריות של המחקר ההיסטורי, מאמריו של קרשו כתובים בשפה ברורה לכל נפש ומציגים היבטים שונים שנועדו להבין את מה שהתחולל בשואה: מיחסה של דעת הקהל בגרמניה לגורל היהודים, דרך הבנת הכוחות שאפשרו את השמדת היהודים, תפקיד אישיותו ומנהיגותו של היטלר בהובלת הפתרון הסופי והצגת הגישות השונות בוויכוחי ההיסטוריונים בפולמוס הנודע שהסעיר את החברה הגרמנית מאמצע שנות ה-80.

לדברי קרשו, לא היה זה ויכוח על ייחודיות השואה והנאצים בלבד, כפי שהציגו המשתתפים, אלא שימוש בכסות המחקר ההיסטורי כדי לנסות ולדלל את האשמה המוסרית והפוליטית של הגרמנים. הוויכוחים הללו המחישו, לדברי קרשו, עד כמה עמוקה היא הטראומה הפסיכולוגית של הגרמנים, שאותה ניסו להדחיק, אך בעקבות תהיות של בני הדור הצעיר הם נאלצו לעוררה מחדש.

את החלטתו לעבור ממחקר ימי הביניים לחקר גרמניה הנאצית עשה קרשו, על פי עדותו במבוא, בעקבות מפגש אקראי ב-1972, כששיפר את שליטתו בשפה הגרמנית במכון גתה בעיירה קטנה בשם גראפינג ליד מינכן, ונאצי קשיש פלט לעברו כבדרך אגב כי "היהודי הוא כינה". לרגע הרהר קרשו מה חשבו תושבי העיירה הבווארית היפה והמנומנמת הזו בזמן השלטון הנאצי ואז הזדעזע ללמוד כי המבנה שבו אכל את ארוחותיו ליד מכון גתה שימש מקום המפגש העיקרי של המפלגה הנאצית בעיירה. האם בעקבות מפעל חייו סבור קרשו כי הוא מבין טוב יותר את נפש החיה הנאצית? עדיין, הוא משיב, נותרו בעיניו התהיות על כניעתה של האומה הגרמנית לרודנות שהובילה אותה "לידי מלחמת עולם ולרדיפת יהודים ולהשמדתם… שבעיני האדם הרציונלי כמעט אינן נתפסות".

סודיות ההשמדה

איתמר לוין, שהציג כעיתונאי ב'גלובס' תחקירים רבים על גניבות הרכוש של יהודי אירופה ומאז כתב שורה של ספרים על השואה, חבר לשולמית לן בניסיון מושכל לשבץ את ועידת ואנזה במסכת הרחבה יותר של תהליך ההשמדה. השניים מנווטים את הקוראים באספקלריה הרחבה של הוויכוח ההיסטורי, המנסה לאתר את שרשרת הפקודות וההנחיות שהובילו להשמדה.

האם הייתה ההשמדה פרי כוונה ברורה מלכתחילה או אולי הייתה תוצאה של תהליך פונקציונלי שהזין את עצמו ובמסגרתו לחצו גורמי השטח על הפיקוד הצבאי והמדיני להחמרה גוברת והולכת כלפי היהודים? לוין ולן דבקים בתפיסתו של קרשו, המבצע סינתזה בין הגישות אך מדגיש כמובן את ההיבט האידיאולוגי של שנאת היהודים התהומית של היטלר והנאצים. חוסר היכולת של המחקר ההיסטורי להניח את ידיו על נקודת המפנה שבה הוחלט על הפתרון הסופי נובעת אכן, כדברי קרשו (206-7), מהסודיות שאפפה את מדיניות ההשמדה. יחד עם זה מדגיש קרשו שאין מדובר בפרנויה אידיאולוגית של היטלר לבדו, אלא בתהליך שהתבסס על שנאת יהודים שהייתה מושרשת בציבור, על שתיקתם של ראשי הכנסייה ועל תרומתה הפעילה של האליטה הגרמנית.

 בניגוד לספקולציות רבות של היסטוריונים, מסביר קרשו כי "אין כל אפשרות לאתר פקודה מוגדרת שיצאה בתאריך מוגדר" של ההשמדה. לכן, פונים לוין ולן למצב את ועידת ואנזה בשרשרת היסטורית של אירועים והתפתחויות. בד בבד לדיונים בוועידה, שנמשכה שעה וחצי בלבד, הם מדגימים כיצד התבצע הרג של המוני יהודים בזירות השונות של אירופה. הספר מתאר בסגנון קולח ובהיר את הדרמה בווילה ואת דיוקנם של המשתתפים שישבו סביב השולחן וייצגו את כל זרועות הביורוקרטיה והביצוע של המשטר הנאצי.

בראשות הוועידה ישב ריינהרד היידריך, ראש המשרד הראשי לביטחון הרייך, ואחד המשתתפים בה היה אדולף אייכמן, מנהל המחלקה היהודית של הגסטאפו שגם כתב את הפרוטוקול. במשפטו בירושלים ב-1961 ניסה אייכמן לגייס את ועידת ואנזה לקו ההגנה שלו וטען כי הוא רק מילא אחר הפקודות מגבוה, אך עדותו ממחישה עד כמה חשובה הייתה הוועידה להאצת ההתארגנות להשמדה המונית. אייכמן עצמו כינס במטהו בתחילת מארס 1942 את מה שכונה "הוועידה השנייה של הפתרון הסופי" ומיהר להפעיל את תעשיית ההשמדה באמצעות מערכת מסועפת של גירושים המוניים לעבר היעד הסופי של מחנות המוות.

רצון הפיהרר

החיטוט האובססיבי לעתים של היסטוריונים למציאת "האקדח המעשן" של פקודת הפתרון הסופי נראה טרחני ומיותר לאור העובדה שהיטלר הצהיר כבר בינואר 1939 בנאום ברייכסטאג, הפרלמנט הגרמני, כי "יהדות הממון הבינלאומית" עתידה "לדרדר את העמים פעם נוספת למלחמה עולמית" ואז תהיה התוצאה אחת ויחידה: "השמדת הגזע היהודי באירופה". מותר לחפש תובנות נוספות וחובה גם ללמוד את כל מה שניתן כדי להפיק את הלקח ההיסטורי הראוי מרצח העם שלא היה כמותו בתולדות האנושות, אך כשיש שפע של מסמכים, קריאות מתלהמות להשמדה, חיסול ודיבורים ישירים על "הפתרון הסופי" – הוויכוח על התאריך הקובע נראה מיותר ומגושם.

ספרות המחקר על הנאצים מלאה בקריאות להשמדת היהודים, בהתייחסות אל היהודים כ"אויב האנושות" וכיצור "חייתי איום ונורא". כולם ידעו, כפי שמסכימים היסטוריונים רבים, כי הם ממלאים את רצונו של הפיהרר ומיישמים את השקפתו כי "היהודים הם אויביו הנצחיים של העם הגרמני ודינם להישמד", או ברוח דבריו של שר התעמולה שלו יוזף גבלס, עליהם להתגייס ל"הכחדתו של הגזע היהודי באירופה". תוכניות מבצעיות להפעלת תאי הגזים של אושוויץ להרג היהודים נרקמו עוד לפני הכינוס בואנזה, על פי הוראותיו של היטלר, ולכן צודקים לוין ולן בטענה כי אין לראות בוועידה נקודת מפנה אלא מהלך של תגבור והאצה של תהליך ההשמדה (220).

אף על פי כן, התיאורים של ההתכנסות הם מצמררים. אין המדובר בדמויות הנבערות של שומרים וקלגסים שפעלו במחנות. שני שלישים מהמשתתפים בוועידת ואנזה היו בעלי השכלה גבוהה ולמעלה ממחציתם נשאו בתואר דוקטור, ורובם היו צעירים מתחת לגיל 40. חלקם כבר טבל את ידו בדמם של יהודים ברציחות ההמוניות באזורי הכיבוש הגרמני. לא היה זה אספסוף מופרע. על פי תיאורו של אייכמן הייתה זו ועידה מעוררת 'כבוד' עם "שקט והרבה גינוני אדיבות, [שהתנהלה] באווירה מאוד ידידותית, מנומסת ונעימה".

זו אכן מורשת מחרידה לא פחות מריח הבשר החרוך שיצא מארובות העשן של אושוויץ או ממראות הזוועה של אלפי הגופות המוטלות בגיא ההריגה של פונאר בווילנה או באבי יאר בקייב. כדברי לוין ולן, בואנזה ישבו להם "בווילה אלגנטית בפרבר מסוגנן… 15 בירוקרטים בכירים הנוהגים לפי כל כללי הטקס, משוחחים בנימוס על השמדת עם" (168).

ד"ר אבי בקר מלמד בתוכנית לתואר שני בדיפלומטיה באוניברסיטת תל-אביב וכיהן בעבר כמזכ"ל הקונגרס היהודי העולמי

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ו' אלול תשע"ב, 24.8.2012

מודעות פרסומת

פורסמה ב-24 באוגוסט 2012, ב-ביקורת ספרים, גיליון שופטים תשע"ב - 785, עיון ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: