הדת חיה בטוב, העם פחות / יאיר שלג

הדו"ח הסוקר את מצב היהודים בגיליון 'אקונומיסט' איננו עונה על הציפיות שעולות מכותרתו. בבסיס הניתוח ניצבת תפיסה המתייחסת לזהות היהודית בעיקר בהיבט הדתי שלה

לכאורה, גיליון ה'אקונומיסט' מה-28 ביולי היה צריך להיות מקור של גאווה לכל יהודי. סוף-סוף לא בכל יום מקדיש אחד השבועונים הנחשבים בעולם מוסף מיוחד למצבו של העם היהודי ולמצבה של היהדות. ולא עוד, אלא שמול הנורמה היהודית הרווחת, לקונן על 'המצב היהודי', מציג ה'אקונומיסט' כותרת אופטימית במיוחד: חיה, ובטוב – זה סיכום הדו"ח על מצב היהדות והיהודים.

אכן, יש בדו"ח כמה נתונים המאשרים את הכותרת המפתיעה. בראש וראשונה, הדמוגרפיה: למרות כל נתוני ההתבוללות הקשים המוכרים לנו, מתברר שמספרם הכולל של היהודים בעולם דווקא עלה ב-40 השנים האחרונות מקצת יותר מ-12 מיליון ל-13.6 מיליון ב-2010; זאת, תודות לנתוני ילודה יוצאי-דופן, במיוחד ביחס למקובל במערב, המיוחסים כמובן בעיקר ליהודים אורתודוקסים.

גם מעמדם החברתי של היהודים השתפר מאוד, לפחות בארה"ב. הדו"ח מצטט את ג'יי ג'יי גולדברג, לשעבר עורך השבועון היהודי "פורוורד", שאומר בפשטות: "להיות יהודי זה cool באמריקה". גולדברג מזכיר את הזמנים הלא-רחוקים שבהם יהודים שביקשו להשתלב בחברה האמריקנית דאגו לשנות את שם משפחתם, בשעה שמקביליהם כיום רק מדגישים את שורשיהם היהודיים. חתונה עם יהודי נתפסת כעניין מכובד, שהרי היהודים עצמם נתפסים כנדבך מובהק של האליטה האמריקנית.

חרדת השואה

אלא שקריאת כלל עמודי המוסף המיוחד בכל זאת גורמת לתחושה שהכותרת, ולמעשה הנחות היסוד של הדו"ח כולו, בעייתיים מאוד. ראשית, בתוך עמודי המוסף נמצאים גם כל הנתונים המכחישים את הכותרת האופטימית. באמריקה, התפוצה היחידה שבה הפכו היהודים לחלק מובהק של האליטה ומעמדם החברתי 'מעולם לא היה טוב יותר', הם משלמים על כך מחיר יקר: הדו"ח עצמו מדגיש את תופעת ההתבוללות, ואף מביא הערכת מומחה שלפיה שני הזרמים הבולטים ביהדות ארה"ב, הרפורמים והקונסרבטיבים, מאבדים בכל שנה כאחוז אחד(!) מחבריהם. מכיוון שמדובר בקהילה היהודית הגדולה בעולם, לפחות מחוץ לישראל, הרי המשמעות הכלל-יהודית ברורה. למעשה, דו"חות אקדמיים מורכבים יותר מהדו"ח הנוכחי מציגים בשנים האחרונות תמונה כפולה ביחס ליהדות ארה"ב: דלדול כמותי משמעותי בצד שיפור משמעותי ברמת זהותם היהודית של הבוחרים להישאר יהודים (יותר חינוך יהודי, יותר פעילות תרבותית, המיועדים לפחות ופחות אנשים).

בנוסף, עם כל חשיבותה של התפוצה האמריקנית, לא נראה שבמדינות אחרות הזהות היהודית נחשבת כל-כך 'קולית'. אדרבה, הדו"ח גם מציין את הגידול בביטויי האנטישמיות והדעות הקדומות ביחס ליהודים, אפילו בקרב מדינות אירופה. כך, למשל, שיעור המחזיקים בסטריאוטיפים אנטישמיים עומד בהונגריה על למעלה מ-60%, בספרד על קרוב ל-50%, בפולין על כ-45%, ואפילו בצרפת וגרמניה הוא קרוב ל-20% (אגב, גם בארה"ב ובבריטניה הוא גבוה מ-10%, ונמצא במגמת עלייה). את המצב בעולם הערבי והמוסלמי – בכל זאת, חלק חשוב מאוכלוסיית העולם – מיותר אפילו למדוד. וכמובן שלא נשכח האיום האיראני בהשמדת ישראל; איום שכותב המוסף, העיתונאי דוד לנדאו (לשעבר עורך 'הארץ'), ידוע כאחד המתייחסים אליו במלוא הרצינות. שלא לדבר על האפשרות, שהדו"ח כלל אינו מזכיר, שעם התפתחות המשבר הכלכלי ו'שנאת האליטות' במערב כולו (ה-99% מול ה-1%), מיצובם של היהודים עמוק בתוך האליטה האמריקנית עלול להפוך להם דווקא לרועץ.

כיצד אפוא מוגדר מצבם של היהודים והיהדות טוב כל-כך, אם הנתונים הפרטניים מצביעים על תמונה בעייתית הרבה יותר? התשובה, כך נראה, כפולה: מצד אחד, דווקא משום שלנדאו ידוע כמי שאפוף בזיכרון השואה ובחרדת שואה, ייתכן שהכותרת משקפת פשוט את תחושתו היחסית. אכן, ביחס לשנות השואה מצבם של היהודים והיהדות טוב יותר. קודם כול, הם אינם מובלים כרגע למחנות השמדה ולתאי גזים, וגם מול איום ההשמדה האיראני הם בכל זאת פיתחו כלים משמעותיים שלא היו בידיהם באותן שנים אפלות. אם המדד הוא שנות השואה, הכותרת כמובן מוצדקת. לעומת זאת, מבחינתם של בני-אדם, יהודים ולא יהודים, שלא סבורים שכל מצב שאיננו תאי גזים הוא סיבה למסיבה, הרי כל הבעיות הקשות שתוכן הדו"ח מצביע עליהן לא היו מאפשרות לו לקבל את הכותרת 'חיה, ובטוב'.

התשובה השנייה מורכבת ועמוקה יותר: לכל אורך המוסף, כפי שניכר כבר מכותרת המשנה שלו (היהדות והיהודים), לנדאו מתייחס לזהות היהודית בעיקר בהיבט הדתי שלה, כ'דת שיש לה עם', ולא כ'עם שיש לו דת'. רוב התמונות המלוות את המוסף הן של יהודים חרדים, שהרי למרות היותם מיעוט בעם היהודי הם הקבוצה המזוהה ביותר עם הדת היהודית. בטבלה הפותחת, המציגה את תפיסות היסוד של הזרמים השונים ביהדות, אין כלל אזכור לתפיסת העולם החילונית, שהרי אליבא דלנדאו, המזהה יהדות עם דת, מעצם חילוניותם הם אינם יכולים להיחשב כ'זרם יהודי'. אגב, לנדאו סותר את עצמו גם בעניין זה, כשהוא מקדיש פרק מאוחר יותר בדו"ח לתהליך הגברת הזיקה ליהדות של הציבור החילוני בישראל. בכך מוכח שאין סתירה בין חילוניות לעיסוק ביהדות, ושדווקא תפיסה יהודית לאומית תורמת כיום לרנסנס העיסוק ביהדות גם בהקשר התרבותי והרוחני.

גם מבין הזרמים הדתיים לנדאו מחשיב בעיקר את האורתודוקסים לגוניהם (חרדים ו'מודרנים'), ולכן הטבלה הדמוגרפית שהוא מציג ביחס ליהודי ניו-יורק מפרטת רק את שני סוגי האורתודוקסיה, בעוד כל השאר נכללים בהגדרה 'לא-אורתודוקסים'. ומכיוון שהוא מדגיש עד כמה האורתודוקסיה בקרב היהדות העולמית מצליחה לשגשג מבחינה דמוגרפית וחינוכית, כולל שיעור נמוך במיוחד של נישואי תערובת, אין פלא שהכותרת הכוללת שלו לדו"ח היא 'חיה ובטוב'. מה אכפת לו ששאר חלקי העם היהודי מדממים בהתבוללות? הם הרי לא באמת בעלי זיקה אותנטית ליהדות.וחוץ מזה, עומד לפניהם פתרון פשוט: שיהפכו לאורתודוקסים, ואז יוכלו גם הם 'לחיות בטוב'.

צבא ניצי

בפרק הסיכום של הדו"ח, כמו גם במאמר המערכת הנלווה לפרויקט (שנכתב מן הסתם גם כן בידי לנדאו, אף שאינו חתום), לנדאו מגלה עוד נימוק מדוע החרדים כל-כך נחשבים בעיניו. הוא רואה בהם את הסיכוי ל'אזן' את המשיחיות הקנאית מבית מדרשם של הציונים הדתיים. לפי ניתוחו, כפי שבא הדבר לידי ביטוי במיוחד במאמר המערכת, החרדים הם במהותם יונים צחורות מבחינה מדינית, ומה שהפך אותם לניצים הוא העובדה שאינם משרתים בצבא, ועל כן אינם נחשפים לסיכוני מצב המלחמה. אם רק יגויסו לצבא (כאוהד המגזר הוא בכל זאת נזהר מהמלצה על גיוס כללי ומקפיד לדבר על גיוס 'מדורג') וייחשפו לסיכונים, הם יחזרו אל-נכון לשורשיהם היוניים ויצילו את ישראל מחורבן משיחי.

הניתוח הזה של לנדאו מופרך מכמה סיבות: ראשית, הוא מתעלם מהעובדה שדווקא בעשורים האחרונים, שבהם ניכרת השתלבות הדרגתית של החרדים בחברה הישראלית, זינקה במקביל רמת הניציות בקרבם, ובמיוחד בקרב הצעירים המשתלבים. כל המחקרים מצביעים על כך שבישראל רמת הניציות עומדת ביחס ישיר לרמת הדתיות (למעט במגזר 'הרוסי'), והחרדים נחשבים למגזר הרבה יותר ניצי מהציונות הדתית (100% זיהוי עם מחנה הימין, לעומת 80% 'בלבד' בציונות הדתית). שנית, הרי לפי ניתוחו שלו רמת הניציות והקנאות המשיחית הגבוהה ביותר נמצאת בקרב הציונות הדתית, שבניה בוודאי משרתים ברובם בצבא. כיצד ייתכן אפוא שאותו שירות צבאי, שהופך את הציונות הדתית לניצית (או לפחות לא מנטרל את נטיותיה הניציות-משיחיות ממילא), יהפוך את החרדים להרבה יותר יונים ממיצובם הנוכחי? ושלישית, כדאי שלנדאו, שמזהיר בצדק מפני הכללות כנגד כלל היהודים או הישראלים, וכנגד כלל החרדים, ייזהר גם מהכללות כנגד כלל בני הציונות הדתית. לא כולם משיחיים, לא כולם קנאים, ואפילו בקרב בני הציונות הדתית תומכי הימין הפוליטי רבים עושים זאת מנימוקים ביטחוניים-פרגמטיים, ולאו דווקא מנטיות משיחיות.

לנדאו, שמציג את עצמו כמי שמודאג מאוד מנטיות הדה-לגיטימציה כלפי ישראל, שלהן גורמים לשיטתו 'הקנאים המשיחיים', תורם את תרומתו שלו לאותו תהליך מסוכן. שהרי אם, כפי שעולה מן הדו"ח שחיבר, הזהות היהודית היא בעיקרה דתית, כפי שטוענים כל החוגים האנטי-ציוניים, מהאמנה הפלשתינית ועד נטורי קרתא, מדוע בכלל שיעזו היהודים לדרוש לעצמם מדינת לאום, ועוד כזו שיוצרת מתח וסערות מתמידות סביבה? לא רק שאין הצדקה למדינה היהודית, לפי האופן שבו מציג לנדאו את הזהות היהודית, אלא שלכאורה גם אין בה צורך, שהרי הזהות היהודית 'חיה בטוב' ומצליחה לשגשג יפה בניו-יורק ובשאר מעוזי האורתודוקסיה.

ואולי יש בכל זאת קשר סמוי בין חרדת ההשמדה של לנדאו מ'הארץ' לחדוות היהדות המשגשגת של לנדאו מה'אקונומיסט'. במודע או לא, משרטט לנדאו במוסף שלו את החלופה לאיום האיראני: למה להתעקש על זהות יהודית לאומית שמעצבנת את הערבים והמוסלמים במזרח התיכון, ומכניסה לתזזית את העולם כולו, כשאפשר להסתפק בזהות יהודית דתית שיודעת לחיות טוב בברוקלין?

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ו' אלול תשע"ב, 24.8.2012

פורסמה ב-24 באוגוסט 2012, ב-גיליון שופטים תשע"ב - 785 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: