באימפרסיוניזם אני מוצאת לראשונה ביטוי מפורש להתפוררותה של המציאות המוכרת כולה. הרהורים של בת ירושלים על גדות נהר המארן שבארץ הפרנקים

קיץ, ואני בצרפת, או, אם לדייק, אני כאן, בכפר, על שפת הנהר, בצרפת, כאשר מלפניי מאחוריי ומצדדיי אופף אותי ירוק, או, אם להתבטא בדרכו של הדוד-רבא שלנו, עשו איש השדה: אופף אותי הירוק הירוק הזה – רסיסי רסיסים שאין להם שמות פרטיים בגוונים אינספור של ירוק, בהירים וכהים יותר, נוטים יותר לכחול שבירוק או לצהוב שבו, והם מרטטים בעצים, על פני האדמה, על פני המים, ניקודים ניקודים שאינם עקודים.

וברור לי ללא כל ספק שרק כאן יכול היה להיוולד האימפרסיוניזם – אותה עדשת מבט שחדרה אל עיני העולם המערבי בסוף המאה התשע-עשרה למניינם, עדשה שדרכה כל המציאות כולה מתגלמת בכתמי צבע שאין להם גבול, בכתמים כתמים שכשהם משחקים זה עם זה צצים עצים ובתים, מופיעות דמויות אדם וחיה.

בו, באימפרסיוניזם, מפכה-מתפעמת רַכּוּת, גם הצל מתגלה דרכו פתאום כאור, והאדם והמגבעת והשמשייה והכיסא ומרצפות הרחוב ושפת הנהר והים חיים מאוד ונוכחים, זורמים, פועמים –  איזו קלות מופלאה גואה ומציפה את עיני המתבונן, אולי מתוך הצירוף הבלתי אפשרי – כשהכול חי מאוד ונוכח ובה בעת נדמה שאינו קיים כלל. נדמה שאם רק ננשוף מעט במראות וכבר יתבדרו הללו, קל מהרה ייפרדו הכתמים והנקודות ויתפזרו מחדש כדי ליצור מראות חלופיים, או כדי להישאר סתם כך, בכתמיותם הצבעונית.

הה, איזו קלילות מרחפת – דומה שהעין דואה וצפה, נטולת משקל. ואיך בתוך כך, בעין רואים, באין רואים, מתגנבת לה לתוך התמונה הקלילה הזאת הבשורה החוזה את ההתפוררות האורבת ומתרגשת לבוא.

פול סזאן, נהר המארן, 1888
מתוך אוסף פרוייקט יורק

עדויות שבפסל ובתמונה

כאן, על שפת הנהר, בתוככי תרבות שהתמחתה במפגש עם המהות דרך ראייה, גם אני עצמי מנסה להתחקות פתאום אחר עקבות המסע האנושי בביטויָם באמנות. ולמרות שלנו, עֵדי סיני, הוברר היטב 'קול דברים אתם שומעים ותמונה אינכם רואים זולתי קול', גם אני מבקשת ללכת אחר מה שמספרים המראות.

כי הדברים, אף כשאינם חלק מדברי ימינו הישירים,  נוגעים גם בי, גם בנו.

אני יוצאת במסע מדלג אחר עדויות שבפסל ובתמונה.

ואני אכן מדלגת. בין לבין. אני מנסה לשרבט קווים מהירים, כשכמו אצל הקב"ה אלף שנים נכללות אצלי בהינף רגע אחד – ולכן ברור מאליו שאני מגושמת בדילוגים הללו ולא ממש מדייקת בפרטים,  והחיות רצוא ושוב –

ובכל זאת. והיכן אתחיל?

בנקודה שרירותית. אני מביטה, למשל, על האמנות ההלניסטית, שבה המציאות מופיעה כממשות, ועל האמנות הביזנטית שבה המציאות אינה אלא סמל. מעניין שביצירות התקופות אין נוף. האם אנשים היו קרובים כל כך אל הנוף עד שנראה להם כמובן מאליו? האם לא ציירו נופים כשם שלא ציירו את דיוקנאות עבדיהם, שהיו פשוטים מכדי להעמיק בהם? הציורים והפסלים באותן תקופות, נדמה לי, עסקו ביפה ובנשגב, בין אם הללו באו לידי ביטוי באנושי או בעל-אנושי.

ואני מדלגת, מדלגת דילוג גדול, מגיעה לרנסנס. כאן אני רואה איך נכנסת לתוך העין עדשת הפרספקטיבה. הפרספקטיבה היא זו שמביאה אל העולם את היכולת למדוד את המרחק שבין העצמים ומתוך כך, בהכרח, למוד גם  את המשיכה ואת המתח שביניהם. בגניבה נובעת מכך גם ההכרה בנבדלות. היכולת להכניס תלת מימד ונפח מקנה לכל גוף עצמיות. 'רנסנס', בתרגום המילה לעברית, הוא לידה מחדש, ואכן, דומה שבאותה תקופה האדם באשר הוא אדם מבקש להוליד עצמו מחדש, כמו כל נער בגיל ההתבגרות החותך את חבל הטבור שלו לבדו ונפרד מהוריו. 'נעשה לנו שם'. וכשם שבחזון העצמות היבשות על עצם לקרב אל עצמו כדי לחוש בזרימת החיים בתוכו – הנה עכשיו כל גוף וכל עצמיות מוגדרים בגבולותיהם וחשים מתוך כך בהכרח גם בנבדלותם, על העוצמה שבייחודיות ועל הבדידות הזועקת שבה.

ציירו מתוך התבוננות בחיצוניות העוטפת אותם. 'התבוננות, זריחה', קלוד מונה, 1873

צופן את המעבר

הציור אינו מודע לכך שהוא צופן בו דברים שמעבר לעצמו, שהרי כמוס בראיית העצמיות הזאת, עדיין בחשאי, לא באיתגליא – זה יופיע רק שנים אחר כך, עם המהפכה התעשייתית והמהפכה הצרפתית – כרסום הסדר החברתי. משהו שהיה מובהק וברור מזה דורות מתחיל, כמבלי משים, להתערער, סדרים והיררכיות שוב לא מובנים מאליהם ושוב אין הבחנה פשוטה וברורה בין עליונים לתחתונים, בין מלך לאחד העם. במקביל, עדיין במהוסס, גם המקום הדתי מושם תחת סימן שאלה. כל הכיוון הזה, כאמור, עדיין סמוי מעין, אבל האדם שוב אינו רק חלק ממשהו גדול ממנו שכן אף הוא ישות, גם לו עצמו מרכז, הוא עצמו מהווה מקור למשיכה ולדחייה. ושוב, בדילוג מסוים, נובטת ומצטמחת לה אחרי כל אלה התקופה הרומנטית, כשאותה משיכה ודחייה בין גופים הופכת עיקר, כמו גם הגעגוע והמאבק והקושי והכאב.

ומיד, כמו במחלוקת בין 'כלה נאה וחסודה' לבין 'כלה כמות שהיא', מגיחה ובאה התקופה הריאליסטית – כשהאמנים באים להסיר את ההילה הרגשית מעל לדברים ולתאר מה שנדמה כ'דברים כהווייתם'.

עד כה נדמה היה שהדברים הולכים בכיוון מסוים, שהאדם מתגבש לו כיחידה עצמאית ובמקביל גם לאומים מתגבשים בנבדלותם.

וזו כבר המחצית השנייה של המאה התשע עשרה. הגענו לאימפרסיוניזם. בו התחלתי. הנה אני יושבת לי כאן, עכשיו, על שפת המארן בצרפת, אפופה בפתיתי הירוק המפזז שהביאני להרהר בו ובמה שהוא נושא בכנפיו.

בו, באימפרסיוניזם, אני מוצאת לראשונה ביטוי מפורש להתפוררות המבניות המוכרת כולה.

אמנות, נפש, אטום

כתבתי 'ביטוי מפורש' ולא כך הוא. הדבר רק מרומז כאן עדיין, ולא עתיד לקרות מיד, בבת אחת. זה יהיה תהליך איטי, שבמהלכו עדיין נדמה יהיה שהגרעינים – הן זה של האינדיבידואל והן זה של האומה – אינם סותרים זה את זה, ושהם חזקים ואין להבקיעם – אבל כשמביטים לאחור על האימפרסיוניזם ניתן לראות בו בבירור את הליטוף הרך, הבהיר, המפלֵש, שכמוהו כצבע הלבן המבקש להטמיע בחביון בהירותו את הגוונים כולם.

רוב רובם של הציירים האימפרסיוניסטים פעלו בחוץ, בנוף, בטבע. הם ציירו מתוך התבוננות בחיצוניות העוטפת אותם, נגעו בה במכחול דק ומלטף, משתעשע ואוהב, אבל לאמיתו של דבר הם לא פנו אל החוץ. הם חתרו אל מעבר אליו, הוא היה רק מעטפת – הם, בעבודתם, גילו שאינו אלא קליפה. בדיעבד התגלה דרך יצירתם שהצבעים המכסים את המציאות הם מופלאים כפרחים ובני חלוף כמותם, שכל המציאות החיה, הזורמת, אינה אלא מעשה טלאים.

נמחה ההבדל בין חוץ לפנים, טפל ועיקר. מימד העומק נמחק. העובי לא שיחק עוד כל תפקיד. הפרספקטיבה שהחזיקה מעמד כחמש מאות שנה לא הייתה נחוצה עוד.

כקליפות של בצל נשל ונשל העור שכיסה את פני הדברים, ומה התגלה מתחת?

הפנימיות? האין? האינסוף? האחדות שאין בלתה? – אין לכך תשובה ברורה.

אבל היום כבר ידוע לכולנו שאותו אימפרסיוניזם מעודן היה מעין קריצה המרמזת בעדינות על התפרקות המבניות כולה, ולא רק בציור ובפיסול – שם יתבטאו הדברים במעבר לאקספרסיוניזם, לקוביזם, לדאדא, למופשט ולאמנות המושגית – כשכל אחת מאלה מבטאת פריצת סדרים באופן אחר  – גם במוסיקה יתחילו המבנים להתפרק בהדרגה, ובפסיכולוגיה. יתחילו לפרק, זמן לא רב אחר כך, את נפש האדם לחלקים, במקביל יזדעזעו גם המבנים שנתגבשו במדעים משך דורות – והאם עליי למנות בתוך כל אלה גם את הבקעת האטום?

מרשימות ה'רשימו'

הימים עברו חלפו להם מאז סוף המאה התשע עשרה. הטלטלה שעבר העולם מאז לא נשארה אך ורק באירופה. הסדק – נוכל לומר גם בלי הסתייגות, הפיצוץ – שנבעה בראיית העולם אמנם לא נותר באירופה בלבד, אבל בתרבות המערבית הוא מתבטא בעוצמה יתרה. שתי מלחמות עולם נטלו אף הן חלק בכך. מבנים בני דורות קרסו. הדבר בולט בסדרי החיים כולם, החל בלאומיות, דרך המשפחה הפרטית וכלה באדם עצמו. סימני שאלה נטועים כאיבר בכל גוף באשר הוא. כולם מצויים בחיפוש אחר הגדרות חדשות כדי לעגן מחדש את המציאות ואת חיי היומיום. הטכנולוגיה דוהרת.

האינטרנט פרץ גדרות ואין לדעת אנה יוביל. הנה כאן, בצרפת, כמו ביתר מדינות העולם המערבי, אני חשה בכל סמטה ורחוב גם בנדידת העמים הגדולה, המטלטלת יבשות. דברים יוצאים מגבוליהם וגבולות חדשים לא עוצבו עדיין. סתמיות גורפת אורבת לבאי המדבר הגדול החדש הזה, מזנבת אחר הנחשלים. אפשר לקרוא לה גם בשם פוסט מודרניות.

'רשימו'. איך דווקא כאן, על שפת הנהר הזה בצרפת, גואה ועולה בי המילה הצפתית הקדומה הזו.  בבריאה, מספר האר"י, בתהליך הצמצום, גם כשהבורא נראה כעוזב את הבריאה מתוך עצם מעשה בריאתה, הוא נותר חתום בה כ'רשימו'.

האם ניתן לתרגם ולמשמע את אותה מילה יחידאית ומעורפלת, לתת בה פנים?

באסוציאציה מהירה אני נזכרת שהשם 'אימפרסיוניזם' הוענק לה, לתנועה הזו באמנות, על ידי אחד המבקרים שביזוה. הוא התייחס בביקורתו בעיתון לציור של הצייר מונה שנקרא, 'התרשמות, עליית השמש' – וכינה עקב כך בלעג את כל חברי התנועה 'המתרשמים'.

ועכשיו אני מתחילה להשתעשע, מעלה במחשבה אפשרויות שונות שנובעות מהשורש  רש"מ – רושם, מרשם , תרשים, רישום, רשימה – –

המשותף לכל אלה, אני מוצאת, הוא שאין בהם ממשות מוצקה, שהם נוגעים ואינם נוגעים, שהם מעין רמיזות, הכוונות, כמו הקשר שנהגו לקשור במטפחת על מנת לזכור דבר-מה. ובכל זאת, בין המילים הללו ניתן למצוא מילה אחת המשחקת בשני הקטבים המנוגדים – 'רושם'.

הרי כשאומרים על מישהו או משהו שהוא 'מרשים', מתכוונים לכך שהוא ראוי להערכה, שהוא מטביע חותם, ולעומת זאת, כשאומרים על מישהו שהוא 'עושה רושם' מתכוונים לכך שאין תוכו כברו, שהחיצוני שבו מכזב ואינו תואם את הַפְּנים.

אני מנסה לפייס בין הניגודים הללו, ובה בעת למצוא מכנה משותף בינם לבין יתר המילים שזה אך הפקתי מתוך השורש רש"מ ואני תוהה ביני לבין עצמי –  מהו רושמו של דבר?  האם הוא פנימי לו, אורגני, או מסכה, מלבוש חיצוני?

רושם, נדמה לי, עולה מן האובייקט אל הצופה בו ונקלט על ידיו, כהֵד. רושם יכול להיות עז או חמקמק. ופתאום אני אומרת לעצמי – כמוהו כְּשֵׁם. ואכן, אני אומרת לעצמי, בכל רשימת המילים שהעליתי כאן למעלה יש שתי אותיות חוזרות – 'שֵׁם'. השם לא נולד עם נושאו, הוא ניתן לו מבחוץ, אבל הוא הדרך ליצור עִמו קשר.

למצוא מלבוש חדש

מגדל בבל, אני אומרת לעצמי, לא היה תופעה חד פעמית. שמות באים והולכים. הרושם, כמו גם השמות, הם ציפוי. השפה היא מעטה שנוטה לנבול. מילים שהיו מורגלות על הלשון ונדמו טבעיות כל כך נשרו מעל גבי המציאות והפכו קליפות ריקות. האדמה רועדת מפעם לפעם ומפילה את יושביה מעליה. כך גם הלשון. האימפרסיוניזם, אני חוזרת למה שפתחתי בו, גילה שהרושם החולף שמכסה את המציאות מתכלה והחל לקלוף את המלבוש מעליה. זה עדיין הולך ומוסר. השפה הקודמת ממשיכה ונושרת. ייתכן שאנו כבר מדברים שפה חדשה אבל זו טרם ברורה לנו ואינה רהוטה על לשוננו.

אנחנו בימי ביניים.

בתורה, היה התפקיד הראשון שהוטל על האדם אחרי בריאתו לקרוא בשמות. רק אחרי שנתן שמות יכול היה לבוא במגע עם אישה, להתחיל לבנות ציוויליזציה, להושיב יוצר על מכונו. וזו אינה משימה חד פעמית. המתקנים הגדולים בדברי הימים שלנו נקראו 'בעלי שם'. הם יכלו להתאים שם למהות ובכך לתקן את הקלקלות. כדי להביא המשך של קיימא לעולם היה על אברהם ושרה לשנות את שמותיהם.

יותר מכך. שמו של הקב"ה נקרא אצלנו 'השם'. זה שמו האמיתי, העמוק, מעבר לשם המפורש, מעבר לשם בן ארבעים ושתיים או שבעים ושתיים אותיות. גם כשנדמה, על פי קבלת האר"י, שהוא הסתלק, הרי ששמו, שמותיו, נשארו אחריו, והדרך להגיע אליו מצויה בהם.

מסופר שהקב"ה ברא עולמות ופירקם טרם שהגיע לבריאת העולם הנוכחי. לי נראה שהתהליך לא נגמר מאז, שהמציאות צריכה להימצא בכל פעם מחדש והמשימה שאינה חדלה לעולם היא למצוא לה מלבוש חדש בכל עת שמלבוש קודם מוסר מעליה, לתפור עליה רושם חדש, לעטות אותה בכל פעם מחדש  בשמות. לא באקראי נקרא הקובץ שמספר על אפשרות הגאולה בהיסטוריה בשם 'שמות'.

אני יושבת לי על שפת הנהר. ירוק וחובק הסביב. אנשים רצים על פניי, מטיילים עם ילד. כלב קופץ ומשתכשך לו במים. בידי שלי יש ספר ומפעם לפעם אני קוראת בו עמוד או שניים. שקט לי וטוב. אני נחה.

העובדה שהמציאות מתגלה מעת לעת כעטיפה בלבד אינה רעה בהכרח, אני אומרת לעצמי. הרי את זה למדתי גם, בכאב רב, בשנים הארוכות שבהן איבדה אמא שלי בהדרגה את עולם המילים המוכרות. כשמתפרק המוכר מתגלה להרף רגע קצר ומפחיד אחד משהו אינסופי, שממנו באנו ואליו אנחנו הולכים. שומה עלינו שוב ושוב להשיל את השגור ולהיזכר בקיומו.

אני יושבת לי על שפת הנהר. האימפרסיוניזם מתגלה פתאום אף הוא כאחת הבבואות של הרשימו. העולם פרוש לפני שמות שמות. חלקם קרובים, מרביתם רחוקים. רוב רובם מכוסה ממני, רק את מקצת מקצתם אני יודעת.

והרי אפילו את כל שמותיי שלי איני יודעת לאשורם.

וכך, כשהידיעה ואי הידיעה חובקות אותי משני צדדיי ומלוות אותי כזוג הורים, אקום לי מכאן ואמשיך ללכת.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ו' אלול תשע"ב, 24.8.2012