"אם לא נשתדל להשיגם, מי יודע אם עוד נוכל" / דותן גורן

ערב מלחמת העולם הראשונה קמה ביישוב היהודי 'החברה להחזקת המקומות ההיסטוריים בארץ-ישראל', שבין חבריה היו הרב קוק ודוד ילין. במבחן התוצאה היא כשלה אבל החלום עשה את שלו. מאה שנה להקמתה

בשנים האחרונות אנו עדים לתהליך שיקום, שימור ופיתוח של אתרי המורשת הלאומית באמצעות רשויות וגופים שהוסמכו לכך מטעם ממשלת ישראל. בחינה היסטורית של התופעה מגלה כי המודעות והעשייה הציבורית של היישוב היהודי בנושא החלו לקרום עור וגידים כבר ערב מלחמת העולם הראשונה, עם הקמתה של 'החברה להחזקת המקומות ההיסטוריים בארץ-ישראל' (חלמה"ב). היה זה ניסיון ממוסד ראשון מסוגו לקניית אחיזה באתרים המסמלים את זיקתו של עם ישראל למולדתו ההיסטורית. במאמר זה ברצוני לפתוח צוהר לתולדות החברה, שעד כה זכתה למעט התייחסות במחקר ולאי-הכרה חברתית לפועלה.

נרכש בידיהם. מזבח מנוח.
קרדיט: דניאל ונטורה.

תחילת המאבק

מעיון בפרוטוקולים של אספות החלמה"ב, השמורים בארכיון הציוני המרכזי, עולה כי החברה נוסדה במלון קמיניץ בירושלים בפסח תרע"ב (אפריל 1912) במטרה "…להחזיק ולקים את השרידים ההיסטוריים היהודים בארץ-ישראל, ולהשתדל בכל האפשרות בגאולתם". היוזמה להקמתה צמחה מקרב בני היישוב היהודי בארץ-ישראל, אך בעבודתה היו שותפים חברים מכל זרמי היהדות בתפוצות. הרקע המרכזי להקמת החברה בעת ההיא נעוץ בהחלטת המג'לס אדארה (מועצה מנהלית) בירושלים לאסור על היהודים את הבאתם של כיסאות, ספסלים ותשמישי קדושה לתפילה ברחבת הכותל המערבי (נובמבר 1911). ואכן, כבר בפתח האספה לכינון החברה הכריזו הנוכחים כי עליה לפעול "…פני כל דבר בגאלת המקומות אשר לפני ה'כתל המערבי' [שכונת המוגרבים] ותקון הדרך להגיע אליו…".

במועד מאוחר יותר העלו מייסדי החלמה"ב סיבות נוספות שהביאו להקמתה. צערם הרב היה ניכר נוכח הזנחת המקומות הקדושים והאתרים ההיסטוריים בארץ-ישראל. לטענתם, התרשלות היהודים ברכישתם ואחזקתם הביאה לכך שעתיקות "מימי עברנו המזהיר" הועברו לבעלות מוסדות נוצריים של המעצמות הזרות (בייחוד כנסיות וחברות מדעיות), שהשקיעו ממון רב ברכישתן וחקירתן בעקבות גילויה מחדש של 'ארץ הקודש' במהלך המאה התשע-עשרה. להמחשת צדקתם הציגו ראשי החברה שתי פרשיות שנחרתו היטב בתודעת היישוב היהודי: א) מערת כלבא-שבוע (קברי המלכים) בירושלים, שנרכשה על-ידי משפחה יהודית-צרפתית בשם פרירה והועברה לבעלות ממשלת צרפת; ב) מערת חגי זכריה ומלאכי (קברי הנביאים) במעלה הר הזיתים, שנמכרה על-ידי ערבי מהכפר א-טור לבעלות הכנסייה הרוסית הפרובוסלבית.

באותה עת העלו ראשי החברה על נס את מצוות העלייה-לרגל לארץ-ישראל, אך באותה נשימה הפנו אצבע מאשימה כלפי בעלי-הון יהודים המגיעים לארץ כדי לרכוש קרקעות להתיישבות ממניעים אידיאולוגים-ציוניים, ואינם נרתמים לפעול למען אתריה ההיסטוריים המסמלים את המורשת היהודית. לאור התחרות הבין-דתית עם המוסדות הנוצריים על השליטה במקומות הקדושים ואוזלת היד של אנשי היוזמה הפרטית כהגדרת ראשי החלמה"ב, ביקשו האחרונים לעורר את היהודים לפעול במהירות ובנחישות לקניית אחיזה באתריה ההיסטוריים של ארץ-ישראל פן תאבד הזדמנות זו לעולמים: "עד כמה שאנו חייבים להזדרז בכלל לרכֹש קרקעות בארץ-ישראל בכל הזמנים צריכים אנו זרוז יותר ברכישת השרידים ההסטוריים שאינם מרֻבים מאד בארץ, אלא אם לא נשתדל להשיגם בעוד מועד מי יודע אם נוכל עוד להשיגם בכלל?".

 במהלך האספה המייסדת גיבשה החלהמ"ב שורת צעדים להמשך עבודתה – נבחר ועד חברה מרכזי אשר לו סניפים בארץ-ישראל ובחו"ל; נקבע כי כל הכנסותיה יופקדו בבנק אפ"ק בירושלים וקבלות יישלחו לתורמים; הוחלט על גביית דמי-חבר מהמצטרפים לחברה; הוסכם כי כל ההוצאות להשגת תכלית החברה יחולו עליה בלבד; הוטל על ועד החברה המרכזי (הוועד הפועל) בארץ-ישראל לערוך דו"ח על החלטותיו ומעשיו; נקבע כי לוועד החברה המרכזי יהיו שני סניפים בירושלים וביפו. על הסניף הירושלמי נמנו המחנכים דוד ילין ויוסף בר"נ מיוחס (ששימש מזכיר החברה) ומנהל בנק אפ"ק בירושלים ד"ר יצחק לוי. על הסניף היפואי נמנו נציג 'חובבי ציון' בארץ-ישראל והסופר יהושע אייזנשטדט-ברזילי, מנהל 'המשרד הארץ-ישראלי' מיסודה של ההסתדרות הציונית ד"ר ארתור רופין וכן רבה של יפו והמושבות אברהם יצחק הכהן קוק (הראי"ה).

פרופיל נמוך

כשנה לאחר היווסדה אושרו תקנות החלהמ"ב, שבהן גובשו נהלי עבודתה ונבנתה מסגרתה הארגונית. מקום מושבה נקבע בירושלים ולהשגת יעדיה הוכנה תוכנית עבודה שכללה הגנה פיזית ומשפטית על אתרים בעלי משמעות היסטורית לעם היהודי בירושלים ובארץ-ישראל; רכישת אתרים היסטוריים ושיתוף פעולה עם חברות יהודיות ציבוריות העוסקות בכך; תמיכה במחקרים העוסקים באתריה ההיסטוריים של ארץ-ישראל, ועריכת חפירות ארכיאולוגיות באתרים היסטוריים שבבעלות החברה. במסגרת זו הוחלט על כינוס אספה כללית שנתית לשם בקרה על פעילות החברה ומאזנה הכספי. בעת ניסוח התקנות עמד הראי"ה על החשיבות ברישום הבעלים של האתרים ההיסטוריים באופן שימנע מהם "את היכולת של מכירה או שיעבוד והשכרה וכו'". בנוסף-לכך הוא דרש כי ניהול החברה ייעשה "על פי התורה והיהדות הנאמנה". מבחינת התקנות עולה כי עמדתו התקבלה רק בחלקה הראשון.

במהלך פעילותה שמרה החלמה"ב על 'פרופיל' נמוך ונמנעה מתעמולה פומבית, שתחשוף את מטרותיה בפני הממשל העות'מאני. בראשית דרכה נקראה החברה בשם 'האגודה לגאולת המקומות ההיסטוריים בארץ-ישראל ולהחזקתם', אך בשל חשש מצד חבריה כי עצם השימוש במילה 'גאולה' בפני השלטונות "יסב… רעש במקומות ידועים", שונה שמה ל'חברה להחזקת מקומות היסטוריים'. חשש נוסף היה מעימות ישיר עם מוסדות נוצריים אשר שמו להם למטרה לרכוש אתרים בעלי משמעות דתית והיסטורית בארץ-ישראל. על כן התבקשו החברים להצניע את יעדי החברה "לבל תעשה לנו העבודה אחר כך בהתעורר 'האריות הישנים' מתרדמתם". כמו-כן חששו ראשי החלמה"ב פן ייוודעו מטרותיה למתווכי מקרקעין, ואלה ינצלו זאת לספסר באדמות ובכך יגרמו להאמרת מחיריהן.

למעלה משנתיים (1914-1912) פעלה החברה בחשאיות ותפקדה כמעין מועדון חברים סגור ללא פרסום וגיוס כספים המוני. על-אף מעטה הסודיות שאפף אותה, הכינו חבריה רשימות של מועמדים פוטנציאלים להצטרפות לחברה, והידיעות על פועלה הועברו מפה לאוזן. במסגרת עבודת ההסברה הפיצה החברה 'קול קורא' לחלוקה פנימית בסניפיה ובקרב דמויות מפתח שביכולתן להביא לקידום מטרותיה. בד-בבד נשלח ילין להשתתף בקונגרס הציוני הי"א בוינה (ספטמבר 1913), ובו הרצה על אודות החברה וצירף לה חברים חדשים. בסיומו של הקונגרס ערך ילין סבב פגישות באירופה ובמצרים, ובמהלכו נועד עם ראשי קהילות, בעלי-הון ואנשי אקדמיה יהודים וקרא להם לתמוך בחברה במישור הכלכלי ובמישור המדעי. מבחינת משאביה הכספיים נהנתה החברה מקבלת דמי-חבר שנתיים ומתרומות של חברים, אך הוצאותיה כמעט עלו על הכנסותיה והיתרה לא הספיקה להגשמת יעדיה.

להתוויית עבודתה השוטפת גיבשו חברי החלמה"ב רשימת מקומות קדושים ואתרים-היסטוריים המיועדים לרכישה, שיקום ופיתוח. במרכזה ניצבו רכישת בתי שכונת המוגרבים לטובת פיתוח רחבת התפילה בכותל המערבי והנגשתו למבקרים, רכישת המצבות ההיסטוריות בעמק קדרון (יד אבשלום, קבר זכריה, קבר בני חזיר, מערת עובדיה מברטנורא) וגידור בית העלמין הספרדי העתיק שבהר הזיתים. לגיוס הכספים החסרים לביצוע משימותיה פנתה החלמה"ב לבעלי-הון יהודים ולראשי מוסדות ציוניים כדוגמת הברון אדמונד רוטשילד ('הנדיב הידוע'), ראש 'הוועד האודסאי' מטעם חובבי-ציון מנחם אוסישקין ויו"ר דירקטוריון קק"ל מקס בודנהיימר, ואלה הבטיחו לסייע לה בתרומות נדיבות, שלא מומשו ברגע האמת. במקביל עמדה החברה בקשר עם ראש רבני תורכיה חיים נחום ועם שגריר ארה"ב בקושטא הנרי מורגנטאו (האב), וביקשה מהם סיוע במישור הדתי ובמישור הפוליטי מול הרשויות לאישור תקנותיה ולמימוש מטרותיה.

במהלך עבודתם ראשי החלמה"ב אף לא נרתעו מלפעול בערמומיות ובדרכים בלתי-חוקיות. הם זכו לשיתוף פעולה מצד גבאי ה'חברה קדישא' של ועד עדת הספרדים, ובאחד המקרים סתמו אלה את פתחה העליון של מערת יהושפט והניחו מצבות של קברי יהודים בכניסה למערת בני חזיר בעמק קדרון במטרה להערים על השלטונות העות'מניים בבואם לביקורת ולהוכיח כי השטח משמש לקבורה יהודית מקדמת דנא.

קץ המלחמה

על סדר יומה של החברה עמדו פעולות נוספות, כגון רכישת 'גבעת שאול' (תל אל-פול), הצלת בית העלמין היהודי מימי-הביניים במורד המזרחי של הר הבית, גידור מערת שמעון הצדיק, רכישת מערת קברי הסנהדרין, הרחבת מבנה קבר רחל בואכה בית-לחם והצלת 'חלקת קלישר' מנגד, רכישת חורבת אלוני-ממרא, קבר ישי אבי דוד המלך וקבר עתניאל בן קנז בחברון, רכישת חורבות בתי הכנסת העתיקים בגליל ובכללן חורבת בית הכנסת העתיק במירון, גידור קברי הצדיקים בטבריה ורכישת קרקעות מסביב לחלקת קבר הרמב"ם, רכישת אדמות יבנה, שבהן הציע הראי"ה להקים ישיבה לזכר עברה המפואר של העיר וחכמיה; רכישת קברי החשמונאים (המכבים) במודיעין; רכישת 'מזבח מנוח' וגידורו במושבה הרטוב.

על-אף התוכניות הרבות פרצה בקיץ 1914 מלחמת העולם הראשונה וכל מהלכי החברה הוקפאו. לאחר המלחמה היא לא שבה לפעילות והקיץ הקץ על קיומה. הסיבות לאי-חידוש עבודתה בתקופת המנדט אינן ברורות לגמרי, אך ניתן לשער כי חברו לכך מספר גורמים. בראשית תקופה זו חודשה בראשותו של ילין פעילות 'החברה היהודית לחקירת ארץ-ישראל' שנוסדה ב-6.4.1913 (כיום החברה לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה). עוד לפני המלחמה נוצרה יריבות בין שתי החברות על קבלת כספי תרומות, והכפילות עוררה את חשדנותם של התורמים. סיבה נוספת הייתה מדיניות הממשל הבריטי בכל הנוגע למקומות הקדושים ולאתרים ההיסטוריים בארץ-ישראל, שהתבטאה בהחלת עקרון הסטטוס-קוו במקומות הקדושים, בהקמת מחלקת העתיקות הממשלתית ובפרסום חוק העתיקות הממשלתי. מדיניות זו הגבילה את רכישתם של אתרים בעלי ערך היסטורי ומנעה את שיקומם בידי יהודים. על-כן לא נותרה לאחרונים ברירה אלא לערוך בהם חפירות ארכיאולוגיות.

במבחן התוצאה נכשלה החלמה"ב במימוש מטרותיה, עקב משך פעילותה הקצר ומשאביה הדלים. אולם חזונם של חבריה להיאחזות באתרים בעלי משמעות סמלית לעם היהודי בארץ אבותיו ושיטות עבודתה הייחודיות הוסיפו להדהד ולתת את אותותיהם במרחב בתקופת המנדט הבריטי ולאחר הקמת מדינת ישראל. במלאות מאה שנה להקמתה מן הראוי כי החברה תזכה למקום של כבוד בדפי ההיסטוריה של ההתיישבות היהודית בארץ-ישראל בעת החדשה.

ד"ר דותן גורן הוא עמית מחקר בקתדרה ללימודי תולדות קק"ל ומפעליה באוניברסיטת בר-אילן

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ו' אלול תשע"ב, 24.8.2012

פורסמה ב-24 באוגוסט 2012, ב-גיליון שופטים תשע"ב - 785 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: