אל תהרסו את הדמיון / רבקה שאול בן צבי

מסותיו של קאלווינו, הסופר האיטלקי הנודע, עוסקות בתכונות הייחודיות לספרות ומהוות בעצמן יצירת ספרות מענגת. רצף תובנות מעמיקות שאף מעוררות גילוי רוחני  

שיעורים אמריקאיים

שש הצעות לאלף הבא

איטאלו קאלווינו

מאיטלקית ואחרית דבר: ד"ר אריאל רטהאוז

זמורה-ביתן, 2012, 210 עמ'

'שיעורים אמריקאיים' הוא מן הספרים המרגשים והמרתקים שמעוררים פליאה גדולה יחד עם תענוג שאין לו שיעור. פליאה על המפגש עם יצירה כה שופעת ועולה על גדותיה בשפע דימוייה וציטוטיה; והתענגות על המשפטים הבהירים אך רבי הדמיון, על ה'קלילות', ה'מהירות', ה'דייקנות' ה'נראוּת' וה'ריבוי' שהם שמות חמשת הפרקים הראשונים.

לפנינו שרשרת של מסות העוסקות בתכונות מהותיות של היצירה הספרותית. לכאורה עוד ספר על ספרות, הנוסף על עשרות הספרים המנסים לפצח את סוד היצירה, החל מה'פואטיקה' של אריסטו, דרך 'אספקטים של הרומן' לפורסטר, 'אנטומיה של ביקורת' לנורתרופ פריי ועוד ספרים רבים בנושא. אך לאמיתו של דבר ספר שונה, שניתן להשוות אותו מבחינת עומקו ויופיו ל'הצחוק' של ברגסון או ל'הליכי טנטלוס' של שלמה גיורא שוהם, למרות שאינו דומה להם בתוכן או במבנה, אלא בתחושה העזה של גילוי רוחני שהללו מעוררים. 'שיעורים אמריקאיים' אינו דומה לספרי תיאוריה למיניהם, ורחוק באופיו מהכתיבה האקדמית לדורותיה. הוא שייך לסוגת המסה, המתאפיינת במבנים גמישים ואסוציאטיביים, בלשון ספרותית ובתכונה של חן (מישהו ראה פעם דוקטורט חינני?).

יתרה מזאת, אף שהנושא המוצהר הוא אפיוני הספרות, המסות האלה משלבות נושאים מתחומים אחרים בתחומי ההגות, הטכנולוגיה, הפסיכולוגיה והיצירה האישית של הכותב. בעיקר בולט הקשר בין דיון בספרות לבין ההקשר ההיסטורי כמתבטא בדוגמאות השונות. הספר נכתב לקראת סדרת הרצאות באוניברסיטת הרווארד, במסגרת תוכנית יוקרתית שאליה הוזמנו אישים מפורסמים בתחומי הרוח.

קאלווינו הלך לעולמו לפני שהספיק לממש את תוכנית ההרצאות, ולא זכה לראות את הספר, שנערך אחרי מותו ונוסף לו פרק אחד כנספח. הכותרת 'שיעורים אמריקאיים' מרמזת לייעודן הראשוני של המסות, ואילו כותרת המשנה – 'שש הצעות לאלף הבא' – מצביעה על ערכים ספרותיים פנימיים, שמהותיים לעשייה הספרותית וראוי להתמיד בשמירתם.

המיתוןס משולב במציאות. וולקן. פטר פאול רובנס.
מוזיאון דל פראדו, מדריד, 1636

להתגבר על הכובד

אפתח דווקא בערך השלישי, נראוּת, המשלב דיון ספרותי עשיר עם התייחסויות חוץ ספרותיות. הנראות היא עולם הדמיון המתגשם ביצירות, אך מה פשר המושג וכיצד הוא מתממש? אצל קאלווינו הדברים תמיד מורכבים ומגוונים, והוא ניגש לנושא הדמיון בצורות שונות. וכך אנו קוראים על דרכים שונות להבנת המושג כפי שנתפס על ידי הוגים ומשוררים. אנו גם למדים שהדמיון מתממש בספרות על ידי לשון התמונות; מה שמזכיר את 'לשון המראות' של ביאליק, כאילו קרא קאלווינו את 'הבריכה'.

לאחר דיון מרתק ורב גוונים בנושא הדמיון הספרותי, עובר קאלווינו לביקורת התרבות, ומביע חרדה לגורלו של הדמיון בציוויליזציה המערבית המאוימת על ידי ריבוי צילומים הורסי דמיון. קאלווינו מספר איך התפתח דמיונו, בטרם ידע לקרוא, הודות לציורי הקומיקס. הוא חושש שהיכולת לדמיין הולכת ומתפוגגת עקב עודפי התקשורת והתמונות. ויש לזכור שדבריו נאמרו בשנות השמונים של המאה העשרים, תקופה שהיום נראית תמימה בהשוואה לעולם האינטרנט של היום, שבו היכולת לשגר תמונות לכל דכפין ולא דכפין הגיעה לממדים מציפים.

ולהבדיל, עולם התמונות במובנו הספרותי ולא הצילומי-אינטרנטי-טלוויזיוני מאפיין את הכתיבה בכלל וגם את כתיבתו של המחבר. לאורך הספר כולו מציג קאלווינו תמונות מעולם המיתוס כדרך להבהרה ולהמחשה של רעיונותיו. בפרק העוסק ב'קלילות', למשל, גולת הכותרת, המוקד החי של הפרק, הוא המיתוס של פרסאוס והגורגונה כביטוי מורכב לנושא. זהו הציור המרכזי בפרק וממנו בונה קאלווינו תלי תלים של משמעויות. ב'קלילות' רואה קאלווינו מאפיין מובהק של היצירה הספרותית, אם כי אינו שולל את היפוכה, את הכובד הספרותי שאף הוא חלק מהמשוואה. אבל ה'כובד' שעליו מדלגת ה'קלילות' אינו אלא הסרבול, הגשמיות, הנדנוד היומיומי, מה שבהכרח כלול בעצם הקיום האנושי.

קראתי פעם בספר חסידי שהכבדות שבאדם מושכת אותו אל האדמה, בעוד הריקוד מעלה אותו לספירה מטפיסית מעבר למגבלות הכובד. ובמקביל לכך, בתחום רוחני אחר, רואה המחבר ב'קלילות' דרך לשונית-סגנונית להתגברות על הכובד, על מנת שהיצירה תתגלם כחי הנושא את עצמו ולא תיסחף לתוך השעמום שבהמוני הפרטים המכבידים בחיי היומיום. אני מניחה שהצד הים-תיכוני האיטלקי של קאלווינו קשור להדגשת הקלילות כערך, ומרבית הדוגמאות בפרק זה אכן לקוחות מיוון ואיטליה.

בספר מובאים מיתוסים רבים, התורמים לדיונים השונים את החידתיות וריבוי המשמעות המאפיינים את עולם המיתוס. כך למשל המיתוס של הפסטוס-וולקן (הפסטוס הוא האל היווני, וברומא הוא קרוי וולקן). הפסטוס הוא האל החרוץ והמופנם השוקד על מלאכתו הקשה, והוא ניגודו של הרמס – מרקוריוס, אל התקשורת (שממנו צמחה אגב המילה האקדמית המפחידה 'הרמנויטיקה'). שני המיתוסים הללו מסמלים את הכפילות במעשה היצירה, בין המלאכה השקודה והמפרכת לבין המעוף, הברק וההשראה. לצמד הזה מתקשר גם סטורן, האל העצוב והמופנם, שהטמפרמנט שלו מאפיין משוררים רבים.

צמד ניגודים אחרים הקשור ליצירה הוא 'גביש' מול 'שלהבת'. הגביש בהיר ובעל מבנה מושלם, לעומת הלהבה המרצדת וחסרת הגבולות במהותה. נראה לי שניגוד זה מקביל למה שניטשה כינה בשם 'אפוליני' ו'דיוניסי', ששילובם הוא המאפשר את המימוש היצירתי בתכנים דיוניסיים חסרי גבולות ועיצוב אפוליני בהיר ומאורגן.

      מעוף רוחני

תובנות מעניינות למכביר מופיעות לאורך כל הספר. בפרק 'התחלות וסיומים', למשל, סוקר קאלווינו סוגים שונים של פתיחות ומסביר שהפתיחה הקלאסית, המציגה בפרוטרוט את נתוניו המציאותיים ואף הרשמיים של הגיבור, נועדה ליצור הבחנה הכרחית בין הסיפור לבין אינסוף הסיפורים הקיימים שלא סופרו; לתת לנו את תחושת הבידול ממרחבי המציאות, על מנת להיכנס לפרטיות ולחד פעמיות של הסיפור המסופר. בפרק דיונים רבים על צורות שונות של התחלות, וגם דיון בסיומים, שפחות אנרגיה מוטענת בהם, ולכן הם סתמיים וחיוורים לעתים בהשוואה לפתיחות.

חמש התכונות הנדונות הן כאמור: קלילות, מהירות, דייקנות, נראות, ריבוי. כל תכונה נפרשת גם במהותה העל זמנית כמו גם ביחסה אל התקופה ואל חילופי העתים. ישנם דיונים שאינם מחדשים הרבה, כמו למשל הדיון ב'מהירות' כביטוי לדינמיקת הזמנים של העלילה והמשחק בסדרי הזמנים; כל סטודנט לספרות לומד זאת בקורס זה או אחר. אך אופן הדיון, מרחבי הציטוטים, החריגות והסטיות וההיבט האישי-וידויי נותנים לדיון אופי שונה בתכלית מאשר שיעור ביסודות הפואטיקה. המיוחד באופן כתיבתו של קאלווינו הוא המעוף הרוחני, ואפשר לומר שכל התכונות שמונה קאלווינו ביצירה הספרותית באות לידי ביטוי באוסף המסות הללו, שהוא ספרות בפני עצמה.

כיוון שאינני יודעת איטלקית לא אוכל לשפוט את התרגום באופן מקצועי, אבל לפי היופי והבהירות אין לי ספק שהוא מעולה ממש. ב'סוף דבר' דן רטהאוז בזיקות שבין מפעלו הספרותי של קאלווינו לבין מפעלו המסאי, והדבר עשוי לעניין את מי שכבר נחשף ל'הערים הסמויות מעין' ולספרים אחרים. במאמרו זה מתמקד רטהאוז בציטוטים הרבים וטוען שלעתים קשה להבחין בגבולות שבין התובנות האישיות לבין המקורות הרבים המובאים כחלק בלתי נפרד מהדיון. להרגשתי, ניתן להבחין בבירור בין הדברים ואין הציטוטים אלא אמצעי המחשה שמעניק תנופה אסתטית והיפתחות אל הידע הספרותי הרחב והעמוק של קאלווינו, ודרכם הוא מזקק את תובנותיו.

אוסיף ואומר שדבריו של קאלווינו עצמו ראויים לציטוט כמבעים גבישיים מזוקקים שכל אחד מהם אוצר בתוכו אינטואיציה אמנותית. במהלך הקריאה סימנתי לעצמי מבעים כאלה, כגון זה: "אני מאמין שכתיבת פרוזה אינה צריכה להיות שונה מכתיבת שירה: בשני המקרים מחפשים אחר ביטוי הכרחי, יחידאי, טעון, תמציתי, נחרת בזיכרון" (עמ' 77). כמו הספר הזה, היחידאי והנחרת בזיכרון.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ו' אלול תשע"ב, 24.8.2012

פורסמה ב-24 באוגוסט 2012, ב-ביקורת ספרים, גיליון שופטים תשע"ב - 785, עיון ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: