תגובות לגליונות קודמים

תגובות למאמרים "פלפול לשעת הפנאי" מאת רוני שויקה, "התנ"ך האבוד" מאת חגי משגב ו"קוצה של ו"ו", מאת תמיר גרנות

להלכה יש מה לומר / אברהם סתיו

שמחתי לקרוא את דבריו של ד"ר שויקה, על אף הבוטות שבהם, משום שיש בהם כדי להבהיר ולחדד את הרקע שעל גביו נכתב הספר "בין הזמנים" ואת מטרותיו. מעבר להשגות מקומיות על פרטים ספציפיים המובאים בספר, חלקן מוצדקות וחלקן פחות, עולה מדבריו של ד"ר שויקה טענה עקרונית אחת החוזרת ונשנית לאורך מאמרו:

יש להיזהר מהאשליה שניתן לפרוט את התביעה הדתית הגדולה שהא-ל דורש מהאדם, הבאה לידי ביטוי עוצמתי במיוחד במצוות תלמוד תורה, לידי פרוטות של סעיפים הלכתיים…

הציפייה שההלכה תעניק לנו הדרכה מלאה לחיים ללא סתירות, התלבטויות ומאבקים פנימיים אינה נכונה מבחינה דתית ופסולה מבחינה חינוכית…

אני בספק אם ניתן למלא את הקטגוריות ההלכתיות הישנות במרחב זה תוכן חדש שיתאים לדורנו. אני מאמין שחינוך טוב לתרבות והקשבה יגדל דור שיצליח למצוא את דרכו בכוחות עצמו…

לדעתו של ד"ר שויקה אין מקום לשימוש בכלים הלכתיים ביחס לתרבות הפנאי של האדם. ההלכה צריכה להצטמצם לשיטתו לדיני שבת ובשר בחלב, כשעולם הפנאי של האדם הוא ברשותו. שם הוא נדרש ל"תרבות והקשבה" בלבד ללא מחויבות לדבר ה' זו הלכה. בגישתו של ד"ר שויקה יש אמון רב באדם הפרטי ובשיקול דעתו העצמאי והבוגר, אך אין בה כל הערכה כלפי דבר ה' המתגלה במסורת הרוחנית של גדולי האומה מדורי-דורות. מתחת למעטה הביטחון העצמי שבעמדה זו מסתתרת בדידות עמוקה שנובעת מניתוק רוחני משלשלת הדורות של עם ישראל.

ניתוק מן הפנאי

אני מבקש לעמוד על הרקע להיווצרותה של גישה זו, אשר הולכת ותופסת מקום בקרב הציבור הדתי-לאומי. ניתן לדון באריכות במגמות השונות בציבור ביחס להקפדה על שמירת ההלכה, אך נדמה שסוגיית היחס להלכה בתחום תרבות הפנאי קובעת מקום לעצמה. אנשים רבים שמקפידים על קלה כחמורה בהלכות טהרת המשפחה ושמירת שבת לא יטרחו כלל לבחון האם עולם הפנאי שלהם עומד בקריטריונים ההלכתיים הראויים: האם העיתונים שאותם הם קוראים עומדים בגדרי הלכות לשון הרע, האם הסרטים שבהם הם צופים תואמים את ערכי הצניעות שעליהם הם מבקשים לבנות את חייהם וכן הלאה. מהו ההסבר לתופעה זו?

הטענה העומדת בבסיס כתיבתו של "בין הזמנים" היא שהניתוק בין הציבור ובין עולם ההלכה בשאלות אלו נובע בראש ובראשונה מתהליך ארוך של התנתקות עולם התורה וההלכה מעולם הפנאי והתרבות. תהליך זה, אשר ניצניו נראים כבר בתקופת התנאים והאמוראים, הלך והחריף עם התעוררות תנועות ההשכלה והציונות אשר איימו על עולם ההלכה ובכך גרמו לו להסתגר ולהתכנס. כך נוצר מצב שבו הגישה ההלכתית כלפי כל דבר שנגוע בריח של תרבות ופנאי הייתה שלילה מוחלטת, בבחינת "חדש אסור מן התורה". ממילא, כאשר החלה לצמוח חברה דתית המעורה בחיי הפנאי והתרבות הכלליים נוצר אצלה ניתוק פנימי בין שני העולמות, ואנשיה נאלצו לבחור בין גישה שנלחמת בעולם התרבות ללא הרף (וללא הצלחה מרובה) ובין גישה שזונחת לחלוטין את עולם ההלכה בכל הנוגע לתרבות הפנאי.

"בין הזמנים" מבקש ללכת בדרכו של מרן הראי"ה קוק זצ"ל, אשר חשף את העובדה שהסתירה בין עולם ההלכה ובין עולמות הפנאי והתרבות הינה סתירה מדומה ומלאכותית. עולם התרבות והפנאי, כמו עולם החקלאות, המשפטים והמסחר, נכלל גם הוא בתוך ד' אמות של הלכה וגם ביחס אליו יש להלכה מה לומר. אין היא שוללת אותו מכול וכול או מפקירה אותו לרצון איש ואיש.

הראי"ה קוק זצ"ל לא נהג להרבות בציון מפורש למקורות שעליהם מתבססים דבריו, ובכך מבקש "בין הזמנים" להוסיף ולהרחיב את דבריו. אחת ממטרותיו של הספר היא להראות שעולם הפנאי ואף עולם התרבות היו חלק מן המרחב ההלכתי לאורך כל הדורות, ודת ישראל מעולם לא שללה אותם באופן קטגורי.

התמודדות עם הריחוק

ד"ר שויקה מלין על השימוש במקורות ארכאיים שאינם רלוונטיים לימינו. אכן, כמו בכל התחומים ההלכתיים, גם עולם התרבות והפנאי הולך ומתרחק מן המציאות שבה נכתבו דברי חז"ל והראשונים. גם במאמרו של ד"ר שויקה וגם ב"בין הזמנים" ישנה מודעות עמוקה לריחוק הזה, אך השאלה היא כיצד מתמודדים איתו: דרכו של ד"ר שויקה היא להתנתק לחלוטין מן המקורות ההלכתיים ולבור לו דרך שתישא חן בעיניו. אך דרכו של "בין הזמנים" היא לעשות כל מאמץ לחלץ מן המקורות את הרעיונות העקרוניים העומדים בבסיסם ויכולים להנחות גם את חיינו בעת המודרנית. כך למשל מנסה הספר ללמוד מיצחק שיוצא לשוח בשדה ומהדוד והרעיה בשיר השירים שיוצאים לשדה ולנים בכפרים על כך שתופעת הטיולים הייתה מוכרת ולגיטימית בעיני התנ"ך, גם אם יש מקום להבדיל בינה ובין טיולי הנוער לנפאל כפי שטוען בצדק ד"ר שויקה.

אסיים בנקודה אישית. כאשר סיפר לי אבי מורי לראשונה שהוא מתכוון לכתוב ספר שעוסק בתרבות הפנאי, תמהתי: "ממתי אתה יודע מה זה פנאי? אני לא זוכר שאי-פעם ראיתי שיש לך פנאי!". ואכן, אבי מורי הוא איש תורה ואיש הלכה, לא איש של פנאי. נקודה זו עולה בבירור מבין דפי הספר, ודומני שהיא זו שהעלתה את חמתו של ד"ר שויקה. המבקש למצוא בספר התמודדות רוחנית עם בראק ופיקאסו, או ניתוח עומק של תפיסת האמנות ביהדות מול זו של קנדינסקי ומונדריאן, יתאכזב עמוקות. "בין הזמנים" הוא ספר הלכה, וככזה הוא דן בשאלות הלכתיות. מטרתו של "בין הזמנים" איננה ניתוח עומק של מגמות תרבותיות בעולם המוזיקה או האמנות, ולא מתוך עולמות אלו הוא שואב את כוחו. מטרתו היא שרטוט התוואי ההלכתי של גבולות האסור והמותר במקביל לעמדות המחשבתיות העקרוניות ביחס לפנאי ולתרבות. בתוך גבולות אלו יש עוד מקום רב לדיון ולליבון הן מתוך מקורות היהדות והן ממקורות אחרים, וכל המוסיף יוסיפו לו מן השמים.

———————–

טעות בדבר הלכה / אוריאל בנר

חגי משגב מסתמך במאמרו על דברי הרמב"ם (סוטה ג, ב) ולפיהם יש להזכיר לאישה הסוטה את חטא ראובן שבא על פילגש אביו, כדי להגן על דרך לימוד הפשט. לדבריו, דבר זה נקבע להלכה ולא הובא כדברי אגדה, ועל כן יש ללמוד ממנו הלכה למעשה.

אלא שאם בהלכה עסקינן כדאי לראות מה אומרים שני עמודי ההלכה ר' יוסף קארו והרמ"א על הדבר. ר"י קארו בכסף משנה כותב: "מה שכתב על פשטו כלומר דכתיב ביה וישכב ראובן את בלהה פילגש אביו אבל לפי האמת ח"ו מלומר כן על אותו צדיק וכדאיתא בפרק במה בהמה". כלומר, ברור שדברי הגמרא המצילים את ראובן מחטא גילוי עריות הינם הנחה פשוטה שממנה צריך לצאת.

אם כן, מה פשר אזכור הפשט באוזני הסוטה? תשובה לכך מצויה בתשובה מפורסמת של הרמ"א  (סימן י"א) אודות חשיבות השלום, שבה מורחבת מעט היריעה. גם הוא מקשה על הרמב"ם "הרי אמרו ז"ל פרק במה בהמה כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה. גם אמרו במגילה (כה, ב) פרק הקורא את המגילה במשנה מעשה ראובן נקרא ולא מתרגם, ופירש אדון המפרשים רש"י ז"ל משום גנותו. ואם כן קשה, וכי מפני הטמאה הזאת שלא תשתה ותמות ובודאי אינה כדאית לשמוע, נוציא שם רע על ראובן הצדיק ונאמר שחטא ונכחיש המקרא שנאמר ומעיד עליו שלא חטא?".

ומתרץ הרמ"א: "אלא על כרחך לומר שהטעם הוא כדי שלא ימחק השם הנכתב בקדושה ובטהרה, כמו שאמרינן עשי לשמו הגדול שלא ימחה על המים". לדבריו אנו סוטים מן האמת העובדתית וגם מהיחס הראוי לראובן אך ורק בגלל נחיצות המטרה – מניעת מחיקת שם ה'. אם כך, צריך ד"ר משגב לשמוח על כך שכל שומעי שיעוריו אכן קשובים לבעלי ההלכה המובהקים ומתקוממים כנגד פירוש אחר.

באתר המוסף התייחס ד"ר משגב לדברי הכסף משנה, אך מדבריו הסיק כי "המסר החינוכי, שהוא העיקר בדבריי, בוטה עוד יותר: כדי 'לחבר' את החוטא (ואיך שלא נסתכל על זה, הסוטה איננה מצדיקי הדור) הותר אפילו לומר דברים שאינם אמת על צדיקי המקרא!". אך אחרי שרואים את דברי הרמ"א, ברור שאין כאן מטרה ל"חבר" את הסוטה כחלק ממהלך חינוכי אלא ניסיון למנוע מחיקת שם ה'. חשוב לציין שהרמ"א רואה בדבריו אלו דברים פשוטים וברורים ועל בסיסם הוא קובע הלכה בעניין שבו הוא עוסק: "מעתה נדון קל וחומר בנדון דידן, ומה מחיקת השם יתעלה שנדחה מפני השלום אפילו הכי דוחה הוצאת לעז על בני אדם הכשרים, הבאת שלום שדוחה מחיקת השם אינו דין שידחה הוצאת שם רע. ואם בהבאת שלום שבין איש לאשתו כך, על אחת כמה וכמה הבאת שלום שבין משפחה ועיר וכרך".

סוגיה זו לא ללמד על עצמה בלבד יצאה אלא להוסיף נדבך בכל הדיון על חטאי גדולי ישראל, ולומר ששני עמודי ההוראה שההלכה בנויה עליהם אינם רואים דעה אחרת כדעה לגיטימית וברור להם שראובן לא חטא בצורה המשתמעת מהפשט. דומני שלאור הדברים הללו כדאי לקרוא בעין ביקורתית את סיכומו של משגב כלפי הדעה שהוא שולל: "גישה זו מתעלמת מהפשט עצמו וכאמור מההלכה המפורשת. התוצאה היא בורות. ומן הבורות צומחת הקנאות, שלילת הדעות האחרות והעמים האחרים, טוטליטריות של המחשבה והוקעת האחרים ככופרים" – ולבדוק שמא גם סוף דבריו מוקצן ואינו מדויק כתחילתם.

—-

וי"ו החילוק / אליעזרה הרצוג

אבקש להביא דוגמה נוספת לתופעה שתיאר גרנות במאמרו, והעוסקת בהופעתה של 'וו' החיבור בספר דברים. אך ראשית, הערה סגנונית: וי"ו החיבור מופיעה במקרא בדרכים שונות; ביניהן כאשר היא מופיעה בחלק מרשימה שמית. דוגמה לכך היא הפסוק "ויולד לאהרן את נדב ואת אביהו את אלעזר ואת איתמר'. וי"ו החיבור אינה מחברת כל אחד מהשמות (נדב ואביהו ואלעזר ואיתמר) אלא עומדת לפני אביהו ואיתמר בלבד, וכך מחלקת את בני אהרון לשתי קבוצות: נדב ואביהו, שמתו בהקריבם אש זרה לפני ה' מחד, מול אלעזר ואיתמר, שלא מתו בנסיבות אלו, מאידך.

ומכאן לדוגמה מעשרת הדברות: ברשימת השובתים ממלאכה בשבת ישנו הבדל בהופעתה של וי"ו החיבור בדברים ובשמות. בדברים מחברת הוי"ו בין כל אחת מהדמויות – 'לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך ושורך וחמרך וכל בהמתך וגרך אשר בשעריך'. לעומת זאת, בשמות מחברת הוי"ו בין כל אחת מהנזכרים לבד מהעבד – 'לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך עבדך ואמתך ובהמתך וגרך אשר בשעריך' – וכך יוצרת שתי קבוצות: בני המשפחה (אתה, ובנך ובתך') מחד, והרכוש (עבדך ואמתך ובהמתך וגרך') מאידך (ה'גר' מחובר לקבוצה השנייה בהיותו האחרון ברשימה או כנספח לאלו שאינם בני משפחה).

מעיון זה ניתן להסיק שהרשימה בשמות, המפרידה בין העבד לבני הבית, משקפת פער מעמדי בין דמויות אלו, ואילו הרשימה בדברים, המעמידה ב'שורה אחת' את העבד והאמה עם הבן והבת, משקפת מעמד שוויוני בין האנשים הנזכרים. חיבור העבד לבני המשפחה על השוויוניות המשתמעת ממנו עולה בקנה אחד עם הגישה הסוציו-הומנית המאפיינת את משנה תורה. גישה זו, הנדרשת לבניית חברה מתוקנת, באה לידי ביטוי, בין השאר, בריבוי מצוות המכוונות לטובת העניים והחלשים בחברה, בכינוי הסולידרי והשוויוני, 'אחיך', לעבד העברי, בנימוק סוציאלי למצוות השבת ('למען ינוח עבדך ואמתך כמוך'), המשווה את מנוחת העבד והאמה לזו של האדון (בשונה מהנימוק התיאולוגי, 'כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ', בשמות כ, יא), ועוד.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ט אב תשע"ב, 17.8.2012

מודעות פרסומת

פורסם ב-19 באוגוסט 2012,ב-גיליון ראה תשע"ב - 784, תגובות. סמן בסימניה את קישור ישיר. 3 תגובות.

  1. בדברי תגובתו למאמרי "התנ"ך האבוד", מביא אוריאל בנר את דברי ה"כסף משנה" על הרמב"ם, ואת דברי הרמ"א באותו עניין. עיקר דבריו הם כי שני עמודי ההלכה האלה מחזיקים בחפותו של ראובן כדבר המובן מאליו, ומתרצים את דברי הרמב"ם – האחד מסתפק בציון העובדה כי ראובן לא חטא, ולפיכך הדברים שנאמרים לסוטה אינם האמת; ואילו הרמ"א מוסיף ומסביר כי אמירת דבר שאינו אמת נעשית כדי למנוע מחיקת שם ה' על המים.
    ראוי להביא פה את דברי הרמב"ם במלואם: "ואומרים לה בתי הרבה היין עושה. הרבה שחוק עושה. הרבה ילדות עושה. הרבה שכנים רעים עושים. אל תגרמי לשם הגדול שנכתב בקדושה שימחה על המים. ואומרין לה בתי הרבה קדמוך ונשטפו. ואנשים גדולים ויקרים תקף יצרן עליהן ונכשלו. ומגידין לה מעשה יהודה ותמר כלתו. ומעשה ראובן בפלגש אביו על פשטו. ומעשה אמנון ואחותו. כדי להקל עליה עד שתודה."
    הרי דבריו מפורשים, שמטרת האמירות לסוטה לגרום לה שתודה, "להקל עליה", כדי למנוע את מותה, אף אם היא חוטאת. למעלה מזו, הטיעון של מניעת מחיקת שם ה' משמש פה כאמצעי לגרום להודאתה, ולא הפוך; כלומר לא מניעת המחיקה היא המטרה והודאתה האמצעי, אלא להיפך – הודאתה היא המטרה, ומניעת המחיקה היא אחד מהאמצעים.
    ולא זו בלבד, אלא ששאר הסיפורים המובאים בדברי בית הדין בודאי הם כפשטם, ולא עלתה על דעת איש לומר שיהודה לא חטא בתמר או שאמנון לא אנס את תמר. עצם ראיית הרמ"א מכך שמעשה ראובן נקרא ולא מיתרגם תמוהה, שהרי גם מעשה אמנון בן דוד זוכה לאותה התייחסות, וכאמור איש לא רואה בזה ראיה לזכותו של אמנון. סוף סוף, יש סיפורים אחרים שיוכלו להביא לאותה מטרה, והרמב"ם עצמו לא היה חייב להביא את מעשה ראובן, שלא נזכר במשנה כלל אלא בגמרא (ושם אף לא נדון כלל מעשהו עצמו, אלא הודאתו בלבד, והודאה זו, אם אינה על מעשה של ממש, לשם מה יש לספר עליה לסוטה, החשודה במעשה של ממש?).
    אולם מעבר לדיון בדברי הרמב"ם כשלעצמם, מודגם יפה בתגובה זו הדו-שיח של חרשים העשוי להתנהל כאן. בנר רואה בכל מה שנכתב דבר אחד. על פי תפישתו, דברי הכסף משנה, מכיון שנאמרו על הרמב"ם, הם פשט ברמב"ם, וכמוהם דברי הרמ"א. אין צורך אפילו להזדקק לדרך חשיבה אקדמית כדי להבחין שהדברים אינם מוכרחים כלל, והרמב"ם עומד בפני עצמו, ותפיסתו יכולה להיות אחרת. ההסבר שהרמב"ם אכן האמין שזו האמת הוא הסבר ישר יותר ומסתבר יותר בדבריו, וגם מתאים יותר ללשונו. אכן יכול בנר לומר ששיטת הכס"מ והרמ"א שונה, ולשיטתם יש דברים אחרים שלשמם נהיה מוכנים לומר לסוטה דברים שאינם אמת.
    והנה הגענו, אולי, לעומק המחלוקת הניטשת כאן. מהו סולם הערכים היהודי? האם מחיית שם ה' על המים גדולה מחייה של אישה החשודה בחטא? מה למעלה ממה? ומה מקומה של האמת?
    דומה שכאן נעוץ כל ההבדל בין השיטות השונות, ובכך אני מחזיק טובה לאוריאל בנר, שזכה והעמיד את המחלוקת על נקודת המוקד שלה, ו"יגדיל תורה ויאדיר".

  2. חיים ישר כח, השאלה תמיד היא האם התורה מסתדרת עם השכל הישר והאם דרך ארץ באמת קודמת לתורה. אותה תהום מפרידה גם בין הרמב"ם לרמ"א.

  1. פינגבק: תגובות לגליונות קודמים – גליון שופטים תשע"ב, 785 « מוסף "שבת" – לתורה, הגות ספרות ואמנות

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: