רש"י של הקבלה / חביבה פדיה

בפירושיו לאִדרות ולעץ חיים שילב הרב המקובל יהודה פתיה למדנות וקריאה מיסטית, השגה שכלית עם גילוי מגבוה. זיכרונו מקים לתחייה את הרנסנס היהודי שבמזרח. שבעים להסתלקותו

בראשית דרכי המחקרית הוצעה לי מלגה גבוהה מאוד בלי שביקשתי כלל – וזאת אם אעבור לחקור את תחומי המזרח, וספציפית את הסבא רבא שלי, הרב יהודה פתיה (1859־1942). אני מבינה היטב את הגורמים הבכירים במכון באוניברסיטה העברית שיזמו את הפנייה אלי ומעריכה את החשיבה המקורית שלהם, אך גם אני מאוד שמחה שלא נעניתי להם. לא נעניתי כי באותו זמן ובאותם תנאים זה היה נראה לי כמו לא לחקור ולא ללמוד אלא פשוט לספר. לכל היותר לספר במילים אחרות מה הסבא רבא שלי אומר ומה עוד ידוע לי עליו ולקשר את זה לבגדד.

הייתי צריכה לעבור דרך ארוכה ושנות מחקר רבות כדי להרגיש שמתוך המחקר ומתוך החיים אני יכולה להציע פרי בעל משמעות הנוגע לדבר הקרוב ביותר אליו. מסתבר שצריך להרחיק הרבה כדי לחקור את הקרוב, להגיע לנקודה שבה אתה מצליב הרבה קטגוריות חשיבה והרבה פרספקטיבות ופריזמות כדי לשים את עצמך כאובייקט חקירה מתוך התבוננות של תודעה היסטורית ופילוסופית משוחררת.

אור המזרח

הן בנושא המזרחי והן בנושא של טיפוס הדתיות המזרחית המסורתית – מעטפת הזהות הקרובה ביותר היא זו שהשלנו אותה כדי להתקרב לתרבות הסובבת; ללמוד; להתפתח; להכנס לדיסקורס התרבותי. הבית היה לא רק העבר על ציר הזמן אלא גם המודחק של המרחב. שאבנו בשקיקה את הלוגוס. התרחקנו מן המקור ובחירות דומות נעשו באופן לא מודע או מתוך פריצתו של המודחק. אולם המהלכים שעברנו היו הבסיס. אחרי החור השחור בהתפתחות הנפשית והאינטלקטואלית אפשר לחזור ולנסות לערוך סינתזות.

לא תמיד הבאנו בחשבון שבעוד אנו חוקרים את מה שנראה לנו ה"אחר" המובהק כגון קבלת ראשונים או החסידות אנחנו מפעילים באופן לא מודע וללא המשגה רפלקטיבית תובנות פנומנולוגיות אוניברסליות שהרגישות המיוחדת אליהן נבעה מהמיקום שלנו ברצף תרבות וברצף דורי המאיר בזוהר הבוקע מפני המזרח. היום אני חושבת שהרגישות שלי מראשית המחקר לנושא כפילות הסוד והפשט ובפרט לנושא החשיבה התמונתית והצורך להבחין בין טיפוסים של אקסטזה – כולם נבעו באופן מדוע פחות או יותר מתחושת החסר של המבט.

כדי להבין את הרב יהודה פתיה יש להבין איך קריאה רוחנית מיסטית פנוימאטית משתלבת עם קריאה למדנית. זו היא גישה לספר עץ חיים כמזקיק פירוש השקול לפירוש רש"י. מעבר לאיפיון הקריאה הרוחנית פנוימאטית כשלעצמה הרי שגם לא ניתן לנתק בינה ובין עמדת מעשי חסד ועמדת חסידות בתוך המציאות, כלומר עמדת תודעה והוויה כוללת.

שרשרת המסירה שלי אל הסבא רבא, או כפי שקראנו לו הסבא הגדול, היא דרך בנו חכם שאול, אבי אמי, שמחה עובדיה פתיה, שנלקחה לבית עולמה לפני שנה. היא הייתה המוציאה והמביאה בכל ענייני כתביו והקימה מכון על שמו. היא נולדה בכ"ח באב ותמיד ראתה בכך משמעות סמלית כלפיה. היא היתה העדה היחידה ברגע פטירתו בהיותה בת 8. הוא עצם את עיניו לרגע קל, תוך כדי עיון בספר קבלי, ולא פקחן שוב, זאת בהיותו שוכב על מיטתו.

ידידי ועמיתי פרופ' יהודה ליבס הגדיר את הרב יהודה פתיה כגדול המקובלים במאה העשרים. עתה היא שנת השבעים לפטירתו, ושנה לפטירת אמי, המתווכת אותו כלפי. אני עדיין זוכרת את המודעות הגדולות: "נכנס יין יצא סוד", מודעה רבה לאורייתא על פרסום הספר יין הרקח, פירושו לאדרא, ואת הסברו של סבי שהן יין והן סוד הם 70 בגימטריה.

ואכן, אפשר גם לדרוש כי הוטמע ומיצה את עצמו סוף סוף יין התרדמה, שבעים שנות שיכרון והתכחשות של תרבות ישראלית למקורותיה ביהדות, ובפרט לכאלה הנובעים ממזרח. חוני המעגל מתעורר משנתו, שנת הדור, וסוף סוף הסוד שנדחה יוצא לאור וסיפורים עתיקים תובעים קשב מחודש ומי שאזנו כרויה מוביל את הרנסנס התרבותי הזה בתחומים שונים.

לא רק מיישב סתירות

בכל הנוגע לרב יהודה פתיה יש להבחין בין השגות שכליות ובין השגות הנשענות על התגלות וגילויים. כאן יש להזכיר את ההבחנה של הרב קוק לגבי רמח"ל: "גדול היה כבוד הרמח"ל בעיני הרב (קוק), והיה בקי בספרי הקבלה שלו, קל"ח פתחי חכמה ואדיר במרום וכו', ולנבוני לחש אמר הרב שיש להבחין בכתבי רמח"ל בין דברים שהם השגות שכליות לבין דברים שהם גילויים עליונים" ('חיי הראי"ה', מבוסס על דברי הרב נריה, עמ' קסח). הבחנה זו נכונה גם לגבי הרב יהודה פתיה שאחז בשתי צורות הגישה אל הטקסטים הקבליים: השגת ידע בכלי חשיבה ובכלי היקש שכלי כמתבטא בספרו 'בית לחם יהודה', ובכלים של השגות וגילויים כמתבטא בספרו 'מנחת יהודה' שהינו חלק מכלל מסורות רחבות יותר בעניין זה.

ישנו דמיון בין גישתו הפרשנית של הרב בכל הספרים הקבליים. הוא ראה את עצמו כמעין פירוש רש"י קבלי, מלקט, מסדר, מגיה ומתרץ קושיות, קובע את הזיקות הפנימיות בתוך כתבי האר"י ובינו לבין הזוהר – בעוד רבים מן המפרשים לפניו הגדירם כבעלי תוספות, דהיינו כממוקדים ביישוב סתירות בדברי האר"י.

פירושו על האדרא רבא המשקף את לימודו בחברותא עם אביו נכתב בשנת תרנ"א. בשנת תרס"ח, כארבע שנים לאחר פטירת אביו, הוא מחבר לבדו את הפירוש לאדרא זוטא. את ה"סבא דמשפטים" חיבר באחרית חייו, בשנת ברצו"ת, היינו תרצ"ח־תרח"ץ.

הוא קיווה שאת ספרות האידרות יקראו וילמדו מראש חודש אלול ועד מוצאי כיפור, שכן ספרות זאת מייצגת את תיקון י"ג מידות הרחמים והיא סגולה לפתיחת שערי רחמים. נהוג היה שאת הסבא דמשפטים (פרשת משפטים שבזוהר) לומדים בערב לעילוי נשמה מפאת הדיון הרחב בגורל הנשמה בחיבור זה.

מקיים את הדור

מות גדולי הדור, ר' יוסף חיים ור' שמעון אגסי, מוריו וידידיו, היוו זרז משמעותי בגישתו לבאר את ספר עץ חיים:

אשר שני צדיקים אלו הם לבדם היו נמצאים בעירנו שרוב עסקם היה בעץ חיים ובשמונה שערים כל אחד ואחד הוא עוסק לבדו בחדר משכיתו בפני עצמו. והמה בזכותם וצדקתם היו מגינים על העיר, זה מפה וזה מפה. אפס כשגרמו העוונות, ונלקח ארון הא־להים ח"ר יוסף חיים ז"ל בשנת התרס"ט בי"ג אלול, התחיל העיר להיות צולעת […] והיינו מתנחמים בח"ר שמעון אהרן […] אחרי חמש שנים בליל ו' ח' לחודש מנחם שנת המביט לארץ ותרע"ד נסע גם הוא למנוחות.

הלימוד השכלי הסכמטי של הקבלה בונה מצב תודעה וגם בונה מצב הוויה. לימוד חכמת האמת הוא "מגן וצינה נגד מידת הדין" ודוחה את הגזרות על הדור. וזו בפירוש הגדרת המצב של החכם הלומד "בחדר משכיתו בפני עצמו" ומחזיק את הקיום החיצוני והגשמי של הדור.

מיד אחרי פטירת החכמים הללו מתחוללים מלחמת תורכיה בבריטניה, שיטפון בעיר בגדד, מגפת דבר, שריפת התורכים את העיר טרם בריחתם וכניסת הבריטים.

בחלום הלילה, כבר בתוך שבעת ימי האבלות על ר' שמעון אגסי, אחד מבני הקהילה מודיע לו שהוא הנבחר לקיים את הקהילה. ועל מה מתבסס קיום הקהילה? קיומה הוא באמצעות לימוד 'עץ חיים':

ותיכף אחרי הסוכות בתחלת שנת התרע"ה, אזרתי כגבר חלצי והתחלתי ללמוד בעץ חיים בשקידה גדולה והיה לי הלילה ללימוד והיום לתפילה ולצעקה, ולצאת על קברי הצדיקים ולסליחות ולתעניות עם הציבור ולגמור בכל יום התהלים עם שבעה כורתי ברית ולהרבות בצדקות מפני הצרות אשר סבבונו.

הווה אומר: על אף שהתחיל בלימוד זה מהיותו בגיל 24 (שנת תרמ"ב), רק למעלה משלושים שנה לאחר מכן הוא ניגש אליו מתוך תחושת אחריות ומנהיגות דור. הוא מזהיר בביאורו מלפלפל בדברי המפרשים. קבלה לא נועדה ללימוד פלפולי ואין לפלפל במפרשי עץ חיים כמו שמפלפלים בתוספות.

מעניין שר' יוסף חיים ור' שמעון אגסי המתוארים כאן כמקובלים מתבודדים מתוארים בספרו מנחת יהודה כמי שנכשלים באיתור השד היהודי בשם אליהו שנכנס בנער אחד וחושבים שהוא אכן אליהו הנביא (מנחת יהודה, עמ' 64). בכל אופן, כשלעצמו לא היה הרב יהודה פתיה מקובל מתבודד. דלת ביתו הייתה פתוחה לכל שואל ומבקש, לדורש עצת חלום ולחרד. הוא אף סבר במודע כי דחייה של המוני העם מובילה אותם לדרוש בעצת ידעונים ומאגיקונים מוסלמים.

"גדול המקובלים במאה העשרים. " הרב פתיה בביתו בשכונת מחנה יהודה בירושלים.
צילום: אליעזר רוט

פירושי החלומות 

באחד מחלומותיו הגדולים שהינו באמת בעל אופי חזיוני אנו שומעים כבדרך אגב על המקום שייחס לחלום: "ואפילו שפסקו אחר כך הנביאים בבית שני, על כל פנים היו לנו בעלי רוח הקודש או משתמשים בבת קול או בעלי חלומות אמיתיים המגידים לנו סיבת הצרה ההיא". הרי שנוספה מדרגה בדבריו מתחת לבת קול, והיא חלומות אמיתיים.

ישנו הבדל ניכר בין החלומות שמפרש הרב יהודה פתיה לאנשים ובין החלומות שחולם הוא עצמו. החלומות נחלקים בצורה ברורה וחדה: בחלומות שהוא מפרש לזולתו יש לעתים קרובות מרכיבים שכביכול ניתנים לפירוש בשפה פרוידיאנית ואילו חלומות שהוא עצמו או בני משפחה קרובים לו חולמים, כמו גם אנשים בעלי אינטרסים רוחניים, נוטים יותר להתפרש בטרמינולוגיה ובהקשר קרוב ליונג ותורת הארכיטיפים. כלומר, תפיסת החלום שלו רחבה יותר מהפיצול של הליבידו למין (פרויד) או לאנרגיה כללית (הכוללת דחפים רוחניים). אין תיאוריה אחת כמו שאין טיפוס אנושי אחד, יש שימוש בתיאוריות לפי טיפוסי בני אדם.

הפריודיזציה של ההוויה המנטלית של העולם עדיין שרירה וקיימת במפנה המאות התשע עשרה עשרים בעיראק. אנו רצופים אליה ברצף מסורתי חי. האם היא מלמדת אותנו רק על עיראק? בהחלט לא.

הדמיון לא רק של ספר מנחת יהודה אלא של האטמוספרה שבה גדלתי בילדותי לספר החזיונות של ר' חיים ויטל הוא הגבוה ביותר: חלומות הדדיים בקהילה, מערכת יחסים רבנית חברתית גלויה שיש לה גם מערכת יחסים נשמתית תודעתית גבוהה יותר, התת־מודע מכיל משחקים אחרים של הגמוניית הכוחות, שיקוף מצב הקהילה מבחינת חילון ועברותיה מבחינת גילוי עריות, אכילת טרפות, משיכה להודו, ובקיצור שיקוף כל הלא מודע של הקהילה.

חרדת הדין

לצד חרדתו מהיות דיין, כאשר כבר קיבל על עצמו להיות שופט בבית דין לקח זאת על עצמו בכובד ראש וכתעלומה בלשית לכל דקדוקיה. כמו אצל אגתה כריסטי ־
כולם חשודים וזכאים מההתחלה.

פסיקת ההלכה שלו, גם בענייני מנהגים, היתה מבוססת תמיד על דברים שבחן בעצמו: איסורי קטניות בפסח / איסורי גבינה מלוחה / שחיטת בשר – וזאת מתוך עמדה שלא להכביד על ציבור עני שלא לצורך.

מקובלים וחכמי ירושלים היו קרובים אליו. האדמו"ר מגור היה מגיע לרקוד עִמו בשמחת תורה בבית כנסת אהל רחל ברחוב דוד ילין הקרוב למשכן חסידות גור, ואף החליף עמו כובעים. הרב צבי פסח פרנק הוא בין המסכימים על ספריו. הרב יעקב וכטפיגל, ראש אב בית דין החתום על ההסכמה לספרו שנדפס על ידי סבי חכם שאול, אינו אחר מאשר סבו של אדם ברוך. את המידע הזה הביא לידיעתי אדם ברוך עצמו. עוד אחד מחסידים ואנשי מעשה בדרכו שלו, שאבדו לדורנו.

בזיקה לרב קוק ולרב אשלג – הרב יהודה פתיה לא פועל מתוך תודעת שבר. בידע הקבלי, כשאין תודעת שבר, לא מנסים לערוך סינתזות. אי אפשר להבין את המקום שבו הוא מהווה חוליה ברצף מהתמודדות רק עם אחד מכתביו. יש להביא בחשבון גם כתיבה איזוטרית ואקזטורית. יחד עם זאת, הוא תפס את השעה של הדור כשעת גאולה.

החסד כגולת הכותרת של החיים הרוחניים התבטא בפסוק ששינן לנו סבי ללא הרף בשם אביו: הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם א־להיך. משמעות ה"הצנע לכת" היתה ייחודית מאוד בדבריו ודמתה במשהו לשימוש של פרנץ רוזנצוויג בפסוק זה. אולם אין לי להרחיב בכך עכשיו.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ט אב תשע"ב, 17.8.2012

מודעות פרסומת

פורסמה ב-19 באוגוסט 2012, ב-גיליון ראה תשע"ב - 784 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. מדהים פשוט, כל הכבוד לאלחנן שמוביל את הנחלת מורשת עדות המזרח לצבור הרחב, וכמובן לחביבה על ההעמקה

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: