להיענות לקולות חדשים / חננאל רוס

הראי"ה קוק לא חש מאוים מתורות זרות ולא ראה בהן סכנה. לשיטתו, רעיונות פורצי דרך מהווים אפשרות לפתיחת אופק חדש. על עצמיות ופתיחות

      הדיון סביב סוג הפתיחות שיש לאמץ ורמתה מהווה עבור הציבור הדתי שדה קרב מתמיד ופורה. בדרך כלל נתפסת הסגירות כרצינות, ואילו הפתיחות מזוהה עם פשרנות ובינוניות. ככל תופעה, גם למושגי הפתיחות והסגירות ממתינות אפשרויות ואורבות סכנות. הסגור מסתכן באטימות, בצמצום ובחד ממדיות, ואילו לַפתוח ממתין מרחב עצום, שבו ניתן לאבד את הדרך האישית ואת הזהות הייחודית.

לכל רוחב הגותו, צידד הראי"ה קוק בפתיחות רבה לצד עצמיות קיצונית. אלא שאצלו פרדוקס זה הוליד עושר וגיוון, ולא בינוניות או אובדן דרך.

מבוא להריסת התורה? צ'רלס דארוין.
מוזיאון טורינו, איטליה, 1890

נפילת הצללים

העצמיות היא אחד הנושאים החשובים והנוכחים ביותר בתורת הרב. עצמיות היא מקוריות, המבטאת את החיבור לצלם א-לוהים הטבוע בכל אחד ואחת. הגשמת העצמיות מופיעה כביטוי אותנטי וזורם של האדם והכוחות הכמוסים בו. בעניין זה מקובל לשייך את הרב קוק לזרם הרומנטי, הגורס כי האדם צריך לפעול על פי הרצון הטמון בו. רצון זה מורכב משאיפותיו הגבוהות של האדם ומבקשותיו הפנימיות, שאינן זהות לדחפים הרדודים המציפים את פני השטח של הנפש האנושית.

הדרך ליצירת זהות אישית בריאה, שאינה נגועה בהשפעות זרות ושליליות, איננה מלאכה פשוטה, אך הרב דורש אותה בכל דרך אפשרית. השאלה שאנו מעלים נוגעת לאמצעים שבהם מותר ואף חובה להשתמש בדרך אליה. נביא שני מקורות המבהירים את יחס הרב לביקורות הנובעות מדעות ולימודים הקרויים בפינו 'חיצוניים':

אך מקֹצר דעת יחשבו נבוכי דורנו כי שיטת ההתפתחות על דרך קאנט, לאפלאס ודרווין ועוד מחכמי הזמן, תביא עמה הריסת התורה. חלילה וחלילה! תורתנו הקדושה כולה, עם כל מסורותיה ההסתוריות וקבלתה הנאמנה, לא תנוד אף נדנוד קל מפני כל בקורת (לנבוכי הדור, פרק ה).

אל קריאה בהירה זו נצרף התייחסות מאחד ממאמרי היסוד של הרב, 'ייסורים ממרקים':

למראה זעזועי האורות כמו אלה, חושבים שהאמונה נופלת – שהעולם מתהפך; ובאמת, הצללים נדים וזזים, בורחים ומסתלקים לפנות מקום לאור.

פעמים רבות לאורך ההיסטוריה ערערו תפיסות מדעיות ופילוסופיות רעיונות שנתפסו כחלק אינטגרלי מהיהדות, ונראה היה לרבים כי האמונה קורסת. הרב אומר כי תחושת נפילה זו אינה נכונה, כיוון שעל פי האמת רק צללים עשויים להתמוסס – כל רעיון שנסתר ונמוג, מתגלה ככזה שלא היה שייך לאמונה מלכתחילה. האמונה נראית כנופלת, אך זוהי למעשה נפילת המרכיבים שעבר זמנם, ותקומת האמונה המזוככת. הסתירה הגלויה חושפת אמת שהייתה נסתרת עד כה. הסתירה אינה רק מסתירה, אלא מסירה ומגלה (וזהו פשר שם המאמר 'ייסורים ממרקים'). המירוק הינו תהליך התשובה המתמשך שעוברת האמונה.

התחושה העולה מכתבי הרב היא שהוא לא פחד. הרב קוק התייחס לעולם המתפתח ולכליו כאל אמצעים המסוגלים לסייע לחשיפת אמיתות שאותן עלינו לקבל.

אין עוד מלבדנו

ישנן תובנות שאנו מגיעים אליהן בכוחות עצמנו, אך אפשר לשמוע חידושים גם מאחרים. ישנן הערות המאירות באור אחר את הדברים, ומאפשרות לנו לסגל ולרכוש נקודת מבט נוספת ורעננה. לימוד וקבלה שכאלה אינם חיצוניים, מפני שברגע שבו גילו לנו כיצד אפשר להסתכל, ולהבחין למשל בדמות החבויה בין בליל של קווים – אנו יכולים לראות אותה באופן ממשי. ברגע שהתובנה נקלטה, הרעיון הופך לחלק מוטבע וממשי בחיי השומע.

'חכמה בגוים תאמין', מלמד המדרש. הלוגיקה ותחומים בפילוסופיה הינם תורות מופשטות, אשר אין בהן משמעות לשאלה מי גילה את התשובה לשאלה. אין צורך שמרצה למתמטיקה יהיה דלתון. העובדה שהאישיות אינה רלוונטית לתחומים טהורים אלה מאפשרת לקבל את מסקנותיהם ללא חשש. לא בכדי התייחסו הרב והקדמונים אל ההוכחה הלוגית כאל הוכחה 'מופתית', שהרי מרגע ההוכחה – לא ניתן להכחיש אותה בשום אופן.

כאן יש להבחין בין העיסוק הפילוסופי הטהור לעיסוק המוסרי, שעליו כותב הרב: "המוסר הוא ענף המורכב מהיגיון ושירה במיזוג נכון" (קובץ א, סד). איננו זקוקים לרב כדי להבין שלמוסר יש נגיעה ישירה אל נפש ההוגה, בדומה לשירה. תורה מוסרית בהכרח מזוגה בחלק מן האישיות והארומה של ההוגה.

נראה לפיכך כי דרישתו הרדיקלית של הרב לעצמיות מקורית מכניסה את האדם למצר, שבו אין הוא יכול לפנות אל מקור חיצוני בניסיונו למצוא את עצמו ואת דרכו. חיפוש ה'עצמי' בעולם הסובב נידון לכישלון מובטח, שהרי ה'אני' שוכן רק בפנים ולא בחוץ. על פי דברים אלו, כל רעיון מוסרי הוא תורה חיצונית ומנוכרת, וה'אני' נידון לבדידות. "כל צדיק וצדיק יש לו עדן בפני עצמו" (קובץ ב, קעד), אך כיצד יימצא אותו עדן?

במקרה זה דווקא הביקורת הפוסטמודרנית מציעה מזור לבעיה. הביקורת על תורת הפרשנות (הרמנויטיקה) מסבירה כי לא ניתן לשפוט שום דבר בצורה אובייקטיבית. הסיבה לכך נובעת מהעובדה כי המבקר עצמו מדבר מתוך סביבה המשפיעה עליו ועל שיפוטו. ביקורת זו מופנית כלפי הניסיון לשוות לביקורת עצמה נקיות מנגיעות וסטריליות מעבדתית. טענתה היא שהאובייקטיביות היא לא יותר מאשליה, מפני שגם החוקר יוצא מנקודת מבט מסוימת ונגועה, שממנה אין הוא מסוגל להתנתק. כל אדם שופט ממקומו האישי, דרך עיניו הסובייקטיביות.

הבנה זו מתאימה לדברי הרב: "אין לנו בכל מושג כי אם לדעת את יחסו לנו, ויותר אין אנו משיגים" (לנבוכי הדור, ד). כלומר, איננו יכולים לדבר על האובייקט כשלעצמו, אלא להתייחס אליו כפי שהוא מתייחס ומתגלה אלינו כבני אדם. יוצא שבמקום לומר כי איננו מסוגלים למצוא באחר את עצמנו, אנו מגלים כי אנו תמיד מוצאים את עצמנו באחר. ברמה מסוימת, אין עוד מלבדנו. העובדה שאיננו יכולים להתנתק מעצמיותנו הופכת את המפגש עם האובייקט או עם האחר כהווייתו לבלתי אפשרי.

בכך נפתרה הבעיה, שהרי אנו מוצאים את עצמנו גם במפגש עם האחר, אך אז מתעוררת בעיה אחרת. החיפוש אחר הדרך הנכונה למפגש עם תורות מוסריות רק הסתבך, שהרי איננו יכולים להפריד בין האדם להגות, ובין הלומד לנלמד. כאשר הגבולות בין ה'אני' וה'אתה' (שעשוי להיות גם טקסט) מיטשטשים ונפרצים, מלאכת ההבדלה הופכת למסובכת בהרבה, ואף לאינסופית.

הגולם מקים את יוצרו

הסופר חורחה לואיס בורחס אמר כי מהפכה יוצרת את מבשריה, ולא רק הם המחוללים אותה. אמירה זו מקבילה למשפט כי האח הצעיר הוא ההופך את אחיו לבכור, וכי הגאולה מגלה מתי הייתה האתחלתא. רק לאחר שנוצר שינוי ניכר ניתן לחפש ולגלות את המקומות שמהם צמח. המבשר הוא הקרקע הפורייה והמאפשרת שמתוכה צומח החידוש, אבל רק לאחר שהחידוש התפרץ הסתבר מהיכן הוא צץ. בעניין זה הגולם הוא המקים את יוצרו. לדוגמה, התנערות האמריקנים מעול השלטון הבריטי היוותה השראה לצרפתים, ועודדה אותם לקראת מהפכה משלהם. בכך הפכה המהפכה הצרפתית את אחותה האמריקנית למבשרת שלה, על אף שאמריקנים רבים התנגדו למהפכה הצרפתית וראו בה אחות חורגת. זוהי הסתכלות הפוכה על הדרך שבה אנו מתייחסים לתהליכים, כאשר השני הוא המחולל את המשמעות של הראשון, ונותן לו את שמו.

     כעת נשלב בין מושג השינוי היוצר את מבשריו, בין מושג העצמיות המתפתחת באמצעות סביבתה ובין מושג הפתיחות שבו דגל הרב. כאשר אדם שומע רעיון והוא מזדהה איתו, האור של אותו רעיון מדליק בתוך השומע שיקוף של אותו האור. מרגע ההצתה, האור קיים במקבל ממש כפי שהתקיים בנותן. שיתוף של תורה מאפשר לאחר לגלות את אותה התורה בתוכו, ולהפוך אותה לחלק אורגני ממרקם חייו. עם זאת, האדם אינו קולט את מלוא האור שהאחר מאיר – הוא אינו מסוגל להיפגש באחר בשיא אחרותו. משום כך קבלת התורה ממקור חיצוני יוצרת באדם תורה שהיא בהכרח גם פנימית-אישית. למעשה, התובנה שהגיעה ממקור חיצוני יצרה לעצמה מבשר, הלוא הוא האדם המקבל. אילו לא היו לו מספר הבנות ומיומנויות קודמות, ואף מבנה נפשי הולם, הוא לא היה מסוגל להבין את התובנה ששמע ולהעניק לה משמעות.

הפתיחות שמבקש הרב מתבטאת למשל במשפט הלקוח ממאמר הפחד, שבו הוא מתנגד בחריפות לפחד ולסגירות מחשבתית: "הוא צריך רק לעלות, רק להשכיל יותר ויותר במה שכבר קבוע וצבור בפנימיות עצמותו". כפי שראינו, אי אפשר להפנים משהו בלי לשוות לו נופך אישי משלנו. כאשר אנו 'משכילים' משהו, מכילים ומקיפים אותו במלוא שכלנו וישותנו, אנו חושפים את הפנימיות שלנו, את העצמיות הנכספת.

הדיבור על עניינים הנתונים בלבנו, על נושאים הנוגעים אלינו קיומית, מביע וחושף אותנו. משום כך אבן הבוחן של העצמיות גלומה בשאלה האם אנו מדברים את הדברים המצויים בנו, או מתארים אותם בלבד. מבדק לעניין זה מתקיים למשל במציאות שבה אדם מביע תובנה, והוא כלל אינו זוכר מתי, איך ומפי מי הוא שמע אותה. במקרה שכזה הוא משתמש במילים שלו, שלעולם לא תהיינה זהות למילים המקוריות. שימוש ייחודי זה הוא התמורה האינטימית שהאדם מחולל ברעיון.

ברגע שמשהו התגלה כחלק מאיתנו, הזהות האישית של המגלה הראשוני אינה חשובה, ממש כמו במתמטיקה. מה שחשוב הוא לדעת כי הדברים עברו הסתגלות, וכי כעת הם חלק מהנוף וממרחב הנפש הנתון בנו. במקרה זה העצמיות המקורית היא זו שהתגלתה, כי האדם אינו יכול לחוות משהו שאינו הוא. הסתבר כי גילינו חלק מהתפיסה שלה היינו מסוגלים, וכי לא מדובר בתותב חיצוני שננעץ בתוך עולמנו.

עיכול רוחני

רעיונות חדשים ופורצי דרך מהווים אפשרות לפתיחת אופק חדש. כל רעיון מצריך תהליך של עיכול רוחני, של סיגול אל הנוף והמרחב של תפיסת העולם והנפש. מניעים רבים עשויים לעכב את התהליך ואף למנוע ממנו להתרחש, וכך למעשה הרעיון נדחה ונותר מחוץ לעולמנו. פעמים רבות שורשה של מחלוקת תפיסתית נעוץ בשאלה האם נכון להתחיל בתהליך ההטמעה והאם הבשילה העת.

לכל פרט במכלול יש מקום וגודל משלו, צורה שבה הוא מסוגל להועיל ולפתח; ולכל אדם מבנה נפשי ייחודי. שימוש לא נכון, והענקת מקום מרכזי או שולי מכפי הראוי, עשויים להיות לרועץ. חיפוש הקישור והפרופורציה ההולמת הוא תהליך של קליטה, ופיתוח זה דורש משאבים שלא תמיד ניתן להקצות.

הפתיחות של הרב מתבטאת בקריאתו להיענות לקולות החדשים והאחרים. הוא מבקש לראות את צד ההזדמנות והפיתוח ולא את האיום והסכנה. דרישתו היא שבכל מפגש עם רעיונות חדשים נמצא את המיקום המתאים שלהם במכלול העצמיות הפנימי שלנו. תקוותי היא כי נאפשר לעצמנו להתבשר ולהאיר בזכות תורת הרב, וכך לבשר ולהצמיח אף אותה.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ט אב תשע"ב, 17.8.2012

מודעות פרסומת

פורסמה ב-19 באוגוסט 2012, ב-גיליון ראה תשע"ב - 784 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. מהיכן לקוח המשפט הבא
    "משתוממים הם הרעיונות מפני הדעות הזרות ההולכות ושוטפות בעולם, בין דעות זרות של כפירה
    מוחלטת, בין דעות זרות של נטיות לאמונות זרות – נוצריות, מושלמניות, בודיות, וסתם עבודות זרות."

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: