יוליסס למטייל העצמאי / יובל גלעד

לרומן החשוב של ג'ויס, עמוס האזכורים והארמזים לספרות המערב, מוצעת כעת פרשנות בעברית. יש מקומות שבהם מומלץ לטייל גם ללא הדרכה צמודה

המדריך ליוליסס

חזי ועפר שלח

מחברות לספרות, 2012, 459 עמ'

"המדריך ליוליסס" הינו ספר פרשנות ומחוות אהבה לרומן האדירים של ג'יימס ג'ויס, פרי עבודתם של עפר שלח (פרשן הפוליטיקה והספורט) ושל אביו חזי שלח (מו"ל, מתרגם, איש עסקים). רובנו מכירים את שלח מהופעותיו הרבות בטלוויזיה, בספר זה נחשפת השכלתו האקדמית – תואר שני בספרות ובכתיבה מאוניברסיטת ניו יורק.

רבים ניסו להעפיל לאותה פסגה מבהילה של ספרות המאה העשרים – "יוליסס" לג'ויס – מעטים חזרו משם חיים. בשל מאות האזכורים שלו למיטב ספרות המערב ובגלל שרובו כתוב בסגנון "זרם התודעה", אכן אין הוא ספר שנועד לקורא מן השורה ולא רבים יכולים לצלוח אותו. אבל מי שכן מצליח להיכנס למעבה היער הג'ויסי, ימצא שם הרבה מאוד רגש בכלל ואהבה בפרט – אהבה לדבלין, אהבה לספרות, אהבה לנשים, אהבה לשיחות ולפולמוסים ועוד.

"יוליסס" מתרחש כידוע כולו ביום אחד (ה-16 ליוני 1904) אבל כולל בתוכו עולם ומלואו: עולם השכל, ההשכלה והרוח, לידה ומוות, עולם הגוף והמיניות ושלל דמויות ציוריות ומרתקות. שיא הרגש ביצירה שמור למערכת היחסים בין סטיבן דדאלוס, בן דמותו של ג'ויס הצעיר, לבין ליאופולד בלום, יהודי מומר (לא על פי ההלכה – שכן רק אביו היה יהודי, מומר אף הוא). זוהי מערכת יחסים בין אב מאמץ לבן אבוד, בין איש רוח גאוני (דדאלוס) לבין עיתונאי ארצי (בלום), קשר הבנוי על בסיס דגם חיפוש האב ב"אודיסיאה" של הומרוס, שעל תשתיתו בנויה היצירה כולה.

אהבה לדבלין, לספרות, לנשים ולפולמוסים. ג'יימס ג'ויס.

כמו בכדורסל

וכעת לספרם של האב והבן שלח, המעלה את השאלה מיהו קהל היעד שלו. תרגום עברי נפלא, מעשה ידיה של יעל רנן, כבר מצוי בעברית. ובתרגום הסברים רבים לשלל האזכורים בספר. ספרי פרשנות רבים מספור ליצירה מצויים באנגלית. נראה שבכתיבת הספר לא העסיקו עצמם המחברים בשאלת קהל היעד, אלא פשוט נהנו לעסוק בספר האהוב עליהם. התוצאה בהתאם – ספר שמעיד על אהבת כותביו ליצירת ג'ויס, אבל גם ספר נוקדני ומייגע למדי. Companion, כפי שמכונה הז'אנר באנגלית. ספר שאינו מחדש מספיק כדי להתאים למלומדים, אבל גם איננו נגיש דיו לקהל רחב המבקש לעשות את צעדיו הראשונים בצלילה לתוך היצירה הקשה.

לספר אמנם מבוא ואחרית דבר בהיקף מסה, המציגים ידע רב ומצליחים לרתק. כך גם בפתיחות הקצרות להסברים לכל פרק. אבל הפרקים הארוכים עצמם, העוקבים עמוד אחר עמוד ב"יוליסס" ומסבירים את המתרחש בו ואת האזכורים המופיעים בו, הם בעייתיים. ראשית ישנה בעיית הסבר היתר של שברי נרטיב המובנים למדי לכל קורא, בלי צורך בהסברים מיוחדים. וישנם הסברים להקשרי תרבות שחלקם מופיעים כבר בתרגום לעברית, וחלקם מכבירים מידע עד שהראש פשוט כואב.

הספר דומה ברוחו לפרשנויות הכדורסל של עפר שלח: מצד אחד שלח הינו פרשן לבבי, רגיש ובעל הומור, ומצד שני הוא מכביר מידע בכמויות שצופה הכדורסל הממוצע, המתרווח לו בכדי ליהנות מהמשחק איננו יכול להכיל. שלח הפרשן הינו ידען רב תחומי, אבל לעיתים בהלה מסוימת אופפת אותו בנתחו מהלך כדורסל, והוא מנתח אותו משלל פרמטרים תבוניים ההופכים את הצפייה למייגעת. וכך גם בספר – הוא ככל הנראה לא נועד לקריאה בפני עצמו אלא רק במקביל לקריאה באפוס של ג'ויס, אבל גם כך ריבוי הפרטים הטובעני איננו מעורר תיאבון לקריאה. וחבל, שכן לשני השלחים ידע רב ואהבה רבה לנושא, אבל התוצאה – הבנויה כקטלוג – בעייתית. בכך לוקה ספר הפרשנות במה שלוקה גם ספרו של ג'ויס עצמו – מערכים עצומים של אינטלקט שתולים במבוך של הטקסט, נועדים לפענוח על ידי מתי מעט.

פרשן ספורט, פוליטיקה ועכשיו ספרות. עפר שלח.
צילום: נועם מושקוביץ.

בין רגש לשכל

את היצירה המקורית ניתן לקרוא, גם אם בהפסקות, ללא הבנת כל ארמזיו. בקריאת הספר הדגול יש להניח את הנרטיב הלינארי המוכר מרומנים רגילים בצד, ולהתמקד ברגעים הקטנים של החיים שג'ויס מתאר בפירוט חסר תקדים: שיחת חברים על רקע מות אימו של אחד מהם (אימו של סטיבן), בעל המהרהר בבוגדנותה של אשתו (בלום), טקס הלוויה, סצנת לידה, בקיצור: עולם ומלואו מפורק לפרטיו, כמעט תמיד עם הומור שחור ומטורף למדי.

קוראים רבים נשברים במהלך הקריאה כי הם מרגישים שאינם מבינים את המתרחש ולכן עליהם להפסיק ולהודות בכישלון. אבל ב"יוליסס", בדומה לשירה, העלילה איננה העיקר (על אף שיש נרטיב מוצק ודמויות בנויות היטב, שדווקא הם מוצגים בבהירות, גם אם מייגעת,  בספרם של שלח האב והבן). עדיף פשוט לצלול לתוך הטקסט ולהתאהב בפרטים (פרטנות יפהפייה, שהשפיעה בין השאר על רוברטו בולנו שספרו הנהדר "בלשי הפרא" תורגם לאחרונה לעברית).

אנחנו חיים בעידן המדע, בעידן השכל, בעידן הידע האינסופי המצוי במרחק לחיצת כפתור. ידע רב מאוד היה אצור במוחו של הגאון ג'ויס, והוא משתמש בו ברהבתנות בספרו, אבל לא על חשבון הרגש והיחסים בין הדמויות. הקשר בין עולם האינטלקט (סטיבן דדאלוס) לבין עולם היצרים והחושניות (בלום) עובר כחוט השני לאורך כל הספר, אבל כפי שמדגיש "המדריך ליוליסס", הדיכוטומיות בין השניים אינן מוחלטות – בלום הינו אוטודידקט מזהיר וסטיבן, בן דמותו של ג'ויס, מחפש קשר רגשי ודמות אב חליפית לאביו המתנכר.

הקשר ביניהם – בין נוצרי קתולי כופר לבין יהודי מומר – מוצג באהבה רבה בעידן שבו יהודים רבים הוצגו באור אנטישמי בספרות, בעיתונות ובכלל. לכן ניתן לקרוא את הקשר ביניהם גם כקשר של כבוד הדדי בין הנצרות ליהדות.

לצערי, אינני יכול ממש להמליץ על ספרם של בני משפחת שלח. אני יכול רק לסיים בהמלצה חמה לחובבי ספרות אמת שטרם קראו את הספר המקורי: רכשו את תרגומה הנהדר של יעל רנן וקראו בו מבלי להיבהל גם כאשר לתחושתכם אינכם מבינים חלקים ממנו. תמיד אפשר לסגור את הספר להפסקה או לקפוץ פשוט לפרק אחר. זאת איננה שיטת הקריאה הרווחת, אבל זו הדרך הטובה ביותר, לדעתי, להיכנס לעולמו של ג'ויס, להתפעל מהפרסקו אדיר הממדים ומלא החיים שלו, מבלי להטיח את הראש בשלל הארמזים ומבלי ללכת לאיבוד במכלול הידע שאכלס את ראשו של הגאון האירי.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ט אב תשע"ב, 17.8.2012

פורסמה ב-19 באוגוסט 2012, ב-ביקורת ספרים, גיליון ראה תשע"ב - 784, עיון ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. 2 תגובות.

  1. מה זה "יהודי מומר לא על פי ההלכה"? זה לא יהודי חד וחלק. למה ההתפתלות הזאת?

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: