נקודת האין הופכת ליש גואה כאשר עומדים באומץ מולה. קורטוב של חסידות בשירה יהודית

"מזמור זמני – כל השירים עד כה" מאת יונדב קפלון

בתוספת מסה מקיפה של דן מירון

מוסד ביאליק התשע"ב, 359 עמ'

עם אותה הגדרה שבה הגדיר קפלון את שירתו של פאול צלאן – 'משורר יהודי' – ניתן לגשת לשירתו של קפלון. מה פירוש להיות משורר יהודי? נדמה שיותר מכול מדובר באומץ, כזה המתעורר בעמידה מול הריק, המעבר, ובמילה מדויקת יותר – הנשגב. עמידה זו מותנית בחיפוש, בתנועה שבבסיסה, כפי שכותב קפלון על צלאן – ובמידה רבה על עצמו – "לא די לו בנפשו, ואפילו לא בהנפשת החיות והצמחים כולם. רוח ביקש האיש. רוח ודבר מה נוסף". אותו "דבר נוסף" מכוון לאותו מקום שבו קשה השימוש בשפה ובתקשורת האנושית, אותו מקום של הדר והתפעמות, המניב במקרים ספורים ומיוחדים גם שירה עזה. אצל צלאן אותו אומץ מוביל לפירוק השפה, לשיטוט מורכב, סהרורי ובהיר בו זמנית בהריסות ובתקומה, בחורבן העולם והמוסר האנושי שלאחר השואה ובתקומת היחיד ועולמו הרוחני; זאת תוך שימוש בסמלים ובשפה פרטית כעוגן מול ההעדר. אצל קפלון מקבל האומץ הזה אופי מעט אחר, אולי גם בעקבות ההתרחשות הביוגרפית המדודה יותר.

קפלון הוא משורר עד מול ההעדר, יותר מאשר אזרח שלו, כמו שצלאן היה. במובן זה הוא יותר עומד מול תחושת ההתפעמות מאשר בתוכה. קפלון מביט על אותו מקום פתוח, פעור, שהדימוי הנכון ביותר בעבורו הוא ים – הנוף הקרוב ביותר לאין-סוף, ומתמודד עמו מתוך יציבות נפשית ולשונית. הנה, באחד משיריו המעולים ביותר – "אצל הים אדם/ נושם פסיק/ מן הזמן הזה/ שיש לו מידה/ עיניו בתוך גבים קטנים/ שהותירה אחריה הגאות האפלה/ הסהרורית/ בתוך מילה אחת, אפשר/ צוואר או ורד/ שב בתוך סירה/ ובכה, בכה בן אדם" (עמ' 100) – המשורר עומד מול המראה ומבקש לא להימלט, לא לפחד אלא להתפלא, להכיל. בלתי אפשרי שלא להבחין בשיר זה בעקבותיה של זלדה, ובמיוחד בשורות משירה הנודע, המרעיד, "כל שושנה", שבו היא כותבת "ונדמה/ כה קרוב /אור השושנה/ כה קרוב ניחוחה/ כה קרוב/ שקט העלים/ כה קרוב אותו אי-/ קח סירה / וחצה את ים האש".

קולו של היחיד, המשוטט. יונדב קפלון.

קולו של היחיד

נדמה שיהיה נכון להציב את שירתו של קפלון, עם צאת 'מזמור זמני – כל השירים עד כה', אסופה המאגדת את קובצי שירתו הקודמים, בתוספת שער בשם "הזהב האחרון" (ויש לקוות שלא יהיו האחרונים), בין כותלי צלאן מחד וזלדה מאידך. קפלון מבטא בשירתו תנועה מרשימה בין השבר, הבלבול והחשש של האדם המודרני, זה שרק כעת הגיח ממדמנת מלחמת העולם ומגלה עולם כאוטי, שטוף מהירות ומרוץ כלכלי, כזה המנגח את החיפוש הרוחני, הפנימי, המהורהר. כך מבטא זאת קפלון: "ובחוצות שוקק כלב של ממון/ שפתיו נוטפות ריר ובני העיר/ סכים בו כבשמן טוב/ הצהריים האילמים כרגעים/ של שמחה/ אובדים ביער האנטנות החולה/ ערב מפואר כגוף/ קורץ אל האין/ ועולה על גדותיו". בסיום השיר ניתן להבחין באותו זינוק המצוי אל הכותל האחר של שירת קפלון – זה המציג מול השבר את הפליאה וההשתוקקות המצויות בלב הפעולה הנפשית הרוחנית, וביתר דיוק, החסידית.

במובן זה קפלון מציג את קולו של היחיד, המשוטט, פעמים רבות – המתבודד, המוצא באותה התבודדות והתכנסות את היכולת לבניית חדרי נפשו, את המקום האינטימי והפרטי, זה שאליו ניתן לשוב עת רעש החוצות מבהיל את הלב – "לצאת! לשדה החום: לשטח/ בהיכלות התלויים / בבדולח הדק היקר / הורגש/ אם אפשר לומר/ הצורך/ והעברה ההמלצה/ לצאת/ עליך לטעום מן האוויר המריר/ של הצוקים/ ללמוד מן החול הענו, הנצחי" (עמ' 212), ואותה יציאה מעמידה את האדם מול עצמו, ובתוך כך מאפשרת את החקירה הפנימית והגילוי – "אני דובבתי את הלב האילם/ וכיניתי שם לרטט החשאי של העור בלילות/ אני רוקנתי את אותיותיי מזרם/ מול העליון/ החדש/ הצוחק הגדול בקרב כל השמות/ אני גיליתי את המוסיקה/ מוסיקת התמיד/ החרישית של הגלים/ ואני עפה/ ואתם נרדמים" ( עמ' 215).

אך לא די בהתבודדות. באותה הצעה שמציג קפלון יש צורך – וכאן אני שב לפתח הרשימה – באומץ. אומץ לשהות מול הבדידות אשר בלבה הריק, האין, אותו ששב פעמים כה רבות אצל קפלון, כמו גם אצל צלאן וזלדה, האין שהוא שם קוד בפרדוקס מעיר ומחדד דווקא למלאות, ליש הגואה, לאותה תחושה המוהלת רגשה ממלאת כול ופחד מן התהום הנשקף ממנה. במחזור "גלגל השירים" המצוי בספר "אלמנט עברי" וכעת באסופה מצייר קפלון דרך פרגמנטים ארוכים וקצרים את אותה תנועה בין השבר והחשכה הנפשית להתעוררות הפליאה והרוח, ומתאר, בכנות גדולה, כמו בכל שירתו, את הצורך בעבודה רבה, בעמל והתמודדות כדי לקיים את אותו מעבר מחושך לבהירות: "אסיר נחושתיים בתוך הנפש הנגמרת / שט לו רוחי בדד/ במעמקי הנמך /…. דק ועדין חבל הכסף – האין הישן -/ ובקצהו גלגל שירים זה/ הנרוץ אל הבור הרחב/ כחיינו אלה/ ואת אדווה במים רחוקים/ ואתה/ זהב-אדם:/ ניבט על סביבותיך במכרה הנטוש …  ובלשון רבים/ ובגוף/ יחיד/ ישן הייתי על כאב: / וריב גדול ועבודה רבה ממתינים היו לנו/ לעת שחר" (עמ' 72-73).

קשה לעיכול

החשיבות הגדולה בשירתו של קפלון מצויה באותה עדות על היכולת לעמוד במעמסת חיי ההווה הישראלי, הרועש, מתוך חיפוש תמידי ותנועה אישית ובודדת, אך כזו המבקשת להשיב חזרה לקהל ולציבור, דרך היצירה, דרך הנוכחות הרוחנית והנפשית, את היכולת לתקשר ולבוא לכדי שיחה מתוך המקום האישי של החיפוש והתהייה.

אך עניין אחד מעיב מעט על האסופה היפה הזאת – שאלת הצורך והאפקטיביות של הכרכים הגדולים במסורת "כל-כתבי". נדמה שמצב הדברים הנוכחי בעולם השירה והספרות, בקצב הקליטה והקריאה, באפשרות המצומצמת לשיח ולעיכול של השירה, הופך את הספרים העצומים הללו למנותקים, אולי אפילו מבהילים. מוטב לצרף יחד את המבחר החזק והמגובש ביותר של המשורר – ולקפלון יש ללא ספק צרור מובחר ומהודק שכזה – ולהוציא ספר מגובש ומבורר יותר, כזה המתאים לאחיזה ונשיאה, כזה היכול להישלף ברגעים שונים ביום, בקלות, ולהעניק את המתנה הגדולה של השירה, כמו אותה הדרכה רוחנית-אנושית של קפלון.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ט אב תשע"ב, 17.8.2012