בשביל גדוּלה שווה הוא הסבל / אלי אשד

הסופר הנשכח אשר ברש היה בין הבודדים שהצליחו לספר היסטוריה במסגרת הסיפור הקצר. את גיבוריו צייר תמיד כבעלי ייסורים, כשהמסר הוא שהיהדות חייבת להמשיך להתקיים. שישים שנה למותו

60 שנה מלאו לפטירתו של אשר ברש (1889-1952), סופר, עורך, מלקט אגדות ומתרגמן, ומייסד מכון 'גנזים' לשימור כתבי סופרי ישראל – וזו הזדמנות טובה להיזכר בסופר שנשכח לאורך השנים, וכלל לא בצדק. ברש התפרסם בעיקר הודות לסיפוריו השונים מחיי הגולה, ובראשם 'תמונות מבית  בית מבשל השיכר', על עלייתה ונפילתה של משפחה המנהלת עסק בגולה, משפחה המבוססת על משפחתו של המחבר; והסיפור בעל השם המלבב ביותר שאני מכיר בספרות העברית כולה – 'יהודי מצרה נחלץ', המבוסס על פרשה אמיתית ששמע המחבר בעיירת הולדתו.

ערב מלחמת העולם הראשונה עלה ברש לארץ ישראל והיה בין תושבי תל אביב שגורשו בסוף ימי התורכים. אז כתב כמה סיפורים ידועים שתיעדו את החיים בתל אביב באותה תקופה ובתקופה המנדטורית שבאה אחריה. בין הסיפורים הסיפור בעל השם הנורא 'איש וביתו נמחו', המבוסס על פרשה אמיתית מימי היישוב. ברש התפרסם גם הודות לספרי הילדים שכתב ולקובצי האגדות שליקט, מהן של יהודים מהן של עמים זרים, ובראשן הסיפור 'מנורה קטנה', קובץ עיבודים של אגדות ומעשיות יהודיות ידועות מימי הביניים.

בימים אלו מלאו שישים שנה גם ליציאת ספרו האחרון של ברש, ולדעתי הבולט ביותר שלו, קובץ הנובלות ההיסטוריות 'שיח העתים', שפורסם בשנת מותו ב-1952. הקובץ כלול בז'אנר הנובלה ההיסטורית, הנדיר בספרות העברית, והוא אחד החשובים בתולדות הספרות העברית כולה. ברש הוא ככל הנראה הסופר המצטיין בארץ בסוגה ספרותית זו, לצידם של יעקב חורגין ועמוס עוז, שסיפורו המופתי על תקופת הצלבנים 'עד מוות' הושפע עמוקות מברש.

אמנם יש להודות בצער שרק סופרים מועטים עסקו בנושאים היסטוריים בסוגה של הסיפור הקצר והנובלה, ואצל רובם פן זה ביצירתם נשכח. כמה מהם חשובים מאוד כמו חיים הזז, ש' בן ציון, דב קמחי, י"ל ברוך, יצחק שנהר, צבי סקלר, יהושע בר יוסף, משה שמיר, נתן שחם, ניסים אלוני, ולא רבים אחרים.

העביר בצורה דרמטית את רשמי התקופה. אשר ברש

עקשנות על אנושית

למה כל כך מעטים עסקו בסיפור הקצר ההיסטורי ובנובלה ההיסטורית? אולי בגלל הקושי העצום להעביר בצורה ברורה, בהירה ואפקטיבית את החיים של תקופה היסטורית אחרת בעמודים בודדים או בכמה עשרות כאלו בלבד. קל הרבה יותר לעשות זאת בצורת רומן ארוך ומקיף של מאות עמודים, דוגמת הספר 'מלך בשר ודם' של משה שמיר, שבו יכול הסופר להכניס בצורה מעמיקה את פרי למדנותו על התקופה. מאידך, המצטיין בסוגה זו יכול להעביר לקורא בצורה הרבה יותר אפקטיבית ודרמטית את רשמיה של התקופה. אשר ברש הצליח בכך, אולי יותר מכל סופר אחר בספרות העברית.

'שיח העתים' הוא קובץ סיפורים היסטוריים מתקופות שונות בתולדות עם ישראל, מימי שאול המלך וראשית המלוכה בישראל בשנת 1050 לפני הספירה. בין הסיפורים מתוארים ימי המרד הגדול ברומאים וחורבן בית המקדש בסיפור 'עד היסוד'; ימי גלות ספרד בסיפור 'הנשאר בטולדו', סיפור מאבקו הסמלי של היהודי האחרון בטולדו לאחר גירוש היהודים מספרד, המתעקש להמשיך לחיות ויהי מה ונשאר כרוח רפאים קודרת המטילה את צילה על הספרדים; ימי הרפורמציה ורדיפות היהודים בגרמניה במאה החמש עשרה בנובלה 'בפונדק אחד'; ימי הפוגרומים ביהודי אוקראינה במאה ה-18 בסיפור 'מול שער השמים', סיפור הלקאתו של יהודי בידי קוזק ענק שבמהלכו גוברת עוצמתו הרוחנית של היהודי העיקש; מלחמת העולם הראשונה בסיפור 'עצמות רבי שמשון שפירא', המבוסס על אירוע אמיתי של רציחת יהודי בידי איכר וגילוי עצמותיו בידי נכדו לאחר שנים רבות; וימי השואה בסיפור 'במארבורג', שבו מתואר גורלם של יהודי גרמניה בזמנו של היטלר. כל הסיפורים שמים דגש על עקשנותם הכמעט על אנושית של יהודים להמשיך להתקיים ולשמור על תרבותם ויהי מה ולמרות הכול כנגד רודפיהם הרצחניים.

ברש יצא בקובץ זה כנגד התפיסה הרווחת בימיו, שהעדיפה לשים דגש על תולדות העם היהודי בימי בית ראשון ושני ולהתעלם לגמרי מהחיים בגולה, כאילו היו "הערת שוליים היסטורית". הוא הקיף בספרו תקופה של שלושת אלפים שנה של סבל וייסורים אבל גם של הצלחות גדולות ואומץ לב בלתי יאומן, ועשה זאת באמצעות שורה של סיטואציות שהמקשר ביניהן הוא מכנה היסטורי רעיוני משותף.

בקובץ הסיפורים יש תפיסה היסטוריוסופית על נצחיות התרבות היהודית והעם היהודי, ועל הצורך לשמר אותם בכל מחיר. לא במקרה במרבית הסיפורים יש תיאור ניסיון להצלת כתבי יד יהודיים אבודים או כאלו שעומדים בפני הכחדה, כפי שעשה המחבר עצמו כאשר הקים את מכון 'גנזים' לשימור מכמני התרבות העברית של זמנו.

תפיסה מרכזית בקובץ מציגה את חיי האדם היהודי ככאלו שגם כשנראה שהוא נמצא בשיא האושר והעושר (כמו למשל אצל גיבור 'הנשאר בטולדו', שגיבורו יהודי עשיר בספרד של שנת 1492), הרי לאמיתו של דבר חייו נתונים על סף תהום העומדת לבלעו בכל רגע, כמו בימי המרד הגדול ברומאים,   גירוש ספרד והפוגרומים של הקוזאקים, ובימי גרמניה הנאצית. חיי כל אדם, קובע ברש, תלויים על בלימה, ועלולים להיחרב בכל רגע נתון. אך לא כך הם חיי האומה ותרבותה, שימשיכו לנצח הודות לגיבורים כמו גיבורי סיפוריו של ברש, שנחושים שתמשיך להתקיים גם במחיר אושרם שלהם.

חלום יפה ונורא

'שיח העתים' כולל כמה סיפורים שהפכו לקלאסיים בזמנם, כמו הסיפור 'הנשאר בטולדו' האמור, שהופיע בשנת 1943 במהדורה מיוחדת עם ציורים של נחום גוטמן; והסיפור 'מול שער השמים'. שניהם נשארו עמוק בזיכרון הקוראים. אבל דווקא הסיפור הראשון בקובץ, 'שאול והאתונות', הוא הקובע את אופיו. הסיפור כמו מעמיד בסימן שאלה את המסר ההיסטוריוסופי הקבוע של ברש, כשהוא דן בבחירות העומדות בפני אדם במהלך חייו ושואל האם האדם בוחר תמיד את הבחירה הנכונה.

בסיפור מתוארות בחירותיו של שאול המלך, שהתפרסם באמרת חז"ל 'יצא לחפש אתונות ומצא מלוכה', שעמדה מן הסתם למול עיניו של ברש כשכתב את הסיפור. השאלה ששואל ברש היא האם עדיף היה לשאול למצוא את האתונות ולא את המלוכה.

הנובלה מתחילה בצורה שגרתית בסיפור מוצאו של שאול וחייו כאדם צעיר. לאחר מכן עובר הסיפור לפרשת החיפוש אחר האתונות, שבמהלכו מגלה שאול כוחות ורצונות שאיש לא שיער שיש בו, המביאים לתיקון עם ישראל. בסופו של דבר פוגש שאול את שמואל וזה מבין שלפניו עומד מלכם העתידי של ישראל. עד כאן העלילה שגרתית וצפויה. מכאן עובר ברש לתיאור קצר של עלילת ספר שמואל, שאינה חשובה באמת פרט לתוספת שקיש, אבי שאול, לא היה מעוניין בהפיכת בנו האהוב למלך, וראה בו כמי שעדיף היה אילו היה מוצא את האתונות ולא את המלוכה. גם זה צפוי למדי.

אלא שהסיום דרמטי ובלתי צפוי לחלוטין, ובו בזמן מהווה סגירת מעגל של חלקו הראשון של הסיפור. אמנם כדי לעשות זאת נאלץ ברש להשמיט קטע חשוב בסיפור התנ"כי, שבו שאול מוטל פצוע בהרי הגלבוע לאחר מאבקו האחרון בפלשתים, ומבקש מנערו שיהרוג אותו כדי שהפלשתים לא יתגאו על הריגתו. ברש מתעלם מקטע זה ומתאר את שאול מתעורר לאחר הפציעה ליד נערו המת, שוכח את כל שאירע לו לאחר חיפוש האתונות, ודומה בעיניו שכל חייו כמלך היו חלום אשר חלם.

לצד שאול הגווע מופיעות לפתע שתי אתונות המחפשות אחר ירק בין האבנים. אמנם עשרות שנים חלפו מאז אותו חיפוש, והאיש הצעיר והנמרץ של אז הוא כעת אדם זקן וגוסס שעבר הרבה מאוד בחייו, הרבה יותר מרוב האנשים. אך למרות כל זאת שאול מזהה מיד את האתונות שאבדו ומתמלא שמחה על שסוף סוף מצא אותן לאחר החיפוש הארוך. הוא משוכנע שהנער ששוכב מת לצידו הוא אחיו שיצא עִמו לחיפושים, וזועק אליו שהנה האתונות נמצאו לבסוף. אבל הנער לא זע ואינו עונה, ולא יענה עוד לעולם. וכך מסתיים הסיפור:

"אין דבר", חשב שאול, "הן לא תוספנה עוד לברוח, בשלום הן רועות. יישן עוד הנער מעט, אחרי אשר עייף בנדודיו עד כה, גם את הצקלון, גם את האדרות נשא. יישן עוד מעט".

החלום שב לשעשע ולסער את נפשו. יפה ואף נורא היה החלום. "היוכל לחלום את כולו שנית? האם לא יועם ויעוף החלום? אלי, אלי, מה עוללת לי?"

ותשוקה עזה אחוזה בו להרדם שנית, לראות שוב את חלום חייו אשר הוד ומורא לו. הנה הוא נרדם, הנה הוא בא. הנה הוא – החלום.

השמש העמיקה רדת מאחורי ההר, עין העולם קמה, ורוח ערב חלפה על פני הנרדם ועל עיניו הקופאות מול הכוכבים היוצאים אל משמרותם (שיח העתים, עמ' 53).

בסיום זה לכאורה רומז לנו ברש ששאול בחר את הבחירה הלא נכונה כשהעדיף את המלוכה, אותו 'חלום יפה ואף נורא', והיה עליו לבחור את האתונות, שמציאתן הייתה מבטיחה לו חיים שקטים כאיכר שלו היושב על אדמתו. אולי אביו קיש צדק כשהתחנן לפניו לעזוב את המלוכה ולתת אותה לדוד בן ישי,  הראוי יותר?

אך יש הסבר מורכב יותר. המלוכה לא הביאה לשאול את האושר שהיו מביאות לו האתונות, אך הביאה לו גדולה. והגדולה, למרות הכול ואחרי הכול, שווה את כל הסבל והייסורים שבאים עִמה. ונראה שזהו המסר של שאר הסיפורים ב'שיח העתים'. בכולם מתוארים יהודים הסובלים סבל איום. האם היה טעם בסבל הזה? האם לא היה עדיף שהיו נכנעים ומוותרים על חלומם ועל תרבותם, וחיים חיים שקטים כאחד האדם?

נראה שגם ברש חוכך בדעתו, אבל המסר הכללי של הסיפורים הוא שהגדולה עדיפה על פני האושר, הגדולה שווה את כל הסבל הנורא. גיבוריו של אשר ברש יעדיפו תמיד לוותר על חיים שקטים ושלווים עבור הגדולה שנותנת להם התרבות היהודית.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ט אב תשע"ב, 17.8.2012

מודעות פרסומת

פורסמה ב-19 באוגוסט 2012, ב-גיליון ראה תשע"ב - 784 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. 2 תגובות.

  1. בס"ד כ' בטבת ע"ג

    אליבא דברש, שאול מצא לבסוף את האתונות, ובכל זאת הוא מתגעגע ל'חלום', למלוכה. בקטע מהסיפור המובא בקישור ל'שיח העידנים של אשר ברש' (בבלוג 'המולטי יקום של אלי אשד'), נראה שגם בשוטטו לבקש את האתונות טווה שאול את חלום המלוכה.

    אך לא גדולה מחפש שאול, לפי תיאורו של ברש. שאול מחפש תיקון לאומי וחברתי. הוא פוגש כהן זקן בצד מקדשו שנהרס על ידי הפלשתים, ומבטיח לו: 'לא יארכו הימים והפלישתים ינוסו מפני ישראל… ובית אלקים ייבנה על תילו… ואתה לא תמות מן הזקנה עד אשר תראינה עיניך את כבוד הבית'.

    בהמשך פוגש שאול נער, שאחד הגבירים גזל ממנו את סלו ויכה אותו. הוא נותן לו שקל כסף ומבקשו לספר לאימו שאדם קנה ממנו את מרכולתו, ומוסיף 'אל תגד לה כי איש גזל ממך את סלך וכח היכך – כי חרפה היא בישראל', ומזמין את הנער להיות לעוזרו כאשר יגיע למלוכה.

    שאול כואב, אליבא דברש, את חרפת השפלות הלאומית והמוסרית, בה נתון עם ישראל, ומועיד את עצמו להיות המושיע. כשנערו מפציר בו לשוב, מחליט שאול להמשיך ואומר: ולו גם לא אמצא את האתונות, הן אמצא דבר רב מהן'. גם כשהמעגל נסגר ושאול נשאר עם האתונות, ממשיך הוא לרקום את חלום גאולת העם והיחיד, חלום הקורא לקורא הצעיר להגשימו.

    בברכה, ש.צ. לוינגר

    כדאי להעיר שבמקרא מסמלות האתונות את הגדולה. בלעם רוכב על אתון. דבורה מדברת על 'רוכבי אתונות צחורות יושבי על מדין'.. לדעת רש"י – רוכבי האתונות הם 'הסוחרים והשרים', ברם לדעת רבי יוסף קרא (על פי תרגום יונתן') רוכבי האתונות 'הולכין מעיר לעיר לישב על הדין ולשפוט את ישראל בכל המקומות אשר היו שם'. האתונות מבטאות, איפוא, הן את השאיפה לגדולת עם ישראל והן את השאיפה לקיום חברה המושתתת על צדק ומשפט. נראה שלא בכדי טרח קיש לבקשן.

  1. פינגבק: שיח העידנים של אשר ברש « המולטי יקום של אלי אשד

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: