מלאך או גיבור? / שלום רוזנברג

בחטא עץ הדעת נטש האדם את עולם התמימות ובחר בבחירה. פרק שני על המחלוקת בין דתיים לחרדים בעקבות הסבא מנובהרדוק

ברשימה זאת מבקש אני להמשיך לשרטט את המחלוקות ההגותיות הקיימות בין דתיים לחרדים ולהוסיף להן ממד שני. אציג אותו בעזרת דבריו של הסבא מנובהרדוק, ר' יוסף יוזל הורוביץ, על הדילמה שהועמדה בפני אדם וחווה בגן העדן (מדרגת האדם, ב). דברים דומים נאמרו גם בעולם החסידות, למשל, על ידי ר' שמחה בונם מפשיסחה.

לפי פירושו של הסבא האדם לפני החטא הוא 'כמעט' מלאך. על ידי עץ הדעת ניתנה לו היכולת להחליט על 'בחירת הבחירה', "שאם ירצה אזי יחדל מלהיות מלאך, אם ירצה לחיות חיי בחירה ולא חיי מלאך, הרשות בידו". הבחירה העומדת בפנינו היום היא "בין הטוב והרע, האמת והשקר". לעומת זאת, בחירתו של הזוג הראשון – המיוצגת על ידי האכילה מעץ הדעת – הייתה בין חיי המלאך "בלא שום סכנה לקנייניו הרוחניים" לבין חיי האדם הבוחר, החי מתוך כך חיים מסוכנים, כשלפניו הצלחה או כישלון. בעקבות הבחירה בבחירה, יתעוררו באדם תאוות ורצונות, "המידות והנטיות הטבעיות", כש'טבע' פירושו ההתקוממות של הנטיות הנפשיות נגד התבונה המודרכת על ידי האמונה. או אז יצטרך האדם "לבא אתם במלחמה ולנצחם… להכניע את המדות והכוחות שלו תחת השכל".

ארבעה קבצנים. צ'רלס סימונד, פריס, 1901

ניצחון המלחמה

שני סוגי נצח עומדים בפני האדם. הנצח הראשון קשור במעמד הראשוני, התמים, של האדם. לעומת זאת הנצח השני קשור עם ניצחון במלחמה. הסבא מנובהרדוק קובע בצורה מפתיעה שניצחון זה יביא את האדם אל מעבר למעמדו הראשון. עם ניצחונו, האדם "יתעלה למדרגה עוד יותר גדולה מזו שעמד בה קודם, כי לפום צערא אגרא". אלא שאפשרות זאת קשורה בסכנה איומה "אם לא יעלה בידו לנצח את הטבע, והכוחות הטבעיים ימשלו בו, אז בהכרח הוא שימות, יען כי טבעי הוא וטבעי אינו יכול לחיות לעולם".

מפירוש מופלא זה נובע שאיסור אכילת עץ הדעת אינו אלא עצה. בצורה פרדוקסלית הנחש רוצה להפוך אותנו לגיבורים, "לא מות תמותון… והייתם כא-להים יודעי טוב ורע". כלומר, אל תסתפקו שמא לא תעמדו בניסיון, כי בוודאי תעמדו. זאת הייתה הטעיית הנחש. הנחש ניצח "כי הבטיח לה שבוודאי לא ייפלו ממדרגתם, ואדרבה עוד יעלו למדרגה יותר גבוהה". כאשר נפקחו עיניהם וידעו כי עירומים הם, אמר לו הקב"ה "הֲמִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל מִמֶּנּוּ אָכָלְתָּ?" – "הלוא אמרתי לך אל תכניס עצמך אל הניסיון הזה, ואתה אמרת אין דבר. לכן, מאחר שנחלת מפלה במלחמה עם הטבע… ארורה האדמה".

נדמה לי שלא אטעה אם אטען שכאן מתואר בשפה ציורית קו פרשת המים שבין היהדות החרדית ליהדות הדתית על גוניהן השונים. הסבא מנובהרדוק דיבר על ראשיתה של האנושות, אך דבריו רומזים לעולמנו המודרני, קל וחומר הפוסט-מודרני. הסגירות החרדית מנסה לשחזר את העולם שלפני האכילה מעץ הדעת, עולם ללא פיתויים, עולם ללא הבחירה בבחירה. זהו עולם שבו הכשרות החברתית הבודקת את הרחוב והשכונה, את הטלפונים, אמצעי התקשורת והאינטרנט, מנסה להדביר את חרקי הפיתוי למיניהם הפרים ורבים בעקבות המסחור המשתלט על החברה שבחוץ. אכן עומדת בפנינו אלטרנטיבה: גיבור או מלאך. החרדיות רצתה לשמור על מלאכים. הציונות הדתית בחרה בדרך הגבורה. אנחנו הולכים בדרך הנחש? כבר מאוחר לשנות. אך כבר דיבר רבי יעקב עמדין על "נחש דקדושה". אלא שבעצם אין כאן רק גבורה, אלא גם תהליך של גאולה.

תיקון המום

זוהי המשמעות העמוקה של סיפור שבעת הקבצנים של רבי נחמן מברסלב (לקוטי מעשיות, מעשה יג). הקבצנים, בעלי המומים, מייצגים את תחומי היצירה הגדולים של התרבות והציביליזציה. העיוור – את הזמן, הגיבן – את המקום, החירש – את האסתטיקה, כבד הפה – את השפה והרטוריקה, עקום הצוואר – את המוסיקה, הגידם – את הטכנולוגיה. מומי הקבצנים מבטאים סירוב לקחת חלק בתרבות ובציוויליזציה המתנהגת על פי הכללים המקולקלים שנקבעו בה, כדברי החירש: "אתם סוברים שאני חירש. אין אני חירש כלל, רק שכל העולם כולו אינו עולה אצלי לכלום שאשמע החיסרון שלו". זאת היא דרך התמימות, המיוצגת באדם המכסה את עיניו מלראות דברים בלתי ראויים. הקבצנים סוגרים את עצמם בפני העולם החיצוני, אלא שהם מחפשים את תיקון העולם, את הגאולה, המיוצגת בשיאה בקבצן השביעי, הפיסח.

אכן, גישתו של רבי נחמן מיוחדת במינה. עבור חסידיו הוא בחר בדרך התמימות. לעצמו הוא בחר את דרך הגבורה המתמודדת עם האתגרים. כך גם הקבצנים, המנסים לגאול כל אחד את תחומו. ואכן, בעולם מערבי פוסט-מודרני השוכח ומשכיח את הערכים, מנסה הדרך שאינה מסתגרת לתרום לתיקון של מציאות מוסרית וקיומית ההולכת ומתדרדרת.

החרדיות ראתה בדור המבול את דגם העולם המודרני. המסקנה הייתה להסתגר בתיבה שתגן עלינו מהמים הזידונים. דרך הגבורה האמינה שניתן למנוע את המבול ולרפא את המים. אכן, גיבורים לא מעטים נשרו בדרך מוכשים על ידי הנחש דטומאה. אלא שאף אם הדרך מסוכנת, היא היחידה המסוגלת להביא תיקון לעולם.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ב אב תשע"ב, 10.8.2012

מודעות פרסומת

פורסמה ב-10 באוגוסט 2012, ב-גיליון עקב תשע"ב - 783, ערכים מלקסיקון יהודי / שלום רוזנברג ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: