מדינת ישראל נגד ישוע / חבצלת פרבר

בעקבות עתירות לבית המשפט לבחון את החלטת הסנהדרין, ערך השופט העליון משפט חוזר. מבט מרתק לעבר הקדום ולזה של ישראל הצעירה

משפטו ומותו של ישו הנוצרי

חיים ה' כהן

דביר, 2012, 254 עמ'

המהדורה הראשונה של הספר, שיצאה לאור בשנת 1968, עוררה סנסציה תרבותית בישראל של אותם ימים. שופט בבית המשפט העליון משחזר את משפטו של ישו הנוצרי. ועוד זמן לא רב לאחר השואה, הביטוי הנורא ביותר של שנאת נוצרים ליהודים.

בעבר הלא רחוק כבר הוחרם סופר יהודי, שלום אַש, שכתב מונוגרפיה אוהדת על ישו ("האיש מנצרת", תשי"ג); והודחק ספרו של סופר אחר, א"א קבק, ("במשעול הצר", מוסד ביאליק תרצ"ז). ב-1968 כבר שררה אמנם רוח אחרת, אם כי לא הרבה יותר סובלנית ופתוחה, כלפי העיסוק ב"ברית החדשה", וכלפי אישיותו של ישו והדיון באשמה – או חוסר האשמה – של היהודים בצליבתו. וחיים כהן היה, ככלות הכול, שופט עליון במדינת ישראל, איש מוכר ומכובד. ועדיין, עיסוק בפומבי בחייו ובמשפטו של ישו הנוצרי לא היה מן המקובלות. אבל מאז חלפו כמעט יובל שנים, והספר אזל מן השוק ונמחק מתודעתנו התרבותית. טוב עשתה אפוא הוצאת דביר ששבה והוציאה את הספר מן המחסנים אל אור היום.

תיקון העיוות

בפרק המבוא האוטוביוגרפי, שנוסף למהדורה הנוכחית, מסביר השופט כהן את הרקע למחקר המעמיק שערך, מחקר שהביא בסופו של דבר להרצאה, למאמר בכתב עת משפטי ולספר שלפנינו:

עוד בשנת 1948, זמן לא רק לאחר הקמת בית המשפט העליון… נקראתי אל משה זמורה, נשיאו הראשון. הוא הראה לי תיקים אחדים, מלאים על גדותיהם, שהיו בהם עתירות לביהמ"ש העליון לערוך משפט חוזר לישו הנוצרי. העותרים היו כמרים פרוטסטנטיים מארצות שונות, וטענת כולם היתה שעתה, עם חידוש ביהמ"ש העליון במדינה יהודית, החובה הראשונה המוטלת עליו היא לתקן את העיוות שעיוותה קודמתנו המיידית, הסנהדרין, לפני 1,900 שנה (בעניינו של ישו). נשיא ביהמ"ש העליון אמר לי שכינס את השופטים, והם החליטו – כמובן – שאין להם סמכות להיזקק לעתירות אלה. הוא… מסר לידי את התיקים הללו, אולי אמצא עניין לחקור בנושא לגופו. הוא גם ביקשני לכתוב לכל העותרים בשמו, ולהסביר להם על שום מה אין ביהמ"ש רואה עצמו מוסמך לדון לגופו של עניין. משעיינתי בתיקים ההם נתפסתי אט-אט ראשי ורובי לחקר משפטו של ישו הנוצרי… 

בשנת 1948 היה נושא המחקר הזה בגדר טאבו מוחלט בתרבות הישראלית, שהחרם הדתי-אורתודוקסי על "הברית החדשה" עוד היה מקובל בה. יחס זה לא השתנה בהרבה גם ב-1968, כשהספר יצא לאור. אבל עד אז הספיק השופט כהן להתפרסם כאדם שאינו נרתע מחרמות ומחלוקות (כמו בנישואיו ככהן למיכל זמורה הגרושה), כך שהסנסציה שהתעוררה סביב ספרו בוודאי לא הטרידה ואולי אפילו שעשעה אותו.

 גישתו של השופט כהן לנושא היא גישה היסטורית-משפטית – "לא התיימרתי לעסוק בהיסטוריוגרפיה… בשאלה אם ישו הוא דמות היסטורית או מיסטית…" – או בשאלה האם סיפור הצליבה קרה או לא. כידוע, חוקרים רבים עסקו בכך, ופרופ' יהושע אפרון מאוניברסיטת תל אביב אפילו קבע נחרצות כי סיפור הצליבה לא היה ולא נברא, אלא נוצר במכוון כדי לנגח את היהודים ולהחניף לרומאים – שהנציב האכזר והמרושע שלהם, פונטיוס פילאטוס, נחשב על-ידי הנוצרים לדמות חיובית דווקא. כהן ניגש לנושא בדרך שונה: "השאלה שהעמדתי לי היתה משפטית בעיקר: לאו דווקא מה אירע למעשה, אלא מה יכול ומה לא יכול היה להתרחש, בהתחשב עם המשפט שהיה נוהג ביהודה (הנתונה לשלטון רומי) וברומי באותם ימים (דהיינו: בשנת 30 לספירה)".

חיים כהן. צילום: מתוך ויקיפדיה העברית.

מתח משפטי

הידע שמביא כהן לספרו הוא עצום ומרשים בהיקפו ובגיוון שבו. חיים כהן היה ידוע לא רק כאפיקורוס וכרודף-מחלוקת, אלא גם כתלמיד חכם מובהק ובעל בקיאות במקורות היהודיים. אי אפשר שלא להתפעם מן הפירוט של המקורות היהודיים – שני התלמודים, ברייתות ומדרשים, הרמב"ם, השולחן ערוך ועוד – שאותם הוא מנתח על מנת להגיע למסקנות.

על פי השיטה המשפטית שקבע לעצמו, הוא מתייחס לכל החומר הספרותי הראשוני – בין אם למקורות היהודיים, ל"ברית החדשה" או להיסטוריונים כיוסף בן מתתיהו ואחרים – כאילו הוא עדויות בבית משפט. עדויות, כידוע, אינן בהכרח אמת אובייקטיבית לאמיתה. אלה משקפות את האישיות, האינטרסים, הסלקציה הקוגניטיבית וההטיות המודעות והבלתי-מודעות של העדים. בהצלבה ביניהן מנסה השופט לשחזר איזו "אמת", איזה "נרטיב אובייקטיבי" של המקרה, שלפיהם הוא שופט את הדברים וחורץ את דינו של הנאשם.

באותה דרך נוהג כהן בתיאורים השונים של משפטו ומותו של ישו, ובתיאורי מעשיהם של היהודים, הסנהדרין והרומאים. הוא צועד בשיטתיות, צעד אחר צעד: משווה נוסחים, בוחן את הידוע על סמכויות הסנהדרין והנציב הרומי באותם ימים לדון דיני נפשות ולגזור עונש מוות, בוחן את הנימוקים להבאתו של ישוע למשפט ואת הנימוקים להוצאתו להורג. השיטתיות הזאת, וסגנון הכתיבה השוטף, הקריא והמרתק של כהן, בונים עלילה ספרותית-משפטית הנקראת בנשימה עצורה, כמו ספר מתח. האם ישו הנזכר בברייתא אחת הוא ישו הנזכר באחרת? האם יש קשר בין בן סטרא לאמו של ישו, והאם ישו של בן סטרא זה הוא ישו הנוצרי? (לא) וכו'. כל החוטים נבדקים, חלקם נשזרים בסיפור וחלקם מושלכים כבלתי-רלוונטיים, מטעים או מפוברקים בכוונת זדון או בכוונת אפולוגטיקה.

"קראתי מאות ספרים לפני שניגשתי לחפש תשובות משלי", מעיד כהן על עצמו, "ולא רק על עצם משפטו וצליבתו של ישו, כי אם גם על ההיסטוריה החברתית והמדינית של תקופתו". בכל סוגיה וסוגיה כהן פורש בפני הקורא תיאוריות מגוונות, בוחן אותן לפרטי פרטים לאור המקורות הרבים והסותרים, ומעריך את תוקפן. "לא היתה לי כל דעה מוקדמת לעניין זה. מוכן הייתי להשתכנע ש… היתה להם (ליהודים) יד בשלב זה או אחר, או בכל השלבים, במרוצת הארועים. אפילו הנחתי את האפשרות שהסנהדרין אומנם כשלה ב… רצח שיפוטי". רק בסופו של תהליך ארוך ומדוקדק של ניתוח כל ה"עדויות" הסותרות וחשיפת ההטיות והאינטרסים המנוגדים שעומדים מאחוריהן הוא חורץ את משפטו. זהו תהליך מרתק לא פחות, וברמה אינטלקטואלית גבוהה בהרבה, מסיפורי המתח והמשפט של שרלוק הולמס, ג'ון גרישם או פטרסון, ואת גזר הדין אניח לכם לגלות בעצמכם.

המשך ישיר להיסטוריה

לספרו של כהן יש מספר ערכים מוספים שכדאי לציין גם אותם. ראשית, סיפור הולדתו של המחקר, שמחַיה מולנו עולם תרבותי שמזמן כבר אינו קיים ונראה כמו משהו פלאי. עולם של מושגים היסטוריים-תרבותיים, שבו ישראל נתפסת – בעיני הנוצרים – כממשיכתה של ישראל מימי הבית השני, ובית המשפט העליון שלה נתפס – דבר שלא יעלה על הדעת כיום, ובעיקר לא בעיני הישראלים – כהמשכה של הסנהדרין.

ושנית, כהן מזכיר לנו נשכחות על המושגים התרבותיים שרווחו אצלנו. האיסור לקרוא את "הברית החדשה", והחשש הקמאי שלנו מפניה, ככלי מרכזי לרדיפת היהודים ולהעברתם על דתם, אפיין אותנו לאורך הגלות ועלה עמנו לארץ. הרתיעה והאיסור האלה נגוזו רק כתוצאה משני תהליכי עומק: החילון הכללי של העולם המערבי וזה הפרטי שלנו כחברה מודרנית, והתעצמות הביטחון העצמי שלנו מול העולם הנוצרי.

המהדורה החדשה של הספר המונחת לפנינו, לבד מן הפרק האוטוביוגרפי ("איך כתבתי את הספר") וההקדמה של פרופ' דורון מנדלס, אינה "מהדורה חדשה" באמת, אלא הדפסה חדשה של הספר הוותיק. העיצוב, ברמת הגופן והגרפיקה, רוענן, אבל בולטות שגיאות דפוס, שאולי שרדו מן המהדורה הישנה, ולא תוקנו במהדורה החדשה: "קלט שכחה ופיאה" במקום לקט, "פלוסטר דוד" במקום פלוסר, ועוד. חבל: אם כבר טרחו להוציא מהדורה חדשה ראוי היה לערוך לה הגהה, כיאה לכבודו של המחבר וליוקרתה הנשכחת של הוצאת "דביר".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ב אב תשע"ב, 10.8.2012

פורסמה ב-10 באוגוסט 2012, ב-ביקורת ספרים, גיליון עקב תשע"ב - 783, עיון ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. 7 תגובות.

  1. פרסם את זה מחדש ב-המקום הכי טוב: אמצע הדרך!והגיב:
    פוסט זה בא בתגובה ל- באיחור אופנתי: תובע את ישראל על רצח ישו.
    מסתבר שהאחור לא אופנתי – קדמו לו פניות דומות רבות לפני כ-50 שנה בלבד. הפניות נענו – בין השאר בצורת הספר הזה. נראה שהעו"ד הקנייתי הנכבד לא מכיר את הספר הזה (שקראתי: מומלץ ביותר!) – ולו בשל הסיבה המאד טריוויאלית שמעולם לא תורגם לאף שפה אחרת, למיטב ידיעתי.

    יהיה זה סוג של צדק היסטורי אם במשפט הזה, אם ייערך, את מדינת ישראל ייצג עו"ד מעולי אתיופיה – אשר ישתמש גם בטעוני הספר הזה 🙂

  2. האמת מבחינה העיתוי ההיסטורי הספר של חיים כהן ככתב הגנה על היהודים בימיו של ישו נראה כלא נצרך

    שלוש שנים קודם יציאת הספר לאור ועדת הותיקן השניה החליטה לנקות את היהודים מהאשמה שהכנסייה האשימה את היהודים מימים ימימה בצליבת ישו בכך שנעשתה אוקימתא על הפסוק בברית החדשה בספר מתי "ויענו כל העם ויאמרו דמו עלינו ועל בנינו"[מתי כז,כה] שעליו מבוססת ה"האשמה" שלא מדובר בכל העם כפשוטו ולא סביר שכל יהודי העולם כיום צאצאים של אותם יהודים שנכחו במעמד המדובר שם

    ולכן אי אפשר לדעת מיהם אותם יהודים שאבותיהם קיבלו את האחראיות על הצליבה לכל הדורות["עלינו ועל בנינו"]

    מעניין מאוד למה היה צריך כל כך הרבה זמן בכדי להגיע לתובנה הזו ובינתיים בשם אותה האשמה נשפך דמם של היהודים כמים

  3. למען האמת יצא לי בעבר "לשחזר" גלגול בו הייתי בסנהדרין ונכחתי במשפטו של ישו הנוצרי.
    ממה שזכור לי משם ראשית , היה צדק בביקורתו כלפי הממיסד. שנית הוא היה פרובוקטור חסר תקנה והסתבך עם כל מי שהיה לא צריך להסתבך.
    הוא היה קצת נכה ברגליו , וכאשר הוא נכנס לסנהדרין כנאשם (על רצח שביצעו תומכיו ולא הוא אישית) , הוא דרש קודם כל שיראו אותו כמשיח. היו שם כמה חבר'ה שזה הצחיק אותם מאוד והם לעגו לו ולנכותו , וזה הרתיח אותו ואז הוא חירף כלפי מעלה – על כך בעצם גזרו את דינו. לאחר מכן הלכו שלושה נציגים מהסנהדרין לבקש רשות מהנציב הרומאי , הנציב הרומאי שמח מאוד ואמר משהו כמו "סוף סוף . .. " עד כאן מה שזכור לי מאותו "שחזור".

    עוד קיבלתי כי ישו הנוצרי היה גלגולו של עשיו (ישוע = עשיו. אותן אותיות. וגם הרב משה דויד וואלי כתב זאת).

    במצב אידאלי היה על עשיו מוטל תיקון "חיצוניות העולם" ואילו על יעקב היה מוטל תיקון "פנימיות העולם". אם שניהם היו מצליחים לפעול יחד בהרמוניה , היתה באה גאולת העולם.
    אך כאשר יעקב ועשיו לא השלימו בינהם , עשיו איבד את פנימיותו ונדחה לחיצוניות ויצא מהקדושה , ואילו יעקב איבד את חיצוניותו , כלומר את ה"עולם הזה" שלו ויצא לגלות ממושכת בבית לבן כעני ואביון.

    אך לאחר 2000 שנה חזרה שוב ההזדמנות לאיחוד פנימיות וחיצוניות , עשיו ויעקב , והפעם עשיו היה ישוע הנוצרי מיודעינו. אם עם ישראל היו מצליחים "להכיל" את הביקורת המוצדקת שהיתה לו , ואם הוא עצמו היה קצת פחות פרובוקטור גאוותן , יתכן והסיפור היה מסתיים אחרת.

    אך זה לא קרה , ולכן שוב עשיו \ ישוע נדחה החוצה אל החיצוניות ונהיה ראש לגויים , ואילו עם ישראל שוב איבד את חיצוניותו יצא לגלות ארוכה כעני ואביון (אך הפעם מכיוון שכבר נתברר אותו הניצוץ שהיה בעשיו ויצא כישו , הוא גם נתן לגויים הרבה טוב).
    ככל הנראה עשיו \ ישו יתגלגל שוב כיהודי , הפעם הוא יהיה "מבורר" וצדיק יותר , שוב תהיה הזדמנות לאיחוד פנימיות וחיצוניות , עשיו ויעקב.
    כולי תקווה שהפעם הם ישלימו בינהם ותגיע גאולת העולם.

    • פונטיוס פילאטוס

      אז חיים כהן קרוב שלך? לכן הוא מהפך בזכותכם!

      • הי פונטיוס היקר , נכחתי במשפטו כאחד הדיינים (לפי ההלכה אסור להגיד מה אני אישית הצבעתי 🙂 ) בכל אופן לא נראה לי שזה הופך אותי לאהוד על הנוצרים.
        מה שברור זה שהוא אישית היה חמור גדול פרובוקטור וגאוותן , וגם המימסד בתקופת בית שני היה מספיק מושחת כדי שיהיה צדק מסוים בדבריו.
        כך שלצערי אין בסיפור הזה "צדיקים".

      • לשבחו של השופט חיים כהן ייאמר שדאג ל'רהביליטציה' גם לאנשים חיים. את טעותו בהרשעת עמוס ברנס הוא השתדל לתקן כשהתברר לו שהוטעה על ידי עדי שקר, בניגוד ל'טחנות הצדק' שהמשיכו להתעקש עוד שנים רבות. ובסוף הביא לשחרורו על ידי חנינה. רק סמוך לפטירתו התבשר כהן, ששופטת ביהמ"ש העליון דליה דורנר ניאותה לאפשר לברנס משפט חוזר.

  4. פסיקה מעניינת של חיים כהן הייתה בבג"צ רופאייזן שהוא פסק שההגדרה ליהודי על פי חוק השבות היא סובייקטיבית ויהודי מוגדר חוקית כמי שרואה את עצמו כזה ללא קשר לדתו אלא לתודעתו

    זה מעניין שהרי מבחינה הלכתית ישראל אף על פי שחטא ישראל הוא ועדיין מומר יחשב ליהודי אבל מבחינה תודעתית רואים שאפילו יהודים לא דתיים יסלדו מיהודי שעבר לדת אחרת לגמרי

    לא לחינם חיים כהן היה בדעת מיעוט בעניין -בתודעה הרווחת יהודי יכול להיות אפיקורס גמור ועדיין ליהודי יחשב אך אם הוא עבר לדת אחרת גם אם בתודעתו הוא יהיה יהודי במובן הלאומי ובהרגשת השייכות ההיסטורית שלו -כמו דניאל רופאייזן בנידון דידן או כמו עדת "היהודים המשיחיים" הרואים בעצמם יהודים מבחינה לאומית ונוצרים מבחינה דתית אז אחד כזה-אז הוא יחשב לפורץ גדר ופורש ואחד שיצא מהכלל

    זה מראה שגם יהודים חילוניים גמורים בסופו של דבר מזהים את היהדות גם כדת ולא רק כעם

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: