כי הכול שקר / חגית גרוסמן

סיפוריו הקצרים של ליאור דיין מציעים דמויות מטורפות, תלושות ונטושות, מתוך דמיון פרוע והומור. המשותף להן ולמספר הוא אמירת האמת

אנשים מעדיפים לטבוע בים

ליאור דיין

פן וידיעות ספרים, 2012, 222 עמ'

סיפורת ושירה הן אבות המזון החיוניים לכל יצירת ספרות. לא ניתן לכתוב רומן אם לא התנסה הסופר קודם כול בכתיבת שירים (מוזיקה) ולאחר מכן בכתיבת סיפורים קצרים (קצב). מוזיקה וקצב הם תנאי ראשוני לכתיבת רומן ראוי.

פעם, ממש לא מזמן, הייתה זו הדרך היחידה של הסופר להתפתחות יצירתו. ראשית כול התנסה בכתיבת שירה ולאחר מכן פרסם קובץ סיפורים. זו הייתה דרכם של מרבית מהסופרים הבכירים: שולמית הראבן, עמוס עוז, אהרון אפלפלד, חיים באר, צרויה שלו, עמליה כהנא כרמון, אורלי קסטל בלום. כולם התנסו קודם בכתיבת סיפורים קצרים או בשירה ולעתים אף בשניהם.

לצערי הרב, שני הז'אנרים החשובים האלה הודרו מהזרם המרכזי, מפאת כשלי מחשבה קפיטליסטית וכפיית תחרות מבצעים על הוצאות הספרים. מפני הכניעה הכפויה למרדף אחר רייטינג, כסף ורווחים, וכל זאת על חשבון האמנות, על אף ששירה וסיפורת הן אבני יסוד אמנותיות ותרבותיות. העדפת הממון, המתכלה, על פני נכסים רוחניים ונצחיים, היא שגויה ומסוכנת.

המחשבה הקפיטליסטית, כלומר הרייטינג וההצלחה הנמדדת על פי רווחים בלבד, כיצור ברברי וחייתי המתנגד ליופי ולערכים האנושיים, דורסת את נכסי הרוח ואת ערכי האמנות. והנה פתאום, במהלך שבוע הספר, פתחתי את "אנשים מעדיפים לטבוע בים" והוכיתי בתדהמה לגלות שזה בעצם ספר סיפורים ולא רומן. ההפתעה השנייה שהכתה בי, כנראה החמורה יותר, היא האופן האוטומטי שבו הנחתי שלפניי מונח רומן. הלא רק רומנים מתקבלים היום בהוצאות הגדולות, כמענה לדרישת הלקוחות לקבל הכול בחתיכה אחת ולא בפרוסות, כמו באו אל הקצב ולא אל חנות הספרים (כך בדיוק אמרה לי פעם לקוחה צעירה כאשר עבדתי בחנות הספרים וביקשתי לסייע לה בבחירת ספר: "אני רוצה הכול בחתיכה אחת").

לצערי נאלצות ההוצאות להיכנע לדרישת הלקוחות ולהציע להם מה שהם רוצים, במקום להעניק להם את מה שטוב להם. אני מבינה את אילוצי ההישרדות של הוצאות הספרים ולכן תומכת בלב שלם במאבק הסופרים ובזעקתם להשיב את ערכי האמנות והתרבות ולא לאבוד לגמרי בקלחת הכלכלית. לכן כה שמחתי לראות שהוצאת פן בשיתוף ידיעות ספרים החליטה לקום כנגד הזרם המרכזי ולגלות נאמנות לאמנות.

שמחתי גם לפתוח את הספר ולגלות בו קול של סופר פרוע ומלא דמיון והשראה שאינו חושש ללכת בדרך משלו. סופר שאין לו מה להפסיד ולכן אינו מסוגל לשקר וללכת בדרך המנוגדת להשקפותיו. וזה בדיוק מה שאני אוהבת בספר הזה. הכתיבה של ליאור דיין היא היכולת שלו להגיד את האמת עד סופה. הוא לא מפחד לדבר ולומר מי הוא באמת. ניכר שאופן התפיסה שלו את עצמו והאופן שבו הוא כותב וחושף את עצמו שווים.

הדמויות של דיין אינן חלק מהמציאות. חנה הוך, 1919, מאוסף מוזיאון ברלין

דוגמה טובה לכך ניתן למצוא בסיפור הנהדר "אנשים מעדיפים לטבוע בים", שבו הוא כותב על בית משוגעים. אך שלא כמו רוב הסיפורים שנכתבו על בתי משוגעים (קן הקוקיה, פעמון הזכוכית, נערה בהפרעה), דיין כותב על חווית האשפוז בהומור רב ומצליח לעשות מעשה אמנות ולהציג את אחד הנושאים המאיימים והמכאיבים באופן קליל, ובזכות ההומור שולף את העוקץ מתוך הכאב, מכניע את הדרמה וגורם לקורא להיכנס פנימה אל עולמו ללא חשש. זה מעשה אמנות. כמובן שהומור כזה נצבע לעתים גם בגוונים שחורים, אבל יש בו דבר מה הדורש מבט נוסף ומעורר צמא להמשיך לקרוא. הדבר הזה הוא האמת ואי הפחד להפשיט את החוויה עד סופה ולהבין שהאישי ביותר הוא תמיד אוניברסלי.

בסיפור המופרע "מצלמות שן הן עסק מחורבן" מצליח דיין להציג דמות מעורערת באופן מופתי ולהראות את מבטו התלוש של מישהו שבטוח שהוא יודע "מה באמת מתרחש מאחורי הקלעים של היקום הזה". בסיפור הזה נחשף כוח כתיבתו ודמיונו במלואו.

ליאור דיין כותב מזווית מבטן של דמויות מטורפות, הוזות, משונות, אחרות. כולן סובלות מבדידות מפני אחרותן, ומפני שהמציאות אינה מתאימה להן משום שהן אינן חלק מהמציאות, הן רואות את הדברים אחרת לגמרי. דמויותיו תמיד מטילות ספק בכל מה שנגלה לעין, כי הכול שקר. "שום דבר לא באמת נטוש בעולם הזה", הוא אומר, "זה הכול אשליה אופטית חביבי, אל תאמין לכל מה שאתה רואה". או כמו בסיפור "תום וסתיו": "חזרתי עכשיו משיחה עם ראש הממשלה. לא הולך להיות טוב. אם יש לך אזרחות זרה כדאי שתשתמשי בה. זה הכל הולוגרמה כל מה שאת רואה".

בקולו של דיין אפשר לזהות השפעה ישירה ומבורכת של הסופר האמריקני ג'"ד סלינג'ר, את האופי המרדני של הולדן קופרפילד, את התמימות האכזרית של פראני וזואי, ואת הנואשות והשיגעון של סימור מ"יום מופלא לדגי הבננה". דיין מצליח לבנות דמויות שמשהו בהן לא מצליח להתקיים לחלוטין בעולם השקרי, אנשים שלא יכולים לחיות ולשתף פעולה עם צביעות. דמויותיו אומרות תמיד את האמת, גם אם זה לא נראה כמו הדבר הנכון לומר באותו רגע, הן אינן מקבלות את התכתיבים החברתיים, הן כמו ילדים טהורים שחייבים להגיד את שעל לִבן, ילדים שלא מסוגלים לשקר ולכן הם מורדים.

יש לציין ולשבח את חוש ההומור של דיין ואת יכולת סיפוריו לשעשע עד כדי צחוק מתגלגל. לרוב, סיום הסיפורים מפתיע בפשטותו. הם פשוט מסתיימים ברגעי אבסורד, ממש כמו בחיים, בלי סיום סגור ומובנה אלא עם איזו תקלה חסרת תקנה. וכמו בחיים אין לדמויות הכלים לפתור אותה והן נותרות באוויר תלושות ומוכות תדהמה.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ב אב תשע"ב, 10.8.2012

מודעות פרסומת

פורסמה ב-10 באוגוסט 2012, ב-ביקורת ספרים, גיליון עקב תשע"ב - 783, סיפורת ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: