תגובות לנדב שנרב, 'לא סוכנים של הקב"ה'

בתגובה ל'לא סוכנים של הקב"ה' מאת נדב שנרב, גיליון פרשת מטות-מסעי

מרחב תמרון

עקיבא צוקרמן

לצד האמת האובייקטיבית קיים מרחב תמרון המאפשר לפוסק לעצב את ההלכה. אילולא כן לא הייתה המחלוקת לגיטימית

אמר רבי אבא אמר שמואל: שלש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל, הללו אומרים הלכה כמותנו והללו אומרים הלכה כמותנו. יצאה בת קול ואמרה: אלו ואלו דברי א-להים חיים הן, והלכה כבית הלל. וכי מאחר שאלו ואלו דברי א-להים חיים מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן – מפני שנוחין ועלובין היו, ושונין דבריהן ודברי בית שמאי. ולא עוד אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן (בבלי עירובין יג).

אם ההלכה היא בצורה חד משמעית גילוי ולא חקיקה, כדברי הכותב, כיצד ייתכן לומר על שתי דעות מנוגדות 'אלו ואלו דברי א-להים חיים'? כיצד ייתכן להכריע מחלוקת 'מפני שנוחין ועלובין היו'? כיצד ייתכן להכריע בשיטתיות 'הלכה כבית הלל'? יש לבחון כל מקרה לגופו!

על כן נראה שהאפשרות הנכונה כלל לא הוצגה במאמרו של שנרב. בהלכה ישנם שני המרכיבים: גילוי ויצירה. ישנה אמת אובייקטיבית אבסולוטית המאפשרת מרחב מסוים של יצירה. במרחב הזה התורה מסורה לעם ישראל: 'לא בשמים היא', כפי שאמרו חכמי ישראל לרבי אליעזר במעשה הנודע בשם 'תנורו של עכנאי'. כך גם עולה מהדרך שבה הצדיקו חכמי ישראל את רבן גמליאל 'תלמידו בחכמה' של רבי יהושע במחלוקת הקשה על קביעת יום הכיפורים (ראש השנה ב, ח-ט). בדברי נחמת רבי עקיבא לרבי יהושע שם מוסיפה הגמרא מדרש: "הרי הוא אומר 'אתם אתם אתם' שלש פעמים, אתם – אפילו שוגגין, אתם – אפילו מזידין, אתם – אפילו מוטעין" (בבלי ראש השנה כא א). אמנם זו דרשה קיצונית במרחב היצירה שבה, והיא נכונה דווקא לקידוש החודש, אבל אפשר ללמוד מכך על עצם קיומו של 'מרחב תמרון' כלשהו בהלכה.

חז"ל מציגים את המחלוקת כדבר שבדיעבד, כעובדה הנובעת מכך שתלמידי הלל ושמאי לא שימשו כל צורכם (תוספתא סוטה יד), אבל מצד שני אמרו 'ולמה מזכירין דברי היחיד בין המרובים, שאם יראה בית דין את דברי היחיד ויסמוך עליו' (משנה עדויות א, ה). זאת ועוד, כבר הזוג הראשון בתקופת הזוגות השאיר אחריו מחלוקת שלא הוכרעה בבית הדין הגדול. אם נלך בדרכו של הראי"ה הרואה את א-להי ההיסטוריה מכוון אותה גם ב'תאונות' שבה וגם בגלות, נוכל לומר שהמחלוקת, על אף ה'תאונה ההיסטורית' שיש בה, תרמה לעולם התורה שבעל פה מורכבות מפרה, צדדים שונים של אמת עקרונית שאמנם בסופו של דבר למעשה מוכרחים להכריע ביניהם.

אחזור לראשונות: ודאי שחכמים הם לא מחוקקים, הם הרי לא המציאו את התורה. אמנם הליכה לקיצוניות השנייה ואמירה שתפקידם הוא רק לגלות את האמת האובייקטיבית החד משמעית בכל התורה כולה הן חטא לאמת שנמצאת על נקודה מסוימת בין שני הקצוות של גילוי ויצירה.

קובעים חלות

נראה לי שהגדרת שיקולים הלכתיים כמו 'צורך גדול', 'שעת הדחק' וכדומה כמקרים נדירים, כפי שטען שנרב, תהיה חטא למציאות ולאמת. ההלכה מטבעה עוסקת בגבולות, ואילו לעיקרים הגדולים שאין עליהם מחלוקות, כגון מלאכה בשבת, איסור נידה, כמעט לא מוקדש מלל. בגבולות, בניגוד לעיקרים, שיקולים כמו 'צורך גדול' ו'שעת הדחק' הם חלק בלתי נפרד מהדיון.

אני מניח שגם רוב העיסוק ההלכתי של הפוסקים בשאלות שמביא הציבור לפניהם קשור למקרי קצה. אנשים לא שואלים רב האם מותר לעשות מלאכה בשבת או האם מותר לבשל בשבת. השאלות שמביא הציבור לפני הפוסק נוגעות בדרך כלל למקרים גבוליים שבהם השיקולים שנזכרו הם בהחלט חלק מ'ארגז הכלים של הפוסק' בן זמננו.

כבר לפני ביטול הסמיכה וגם בהיות הסנהדרין מצאנו בכמה מקומות תוקף למנהג מקום (משנה פסחים ד, משנה סוכה ג יא, משנה ברכות א ד). כאשר חכמים גוזרים גזרה על הציבור הם לא עושים זאת אם הציבור לא יכול לעמוד בה, ותוקפה תלוי בהתפשטותה בעם ישראל (בבלי עבודה זרה לו א). יתרה מזו, כאשר יש התנגשות בין מנהג ופסיקה 'מנהג מבטל הלכה' (מסכת סופרים יד יח). כוח המנהג מוביל להגדרה שכוח החכמים ביצירת ההלכה נובע מכך שהתורה מסורה לעם ישראל ומתוך עם ישראל לסנהדרין.

אם כנים דברינו, ואכן כוח היצירה בתורה שבעל פה הוא של עם ישראל, הרי שגם היום ישנה משמעות לרבנים מכהנים – לא רק כיועצים מומחים שיש לקוות כי הם מכוונים לאמת האובייקטיבית של ההלכה אלא כקובעים חלות, שהרי עם ישראל שכוח היצירה של התורה שבעל פה מסור לו קיבל אותם עליו.


 —-

תורה איננה מדע

צבי ליפשיץ

דומה שכותב המאמר בלבל בין מדע לתורה. המדע עוסק במציאות ואל גילוי העובדות הוא חותר. אין לו עניין בערכים, ולתגליותיו אין משמעות מוסרית. ואילו "תורה קדמה לעולם" – אין היא עוסקת בגילוי עובדות אלא במיסוד ערכים. מאידך – "דרך ארץ קדמה לתורה". לעולם תתקיים דיאלקטיקה בין הצו המוסרי הא-לוהי, "גזרת הכתוב", לבין שיפוטו המוסרי של האדם, שאכל מעץ הדעת ונהיה 'כא-להים יודע טוב ורע'. אשר על כן ההלכה, שהיא הפורמליזציה של אותה דיאלקטיקה, היא בהכרח סובייקטיבית. יוצא מזה שהלכה מותאמת אישית אינה בשום אופן פשרה, וחס ושלום אינה שקר, אלא הדרך היחידה להפעיל מערכת חוקים סובייקטיבית בעולם שבו "כשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם שונות".

אמת הדבר, אסור לה להלכה שתסתור עובדות מציאותיות שאין עליהן עוררים. בזה בדיוק עוסקים כל המקורות שפרופ' שנרב הביא כ"הוכחות" לדבריו. אבל פסיקת ההלכה מתחילה מן המקום שבו מסתיימות העובדות המדעיות. שם, בתוך התודעה האנושית, מתקיימים הערכים, ושם הפסיקה חדלה להיות גילוי והופכת להיות יצירה. יצירה שבה מקורות ותקדימים הופכים להיות "ארגז כלים". אשר על כן "לא בשמים היא", ו"אלו ואלו דברי א-לוהים חיים".

תיתי לו לפרופ' שנרב שזכה למה שאפילו אדון הנביאים לא זכה לו, לראות את אותה אמת א-לוהית הכתובה לפני הקב"ה באש שחורה על אש לבנה. לנו, שאר בני התמותה, אין אלא דבריו החדים כתער של רבי אריה לייב הכהן זצ"ל, בהקדמתו לספר "קצות החושן":

דידוע דשכל האדם ילאה להשיג האמת בהיות בארץ שורשיו… והאדם בשכלו האנושי מהנמנע להשיג האמת האמתי. ואף על פי כן זה היה רצונו של הקב"ה שתעלה אמת מן הארץ והאמת יהיה כפי הסכמת החכמים בשכל האנושי… והוא כריתת ברית והאהבה הנפלאה שנתן לנו תורה שבעל פה במתנה גמורה… כפי הכרעת החכמים.

 —-

טעות ביצירה

משה מאיר

אינני מכיר מסורת הלכתית שתמונתה כל כך צרה כמו ששרטט נדב שנרב במאמרו. השאלה שהועלתה חשובה: 'האם פסיקת הלכה היא פעולת גילוי או פעולת יצירה-חקיקה?'. הכרעתו של שנרב חד משמעית: ההלכה היא פעולת גילוי, והתולדה היא פסק המוכתר בתואר ה'אמת'. מכאן הוא גוזר שכל הטיה של אמת זו מפאת שיקולים שונים כגון מצבו המסוים של השואל היא 'שקר', ורבנים הפוסקים כך הם שקרנים וצבועים.

גם אם נקבל את הכרעתו כי ההלכה היא גילוי, דומני שהמקרים שבהם ההלכה מתחשבת בהפסד ממוני או אחר מורים על טעותו. שנרב פוטר את המקרים הללו בהיותם 'כמה עשרות מבין אלפי הסעיפים של השולחן ערוך'. תמה אני האם בפעילותו כפיסיקאי הוא יקבל תיאוריה שיש לה כמה אלפי ניסיונות שמאשרים אותה, אך כמה עשרות ניסיונות שפורכים אותה.

שתי הבחנות

הבה נבחן את שלוש ההוכחות ששנרב מביא לתיאוריה שלו. ההוכחה הראשונה היא מסכת הוריות, מסכת העוסקת במקרים שבהם אדם פועל על פי הוראה שגויה. שנרב טוען כי לו הייתה שיטת היצירה נכונה, לא היה מקום למושג 'הוראה שגויה'. השגיאה קיימת רק ביחס לאמת, ומכאן שהפסיקה וההוראה הן גילוי של אמת קיימת ולא יצירה. אלא שבנקודה זו טועה שנרב בהבנת שיטת היצירה. בוודאי בעולם מקורות היהדות המתייחס לכתבי הקודש, אך גם בין הרדיקליים שבקבוצת הפוסט מודרניים, אין חולק על כך שיש מקור. כשדרידה קורא את אפלטון או את שקספיר או את סיפור מגדל בבל בתנ"ך, יש לפניו מקור שאותו הוא קורא. הוא מרשה לעצמו – כפי שמרשים לעצמם חכמי המדרש – ללוש את המקור, לפרק אותו ולבנות אותו מחדש, אבל הוא לא מוותר עליו. מכאן שלא הכול אפשרי. דרידה לא יציג את הקריאה שלו באפלטון ביחס לשקספיר או להפך. על כן גם בשדות הפוסט מודרניים מושג הטעות קיים. ומכאן, שהמשנה הראשונה במסכת הפותחת במילים: 'הורו בית דין לעבור על אחת מכל מצוות האמורות בתורה…' מתאימה הן לבעלי תורת הגילוי והן לבעלי תורת היצירה.

ההוכחה השנייה בנויה על המקרה המופיע בתחילת מסכת הוריות בתלמוד הבבלי: 'הורו בית דין שחלב מותר…'. שוב טוען שנרב: אילו הייתה שיטת היצירה נכונה, הרי הוראת בית דין שחלב מותר יוצרת מציאות שחלב מותר ואין מקום לחייב את האוכל חלב על פי ההוראה. אלא שיש להבחין בין שני מצבים: כאשר חכמים הורו בפרשת בן סורר ומורה שאביו ואמו של הבן הסורר חייבים להיות זהים בקול, במראה ובקומה, הם יצרו לדעתי את החוק. מעתה אם לקחו אותו אביו ואמו שאינם זהים באחת משלוש אמות מידה אלו, אין הבן חייב כבן סורר ומורה. אך כשחכמים הורו שחלב מותר, הם לא עסקו ביצירת החוק אלא בהוראה הפרגמטית. החוק נותר על מקומו והפסיקה איננה מתאימה לו ועל כן שגויה. כלומר, יש כאן שתי פעילויות שונות שבתקופות מסוימות הופרדו לשני ממסדים שונים: האחת האנליזה המשפטית, והשנייה ההלכה כאמצעי לפסיקה וליישום מעשי. גם בעלי שיטת היצירה מורים כי יש מצבים שבהם הפוסק פוסק ביחס להלכה הנתונה ועל כן יכול לשגות.

גם ההוכחה השלישית מהרמב"ם בהלכות שגגות פרק יג הלכה ה לוקה באותו חסר. האדם שידע שבית דין טעה בהתירו חלב ואכל על פיהם חייב. הסיבה איננה תפיסה כוללת שהמחוקק מגלה ולא יוצר, אלא שכאן בשבתו כפוסק בית הדין לא עסק ביצירה אלא בהנחיה לפעול על פי הדין הקיים.

התאמה לשואל

נמצאו שתי הבחנות: ראשית – גם בעלי היצירה מתייחסים למקור ומושג הטעות קיים אצלם. שנית – יש ובית המדרש עוסק ביצירה ואזי באה לידי ביטוי שיטת היצירה, ויש ובית הדין עוסק בהוראה ואזי בא לידי ביטוי הגילוי ביחס להלכה הנתונה.

האם פוסק ההלכה יכול להתאים את הפסיקה לשואל המסוים? בוודאי. אך התאמה זו איננה קשורה לשאלת הגילוי או היצירה. גם בעלי הגילוי מורים כי חלק מהשיקולים הם מצבו של השואל. זאת המסורת ההלכתית היהודית. המחלוקת היא בשדה אחר: האם כשישבו חכמים בבית המדרש וחוקקו הם יצרו או גילו.

לסיום, אינני יכול להימנע מביקורת על הנימה המתנשאת והפוגענית של נדב ביחס לאנשי 'הספר שבין קטמון לבקעה'. במילים אלו ירד הכותב משיח של תלמידי חכמים המחפשים את האמת לשיח פחדני של פגיעה באנשים בעלי שמות פרטיים מבלי לנקוב בהם. לא זאת דרכה של תורה, נדב ידידי, נקה עצמך מכך ונוכל להמשיך לחלוק במחלוקת לשם שמים.

 —-

עושה היתר לעצמו

עקיבא שטרנברג

במאמרו טוען בין היתר נדב שנרב כי "קצרה בינתי מהבין כיצד ניתן לשבח רב על התאמת הפסיקה לשואל וכיוצא בזה… האסור כלפי שמיא אסור, המותר מותר ועצם העובדה שיהודי עם זקן הוציא או לא הוציא מפיו את המילים מותרים אתם לעשות לא מעלה ולא מורידה…". אך המעיין בספרות השו"ת לאורך הדורות ייווכח כי ככלל, "ההיתרים" שלפיהם נוהג נדב שנרב עצמו נוצרו בפסקי הלכה אשר ניתנו על רקע נסיבות אישיות וצורכי הזמן.

כך לדוגמה הן סוגיות גילוח הזקן וקיצוץ הפאות, היציאה מארץ ישראל לצורך פוסט-דוקטורט והעיסוק בחכמות חיצוניות, אימוץ לבוש עכו"ם וההיתר שלא לחבוש שני כיסויי ראש.

מעבר למחלוקת העקרונית, ברצוני גם להעיר על סגנונו הבוטה והמזלזל של נדב שנרב כלפי אלו החולקים על דעתו. מצאתי לנכון לצטט מתוך הקדמתו של הנצי"ב לספר בראשית שבה הוא מבהיר את מהותה של שנאת החינם אשר הביאה לחורבן בית שני: "…מפני שנאת חנם שבלבם זה את זה חשדו את מי שראו שנוהג שלא בדעתם ביראת ה' שהוא צדוקי ואפיקורס. ובאו על ידי זה לשפיכות דמים בדרך הפלגה ולכל הרעות שבעולם עד שחרב הבית. ועל זה היה צידוק הדין. שהקב"ה ישר הוא ואינו סובל צדיקים כאלו אלא באופן שהולכים בדרך הישר גם בהליכות עולם ולא בעקמימות אף על גב שהוא לשם שמים דזה גורם חורבן הבריאה והריסת יישוב הארץ".

בימי בין המצרים, ובמהלך כל השנה, ראוי שננהג כבוד איש ברעהו – גם כאשר קיימות מחלוקות לשם שמים.

 —-

מחשבה ולא מחשב

לחכמים סמכות יוצרת בהלכה אך גם לה יש הגבולות שלה. שאלת הגמישות כלל לא קשורה אליה

חיים נבון

האם לימוד תורה הוא חשיפה או יצירה? האם כשאנו מפרשים, לומדים ופוסקים אנו רק מגלים את רצון ה', שכבר כתוב בשמים, אש שחורה על גבי אש לבנה – או שמא אנו בונים קומה חדשה מתוך יצירתנו שלנו?

הגישה הראשונה רווחת יותר, אך גם לשנייה מקום נכבד בהגות היהודית לדורותיה. לא מעטים מחכמי ישראל התנסחו בכיוון זה, ביניהם הר"ן (דרשות הר"ן, דרוש שביעי), "קצות החושן" (בהקדמתו לספרו) וגם ר' משה פיינשטיין (בהקדמה לשו"ת אגרות משה). הם הודו אמנם בכך שיש אמת הלכתית שצריך לנסות לקלוע אליה, אלא שלדעתם בדיעבד כל הכרעה שמקבלים חכמי ישראל – אף אם אינה אמיתית – מתקדשת כתורה שבעל פה.

העמדה היצירתית בטהרתה הולכת צעד אחד קדימה: לפי גישתה, הלומד כלל אינו צריך לנסות לקלוע ל'אמת' מוחלטת הגנוזה בבית סתריו של הקב"ה. התורה היא חומר גלם ליצירה אנושית, והאדם צריך לפתח את התורה לכיוון הנראה בעיניו מגובש וקוהרנטי יותר. עמדה זו מצאנו בדברי חז"ל (תנא דבי אליהו זוטא, מהד' איש-שלום, פרשה ב), והיא מופיעה גם בדברי חכמינו האחרונים (ראה למשל בדבריו של ר' יוסף בלוך, שעורי דעת א, עמ' כא).

תפיסה זו יכולה להסביר מדוע יש מחכמינו שראו במחלוקת תופעה רצויה ("אלו ואלו דברי אלוהים חיים הן" [עירובין יג ע"ב]). כיוון שאין אמת הלכתית אחת, שתי הדעות לגיטימיות ו'אמיתיות' באותה מידה. שתיהן פיתוח לגיטימי של ההלכה. בהקשר זה העלה מו"ר הרב אהרן ליכטנשטיין טיעון חזק ומעניין: רש"י ורבנו תם נחלקו בנוגע לסדר הפרשיות בתפילין. האם ייתכן שאחד מהם לא קיים מצוות תפילין מימיו?! כדי לא להגיע למסקנה זו, אנו חייבים להכיר בכך שכמה דעות חולקות יכולות להיות כולן הלכה אמיתית. ההכרעה כאחת הדעות אינה קובעת בהכרח שהדעה השנייה היא שקרית. קריטריון סביר להכרעה במחלוקת לפי הגישה היצירתית יהיה הקוהרנטיות: עד כמה הגישה המוצעת היא מגובשת ובעלת תואם פנימי.

שאלות לא תלויות

פרופ' נדב שנרב דחה לאחרונה כלאחר יד את העמדה היצירתית, שתיארתי וביססתי לעיל. לדבריו, עמדה זו אינה מותירה מקום לעצם המושג של "טעות הלכתית", שהוא ההנחה הבסיסית של מסכת הוריות. דומני שאין זה מדויק. יש להבחין בין סמכות חקיקה לבין סמכות פרשנית. ייתכן שלחכמי ישראל אין סמכות מחוקקת בכל הנוגע לרובד היסודי של דיני התורה, אך יש להם הסמכות לפרש דינים אלו באופן יצירתי.

הפרשנות ההלכתית, כמובן, אינה שרירותית. היא חייבת להיות לכידה ועקבית. לכן אפשר להשוות ולהכריע בין תוקפם של פירושים שונים. אם מישהו יפרש, למשל, שהתורה ממליצה על רצח, שהרי נאמר בעשרת הדיברות: "לא? תרצח!" – די בכך שיוסיף וילמד עוד כמה פרשיות מהתורה שבכתב ומהתורה שבעל פה כדי שייווכח שהפירוש הזה אינו עולה בקנה אחד עם דבריה של התורה במקומות אחרים. ובכן: גם לפי העמדה היצירתית בהחלט יכול להיות מקרה של טעות בדין.

שנרב קשר את שאלת החשיפה/יצירה לשאלה אחרת: מידת הגמישות שיש בפסיקה. אך שתי השאלות הללו אינן קשורות כלל זו לזו. גם מי שמאמין שפרשנות הלכתית ופסיקת הלכה הן רק חשיפת רצונו הקדמון של הקב"ה, ואין בהן כל נימה יצירתית, צריך להכיר בכך שפסיקת הלכה אינה מתמטיקה. כפי שכתב מו"ר הרב אהרן ליכטנשטיין, "פסקי הלכה אינם – ואינם צריכים להיות – פרי מחשב, אלא פרי מחשבה" (תחומין כא, עמ' 99).

ממנו למדתי שבעולם ההלכה יש מרחב גדול של דעות ואפשרויות, וכוונתה המקורית של ההלכה היא שנשתמש במרחב הזה בהתאם לנסיבות. כפי שכתבו חז"ל: "לא הוזכרו דברי יחיד בין המרובין אלא שמא תיצרך להן שעה ויסמכו עליהן" (תוספתא עדויות פ"א ה"ד). חז"ל אף השתמשו בפועל בעיקרון זה ובעקרונות דומים לגבי שעת הדחק (ראה, למשל, יבמות לז ע"א). כאמור, אין כאן בהכרח ביטוי של העמדה היצירתית. גם מי שמאמין שלימוד תורה ופסיקת הלכה הם אך ורק חשיפה וגילוי יכול לסבור שחושפים ומגלים את רצון ה' המורכב, שיודע להתאים לכל מקרה את פסיקת ההלכה המתאימה לו.

את שתי השאלות הללו קושר שנרב לשאלה שלישית: פסיקה ליברלית המעקמת את ההלכה כדי שתהלום את ערכיהם ואת נטייתם של בני האדם. גם השאלה הזו אינה קשורה כלל לשתי קודמותיה. כל פוסק מובהק יודע שמצבים שונים מצריכים פסקים שונים, אך אף פוסק מובהק אינו מתאים את ההלכה לאופנה הערכית הרווחת בדור מסוים. ובנקודה הזו, ובה בלבד, אני מסכים עם שנרב. יש להלכה ההיגיון הפנימי שלה. למרחב ההלכתי יש גבולות, ומהם אי אפשר לחרוג.

גם התפיסה היצירתית של ההלכה וגם ההכרה במרחב ההלכתי אינן עוקרות את ממד העקֵדה שיש בהלכה. קיום ההלכה הוא קודם כול מילוי רצון ה', כפי שזה מתפרש בידי מפרשיו המוסמכים. פעמים רבות ההלכה תובעת מאיתנו קרבן אישי וציבורי, שאי אפשר להקל עליו. כדי להכיר בכך, ולשלול פסיקה ליברלית מופרזת, אין צורך לדחוס את כל הפילוסופיה של ההלכה למיטת סדום.

 —–

נדב שנרב מגיב:

אפתח בהתנצלות. כתבתי על "אזור הספר שבין בקעה לקטמון" בנימה מבודחת, כאשר לנגד עיניי עומדת סצנת ליל שבועות של שקולניק הבן בסרט "הערת שוליים". מתברר כי מילים אלו נתפסו כרמז עבה כלפי אנשים "עם שמות פרטיים". לא לזאת התכוונתי, ואני מתנצל על טעותי.

הגבלת האורך אינה מאפשרת התייחסות מפורטת לכל מגיב, ואנסה להציג בקצרה הבהרה כללית.

ראשית, צריך להבדיל בין המוטיבציה לדון בשאלה הלכתית לבין תוצאות הדיון. אין בעיה בדיון הנובע משאלות השעה או משינוי ערכי, ודברים דומים קרו בכל הדורות. לא דנתי גם בתיקון או בביטול תקנות, אלא באמינות של המשא ומתן ההלכתי כאשר הוא נערך מול מקורות.

כידוע, הדיון ההלכתי המסורתי הוא סביב דבריהם של ראשונים. קיים איזה שהוא קורפוס קאנוני שנחשב למחייב, וגם הסכמה מסוימת על היררכיה בתוכו: השולחן ערוך נחשב יותר מהמשנה ברורה, הרשב"א "חזק" מהפרי חדש וכו'. ויכוח הלכתי נסב כמעט תמיד על משמעות דבריהם של הקודמים לנו, משהו כמו "לאור דבריו של הרמב"ם, מה נאמר על פתיחת קופסאות שימורים בשבת". זהו המאפיין של הדיון ההלכתי באלף השנים האחרונות, לפחות.

והנה הנקודה הבסיסית. ישנן שתי אפשרויות: לגשת אל המקורות בתום לב, או שלא.

נניח שרב פלוני מתיר לאכול אוכל שבושל בשבת במקום חשש להלבנת פנים של המארח. האם הוא באמת סבור כי מהמקורות עולה היתר כזה? אם כן, ניתן לפתוח את הסוגיה של כבוד הבריות במסכת ברכות ולדון בדבריו באופן המקובל. העובדה שהמוטיבציה שלו לדון בנושא הייתה בעיה חברתית מודרנית – לא אמורה להפריע כלל. גם טעות, נגיעה בדבר ואפילו רמאות עצמית הן מסוג הבעיות שעלינו לקבל על עצמנו אם אנו עוסקים בבני אנוש.

דיון שאינו בתום לב, לעומת זאת, מתרחש כאשר העולה מן הסוגיה, גם לפי שכלו הישר של הרב, הוא שכבוד הבריות אינו דוחה את האיסור, אלא שמסיבות חברתיות/תרבותיות/כלכליות הוא החליט להתיר, וכדי להסתיר את המניע שלו הוא בודה אסמכתא הלכתית מדומה, בדרך שבה משפטנים פוסט-מודרנים מתעללים בחוק האזרחי.

אפשרות שנייה זו אינה לגיטימית בעיניי. ראשית, למיטב הכרתי השיח ההלכתי המסורתי נעשה בתום לב. שנית, אם זה המצב אינני מבין מדוע ללמוד תורה. הרי זה כמו להשתתף בליגת כדורגל שבה לשופט יש זכות לשנות חוקים תוך כדי המשחק. אחרי ההכרה במצב של זייפנות מתמדת נשארת רק שאלה אחת: את סמכותו של איזה מניפולטור אתה מקבל. כיצד נכריע?

ובכלל – כיצד מתקבלים לכנופיה הזו, של אלו שמותר להם לבלף? למה לאורתודוקסים מותר ולרפורמים אסור?

ב'יומן' של השבוע שעבר הופיעה במקרה כתבה (מאת יאיר שלג) המדגימה כיצד ההנחה שלפיה דברים נעשים בחוסר תום לב נעשתה מקובלת. ד"ר רמי ריינר אשר "חקר את תפיסתו ההלכתית" של הרב אלישיב "מעלה במחקרו את ההשערה שמה שמתואר 'נטייה לחומרא' הוא למעשה נטייה חדה לפורמליזם הלכתי, כזה שלא מאפשר לנסיבות חיצוניות ולשיקולים צדדיים (כמו איך יתקבל הדבר בציבור) להטות את הפוסק ממה שנראה לו דיוק הלכתי. את הנטייה הזו קושר ריינר דווקא לרקע הקבלי של הרב אלישיב ולתפיסה הקבלית-דטרמיניסטית של הסבא".

לא ייאמן. הרעיון שלפיו יש תלמידי חכמים שמנסים לכוון לאמיתה של תורה, שיש פוסקים שאינם עוסקים במניפולציה אינטרסנטית של הטקסט, נראה לאנשים כה מופרך, עד שרק אחרי להג הרבה ויגיעת בשר אפשר להעלות השערה פרועה שכזו, ומיד יש לתרץ את ההתנהגות המוזרה בפסיכולוגיית מעמקים מבית הסבתא.

לבוא ולומר שההלכה, באופן היסטורי, היא סיפור התחמונים והשפצורים שנעשו עקב אילוצים והוצגו במרמה כדבקות חסודה בנושנות, זה לעשות רדוקציה מוחלטת של הדת, ולהכיר בכך שהיהדות כפי שהיא נראית כיום אינה אלא הנרטיב השקרי המצליח של כנופיית הרמאים העקשנית והצווחנית ביותר. מדוע ירצו תופסי התורה להעמיד עצמם ברובריקה השלמה-זנדית הזו? זה כבר נשגב מבינתי.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ט"ו אב תשע"ב, 3.8.2012

מודעות פרסומת

פורסמה ב-3 באוגוסט 2012, ב-גיליון ואתחנן תשע"ב - 782, תגובות ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. 58 תגובות.

  1. פרופ' שנרב, ברדקוציה של דעות אנשים שאינם מסכימים לדעתך אתה התחלת, ועל כן לא נותרה לך זכות רבה להאשים בזה את הזולת. שבת שלום.

  2. לכבוד הרב חיים נבון:

    לא היה לי מקום להוסיף זאת בתגובה, אבל ביחס למה שהבאת בשם הרב ליכטנשטיין לענין מחלוקת רש"י ור"ת, מעניין לציין לשו"ת רב פעלים ח"ד ס"ב ד"ה ועל זאת מצאתי תרופה, שמביא תשובה אחרת לשאלה דומה מאד, והיא, שכל שכוונתו לשמיים מקבל שכר, עיי"ש

  3. שבוע טוב. הפרופסור פותח בהתנצלות, ועובר בנשימה אחת להמשיך בהטלת דופי והוצאת שם רע. אדרבה, אמור שמות פרטיים, למען נדע את מי בדיוק אתה מאשים ברמאות, זייפנות, בלפנות, תחמונים ושפצורים. שאם לא כן אין לנו אלא לחשוב שכל מי שלא מסכים לדעותיך הוא שלמה זנד.

    לעצם העניין, הדברים על ד"ר ריינר מופרכים, כמו כל משפט אחר בדברי הפרופסור. רמי ריינר הוכיח באש שחורה על גבי אש לבנה שלרב אליישיב הייתה אג'נדה (כאילו צריך להוכיח דבר כזה, שהרי רק לחמורים אין אג'נדה). אבל הפרופסור לפיזיקה גילה חוק טבע חדש – פוסק שמקל, עושה זאת מתוך אג'נדה, וחשוד ברמאות וזייפנות, אבל אם הוא מחמיר – הוא תלמיד חכם שמנסה לכוון לאמיתה של תורה. זה גילוי מרעיש ששוה פרס נובל.

  4. פרופ' נדב שנרב,
    יפה כתבת כאן. גם אני הרגשתי כך כשקראתי בשבוע שעבר את התאוריה המשונה המנסה לנתח את מניעי הפסיקה של הרב אלישיב באופן המוזר הזה.

  5. נדב,
    אני חושב שאתה מטה את דברי ד"ר ריינר לכיוון מסוים שלא כדין.

    מבחינתי מה שריינר אומר זה שהרב אלישיב ז"ל התייחס לפורמליזם ההלכתי ופחות לתכניו.
    כך אם פורמלית כתוב שX אסור , הוא ילך עם זה עד הסוף, גם אם יש שיקולים **הלכתיים** אחרים (כמו נניח כבוד הבריות שהזכרת, או חילול השם וכד') לפסוק באופנים אחרות.
    כמובן יש מקום לדון לגופו של ענין האם ריינר צודק, ואכן הרב אלישיב ז"ל "לא ספר" את העקרונות ההלכתיים הללו, וכן להפך , יש מקום לדון האם ריינר או אנשים אחרים שמדברים הרבה על מטא-הלכה וכד' , משתמשים באופן מניפולוטיבי (או סתם עם-ארצי) בשיקולים ההלכתים האלו, שלא כדין לפי נטיית ליבם, אבל אלו דיונים שצריכים להעשות לגופו של ענין ו/או אדם (אם אנחנו מקבלים דיון אד-הומינם) הנחה גורפת שמי שטוען על נטיה לפורמליזם מסיבות קבליות (או אחרות) לא חושב שצריך לפסוק לפי אמיתה של תורה , אלא שאמיתה של תורה כוללת להבנתו גם את כבוד הבריות וחילול השם (שמה לעשות קשור הדוקות בשאלה איך דברים יתקבלו בציבור) והחכמה לומר דברים הנשמעים ולא לומר דברים שאינם נשמעים וכד'. היא הנחה שאין לה בסיס של ממש, ממילא היא לא ראויה לאדם בעל שכל. וכשהיא רומזת למניעים שלילים (שלא לומר *מזעזעים* של מי שמצביע עליה היא פסולה לגמרי בעיני.
    הביקורת כלפי סגנון דתי ליברלי שדה-פקטו לא סופר את ההלכה ורואה בה כלי פוליטי נטו, לגיטימית ואף נצרכת בעיני , אבל הוא צריך להעשות באופן נקי ומדויק, דבר שלא נעשה במאמר הקודם ונשנה בתגובה הזו , וחבל.

    גילוי נאות : אני סבור שלראות בהלכה מדע מדויק, זו טעות מודרניסטית קצת פחות חמורה מזו הרואה בה כלי פוליטי ותו לא, אבל נושא שראוי לדיון רק אחרי שהדיון נקי מהטלות דופי אישיות, שהביסוס שלהן לוקה בחסר.
    בברכה.

  6. אשר

    אתה טוען שכאשר כתבו שלג וריינר "איך יתקבל הדבר בציבור" הכוונה היא לשיקולים תוך הלכתיים (כמו כבוד הבריות) שנותנים משקול חדש של השיקול ההלכתי, ולא למניפולציה שלא בתום לב של הטכסט, כפי שאני הבנתי.

    זו לא נראית לי פרשנות סבירה, אבל כדי שלא לבלות את הזמן בפלפולים על פסקה בעתון, ניגשתי למאמרו המקורי של ריינר כאן

    http://www.upfile4u.net/Files/3u9t2w.pdf

    אתה מוזמן לקרוא את הדיון בעמוד 95-96, לדוגמה, ולהחליט מי משנינו הבין את שלג וריינר נכונה.

    לי נדמה שלא נכשלתי בחוסר הבנה.

  7. קראתי את הדיון. חד משמעית – ההבנה של אשר היא הנכונה.

  8. עוד ישנו לזה (הדיון) בעולם?!…
    נדב – אתה והמגיבים כאן מתמחים בהסטת דיון ענייני לשולי-שוליים – עם כל הכבוד לרב אלישיב, משקלו זניח ביחס לעשרות, מאות ואולי אלפי דוגמאות מפורשות של התחשבות בשיקולים "לא-ענייניים" ע"י כל הפוסקים.

    הנה שוב טענתי הפשוטה שמראה כי נדב טועה כמעט בדבר משנה – אנא נסו לדון לגופו של עניין ולא לגופו של מגיב:

    "…בדיקה מעשית של פסיקת ההלכה מחז"ל ועד ימינו מגלה שלמעט ר' חיים מבריסק ודכוותיה, אין כמעט אף אחד שחושב כך.
    "יגעתי" בגוגל ומצאתי מאמר מקיף בנושא (של ד"ר י' איזק וא' קליין) רווי בדוגמאות קונקרטיות, על שינויי הלכה כתוצאה משיקולים סביבתיים, בניגוד ל"אמיתה של תורה" כביכול:
    http://www.daat.ac.il/daat/toshba/toldot/5c-2.htm
    מקצת דוגמאות:
    * איסור ריבית (הותר בפועל, בניגוד לתורה)
    * איסור יין נסך (הותר באירופה, בניגוד לתלמוד)
    * איסור לימוד תושב"ע לנשים (הותר בדור הקודם, בניגוד לתלמוד)
    ועוד דוגמה מפורסמת שלא הובאה שם – אכילת חדש שהותרה בפועל ע"י האור-זרוע, בניגוד לתורה…"

    העולה מכאן שטענתו של נדב שגויה לחלוטין מבחינה מציאותית, ולכן אין טעם לדון בה. באותה מידה אפשר לדון בדבר הריגת כינה בשבת והאם כינים פרות ורבות ודעת הפוסקים בנושא וכו' – דיון מעניין, אבל לא רלוונטי יותר.

    • בחינה נוספת של דברי שנרב מעלה שלגופו של עניין הוא בעצם מסכים עם המגיבים והמעירים, אלא שמאמרו מלכתחילה לא נכתב לגופו של עניין. מסתבר שמה שמטריד אותו הוא שאלת המוטיבציה, ואז הוא עושה דבר חמור – מאשים ציבור שלם האשמה כוללנית במוטיבציה פסולה. יוצא שכל הדיון כאן אינו לשם שמיים מתחילתו, וחבל שהוא מצא את דרכו לבמה איכותית כמו "מוסף שבת".

  9. ר' אברהם, אתה כמובן צודק, אבל הערה קטנה – אכן שיטת בריסק היא שההלכה היא מערכת סגורה. אבל גם אצלם זה נשאר יפה מאוד בתאוריה, אבל הלכה למעשה נפרצה המערכת לרוחות הזמן מכל עבר. ודי להזכיר את הרב סולובייציק ז"ל ותלמידו-חתנו הרא"ל שיחי'.

  10. חיים א. וקסמן

    צבי ליפשיץ לא מפרט למה הוא התכוון בהזכירו את הרי"ד סולוביצ'יק, ודומני שגישתו של הרי"ד איננה חד וחלק כפי שליפשיץ כנראה רואה אותה. בנוגע לצרופתה של ההלכה כותב הרי"ד:
    אולם זיקת-הגומלין של הלכה ומאורע אינה מתרחשת בתחום חשיבת ההלכה הצרופה, כי אם במעמקי נפשו של איש ההלכה. המאורע הוא מניע פסיכולוגי הדוחף את החשיבה הצרופה למסלולה. ברם ברגע שהיא מתחילה להתנועע במסלולה המסוים היא מבצעת את תנועתה לא בכניעה למאורע, כי אם מתוך ציות לחוקיותה הנורמאטיבית-אידיאלית המיוחדת לה. דרך משל, תמיד השתתפנו בצער העגונה האומללה, ומשום עיגונא הקילו בה רבנן. ברם כשרב יושב ודן בשאלת עגונה, הוא מכריע בבעיה זו לא בלחץ רגש הסימפאטיה, על-אף העובדה שרחמיו נכמרו על עלובה זו, כי אם על-פי עקרונות עיוניים-הלכיים. רק הסברה הביקורתית והדייקנית קובעת את דינן. משל למה הדבר דומה? ‏ללוויין שהוכנס למסלול פלוני אלמוני. אמנס קליעת הלוויין לתוך המסלול תלויה בעוצמת כוח הדחף, אבל משהגיע האובייקט למסלולו הוא מתחיל להתנועע בדייקנות מפליאה על-פי מהירות התנועה המיוחדת למסלול ההוא, ואין שיעור כוחה של הדחיפה יכול להוסיף אן לגרוע ממנה אפילו כלשהו. (הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק, דברי הגות והערכה. ירושלים: ספריית אלינר שליד המחלקה לחינוך ולתרבות תורניים בגולה של ההסתדרות הציונית העולמית, 1982, עמ' 78-77.)
    גישתו של הרב סולובייצ'יק מצלצלת כמו גישתו של מכס ובר בנוגע למקומם של ערכים ורגשות במחקר סוציולוגי, דהייני שערכי הסוציולוג בודאי משפיעים על בחירת הנושאים שהוא חוקר, אבל ברגע שהמחקר מתחיל, כללי מחקר מדעי שולטים וכל הערכות נעשות אך ורק על פי ראיות אמפיריות. ניטרליות ערכית על ידי דחיית הדעות של החוקר המגובשות מראש היא חיוב הכרחי. כמובן, כל אחד שלמד מדעי החברה יודע שהשאיפה לנטרליות ערכית ורגשית קשה מאד אם בכלל ניתן להשיגה. אנחנו בני אדם ואנחנו מושפעים בהרבה דרכים שאין אנו אפילו מודעים להן. ועל דרך זו מצביע הרב אהרן ליכטנשטיין על האבחנה של (חותנו) הרב סולובייצ'יק בין מניע פסיכולוגי לחשיבה הצרופה בתהליך הפסיקה, והוא קובע ש"זאת הבחנה יפה ואני מודה שאינני בטוח שאפשר להחזיק בה במציאות למעשה".( Rabbi Aharon Lichtenstein, “The Human and Social Factor In Halakha,” Tradition Vol. 36, No. 1, Spring 2002, p. 12

    מעניין שכנראה, למרות מה שצטטתי ממנו למעלה, גם הרי"ד בעצמו היה מודע לתופעה זו. במכתב לנשיא ישיבה אוניברסיטה, הרב ד"ר שמואל בלקין, כתב: "החקירה ההלכתית, ככל מעשה קוגניטיבי תיאורטי אחר, איננה יוצאת לדרכה, במה שנוגע לעמדה רגשית ולשיפוטים ערכיים, מנקודת האפס המוחלט. תמיד יהיה במוחו של החוקר רקע מוסרי-ערכי נתון, שלאורו יתבהרו ביתר שאת קווי המיתאר של הנושא העומד לדיון. בכל תחומי הפעילות האינטלקטואלית האנושית מצויה תמיד גישה אינטואיטיבית, הקובעת את מסלולו של המחקר ואת שיטתו. אפילו במדעים המדויקים (ובמיוחד במימד הפרשני שבהם), אין לסלק את היסוד האנושי מן ההיבט הפורמלי. על כן גם חקירה זו נעשתה בהלך רוח סובייקטיבי ממין זה. מראש הייתי בעל דעה קדומה לטובת מפעלה של הסתדרות הרבנים, ולא יכולתי להעלות בדעתי סמכות הלכתית כלשהי שתפסוק כנגדו. חקירתי היתה לא יותר מהעתקת תחושה אינטואיטיבית מעורפלת אל מושגים קבועים של חשיבה הלכתית שיטתית." ("על גיוס רבנים ותלמידים לרבנות כדי לכהן כאנשי-דת בכוחות הצבאיים של ארצות-הברית", בתוך הרב יוסף דוב הלוי סולוביצ'יק, איש על העדה: מבחר איגרות, ראיונות והצהרות, בעריכת נתנאל הלפגוט, תרגם אביגדור שנאן (תל אביב: ידיעות ספרים, מאוצר הרב, 2011, עמ' 75-74).

  11. אברם,
    דייקת , אין ספק שרק אסכולת בריסק (ובעצם כנראה גם אי אלו גישות קבליות ביחס להלכה) מתייחסת להלכה כשיטה מדעית.
    אני כמובן לא בא לזלזל או לפסול אותה על הסף , אבל ברור שהיא חידוש שצריך ראיה. או במילים אחרות נדב ערבך ערב צריך…

    נדב,
    ייתכן שריינר התכוון למניפולציה, איני יודע והאמת שזה גם לא מאוד משנה לי, אני מתייחס למה שהוא כתב וציטטת בשמו , ולא לכוונות ולשאיפות הנסתרות שלו.
    אם היית מצטט מהמאמר המקורי של ריינר (שכרגע לא הצלחתי לפתוח) אולי הייתי מסכים איתך.
    אני מקוה שאצליח לפתוח את המאמר מאוחר יותר במחשב אחר, ואם יהיה לי מה להוסיף בענין כך אעשה.

  12. שמוליק בן דוד

    בסוף כל הסיפור מתנפץ בקול רעש גדול, או בדממה דקה. אז הנה גם הסמל של פוסק – שאתה נדב ראית בו 'לכוון לאמיתה של תורה, שיש פוסקים שאינם עוסקים במניפולציה אינטרסנטית של הטקסט' ואז כשח"ו משהו קבור ליד שומרי שבת אבל ר"ל כנראה מזרוחניקים, מותר להוציאו מקברו, ואפילו חובה!
    ראו כאן את העדות המפורשת: http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4265348,00.html
    מכאן נראה לי נגמרו הסיפורים – הלכה היא התנגשות ערכים שהפוסק מכריע תוך שמירה על איזון בין מסורת וחידוש, ע"פ עולם הערכים שהוא רואה בו את דבר ה'. הגבולות הם מטושטשים לגמרי, וקורפוס הטקסטים הפתוח לפניו הוא כמעט אין סופי. אחד המרבה ואחד הממעיט העיקר שיכון ליבו לאביו שבמים.

  13. שמוליק,
    אדרבה, אם כבר מכאן ראיה שגם הרב אלישיב עיקם את ההלכה לפי אמונתו ונטיית ליבו.
    השאלה שנותרה היא מהי האמונה הנכונה יותר, ואיך משליכים ממנה להלכה אבל זו שאלה שמצריכה גם יכולת עיון משמעותית וגם לא מעט כח פוליטי , דברים שבזמן האחרון לא כ"כ הולכים ביחד.

    • פוסט-גושניק

      בקיצור, נדב צודק. יהדות ההלכה היא יהדות של מניפולטורים קטנים, שבעל הכוח הוא זה שעמדתן מתקבלת? אתמהה.
      דברי הגרי"ד שהובאו לעיל משקפים בצורה ברורה את עמדת נדב – הפרדה בין הקשר הגילוי להקשר הצידוק.
      לגבי עמדת הרא"ל, באחד מעלוני צה"ר בחודשים האחרונים תקף הרא"ל בחריפות מאמר שכתב ר' בני לאו, שבו הציע לשנות את פסול בעלי מומין לשמש במקדש, שכן תפיסת החברה את הנכים השתנתה.
      שמוליק כתב: "וקורפוס הטקסטים הפתוח לפניו הוא כמעט אין סופי" – לכן נדב כתב שיש בקורפוס הזה היררכיה, (אין דין הרשב"א כדין הרב משאש) מה שמגביל את דרגות החופש של הפוסק.

      • אני מבין, פוסטמה-גושניק, לשנרב לא היה האומץ לפרט שמות פרטיים, אז אתה התנדבת לעשות זאת במקומו…

      • פוסט,
        לא בהכרח, יש ויש.
        מה שכן מבחינתי ההעלמה של האג'נדות האמיתיות שעומדות מאחרי הדברים במקרים בהם ברור שיש כזו , לא ישרה. בין אם היא כשרב פוסק פעם אחת שאסור לבטל גיור כדי למנוע ממזרות ואחרי כמה שנים מבטל גיורים בסיטונאות , ובין אם היא ע"י רב שמחליט שבגלל כבוד הבריות מותר לכהן בעל מום לשמש במקדש כנגד דין דאוריתא.
        בין כך ובין כך התורה אכן נמצאת בבעיה כשאלו נושאיה, גם אם בחייהם הפרטיים האנשים הנידונים היו/הם ת"ח גדולים וצדיקים גמורים.

  14. טענת ההיררכיה היא טריק פונדמנטליסטי ידוע. בוחרים שני אנשים שהפער הכרונולוגי ביניהם הוא מאות שנים ויותר, קובעים שהקודם הוא עליון בהיררכיה, וממילא אין המאוחר יכול לסתור את המוקדם. בשם העקרון הפונדמנטליסטי מעלימים את העובדה האלמנטרית שבינתיים עברו מאות שנים, הנושא המדובר פשט צורה ולבש צורה עד כדי שסביר מאוד שאם הקדמון היה חי היום ומכיר את הנושא כפי שהוא היום, הוא היה סומך את שתי ידיו בהתלהבות על הדעה החדשה הסותרת כביכול.

  15. פוסט-גושניק

    זהו צבי, נגמרה הסובלנות המתחסדת? אם אלו ואלו דברי וכו', אז גם דברי הם דברי אלוהים חיים:)

  16. ואם אתה מחפשים את האם-אם-אמא של המניפלוציות, התחמון והשיפצור, תמצאו אותם בקלות במה שעשו "גדולי הדור" להלכות האלה:

    ט [י] כל המשים על ליבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה, ויתפרנס מן הצדקה–הרי זה חילל את השם, וביזה את התורה, וכיבה מאור הדת, וגרם רעה לעצמו, ונטל חייו מן העולם הבא: לפי שאסור ליהנות בדברי תורה, בעולם הזה.

    י אמרו חכמים, כל הנהנה מדברי תורה, נטל חייו מן העולם. ועוד ציוו ואמרו, לא תעשם עטרה להתגדל בהם, ולא קרדום לחפור בהם. ועוד ציוו ואמרו, אהוב את המלאכה, ושנא את הרבנות. וכל תורה שאין עימה מלאכה, סופה בטילה; וסוף אדם זה, שיהא מלסטם את הברייות.

  17. אשר, איזו אג'נדה, במחילה, העלים הרב לאו?

    • צבי,
      אתה צודק הבעיה אצלו אינה בהעלמת האג'נדה שלו, אלא בהעלמת ציווי התורה.
      בבחינת אם תרצו אין זו הלכה.

      גילוי נאות : לא עיינתי בתשובה הרב בני ישירות , אלא בציטוטים עקיפים שלה, אם יש לך מקור אשמח להתבונן בה ישירות ואשמח מאוד לגלות שהציטוטים הטעו אותי ולתקן דברי אם יהיה בכך צורך. (הלואי)

      • יפה שאתה מודה שלא ראית את דברי הרב לאו. כדי שתרוחם אתה צריך גם לעזוב – דהיינו להתנצל על זה שהדבקת לו שם רע בלי ידע וללא בסיס.

        ואחרי מה שעשית – האחרויות למצוא את המקור הישיר היא עליך (אני בטוח שהרב גוגל שליט"א יכול לעזור).

  18. צבי,
    נאמן עלי הרב ליכטנשטיין שלא ציטט דברים מהרב לאו שלא כדין, עד שיוכח אחרת.
    האם אתה טוען שהרב ליכטנשטיין סילף את דבריו ? אם כן עליך להביא ראיה לדבריך.
    בברכה.

  19. פוסט-גושניק

    http://ravtzair.blogspot.co.il/2012/05/blog-post_20.html
    זהו רק צילום (שכן צהר לא העלו את הדברים לאתר שלהם). כמן כן מצורפת תגובת ר' בני לאו לדברים.
    יקרא הקורא וישפוט.

    • רואה הקורא וויכוח מכובד בין שני תלמידי חכמים גדולים, ואינו מצליח להבין בשום אופן על סמך מה שפט מי ששפט שמדובר ב"העלמת ציוויי התורה" או ב"רמאות, תחמונים ושיפצורים".

    • וגם רואה הקורא את האומץ הבלתי רגיל של הרב לאו שלמרות שהוא עומד בגובה עפר רגליו של הרא"ל הוא לא מוכן בשום אופן להתכחש לאמונתו במה שהוא רואה כאמת התורה. שאפו הרב לאו!

    • אגב עלתה בדעתי ראיה מעניינת לדברי הר"ב לאו מרעק"א מפורש במס' שבת (כא.)
      אביי שאל שם את רבה מפני מה אין מדליקין, ורבה ענה לו: "לפי שאין מדליקין"…
      הרעק"א שם ציין לפסוק הנדון כאן: "אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם לֹא יִקְרַב… כִּי כָל אִישׁ אֲשֶׁר בּוֹ מוּם לֹא יִקְרָב".
      כלומר – מה"טאוטולוגיה" הזו ניתן ללמוד, שהסיבה המפורשת בתורה לכך שבעל מום לא יקרב היא, שלא נהוג/ראוי שבעל מום יקרב!
      וזה מסביר יפה את דברי רש"י – לא סתם הסבר מילולי למילה "יקרב", אלא הסבר לכפילות בפסוק.
      והן-הן הדברים שאמר הר"ב לאו.

      *וזאת למודעי כי אין לסמוך על הדברים לא להלכה ולא למעשה ח"ו, והמחמיר תע"ב, ובע"נ יחמיר ע"ע, והמשכיל בעת ההיא וכו', ועדיין יל"ע וצע"ג ודו"ק והנלענ"ד כתבתי,
      נאם הק' אברם העברי
      לע"ע חופק"ק ר"ג-ת"א תובב"א ונאכל שם מן הזבחים ומן המנגלים וכו'

      • הערה, אברם, לעניין "המחמיר תע"ב" – דווקא נראה לי שהרב לאו הוא המחמיר – מחמיר בכבוד הבריות וגם בכבוד שם שמים

      • אהה, שכחתי לנקד: והמחמיר תַּעֵב …

        ואגב כותבי כל זאת ראיתי להעיר בפלפולא דאורייתא דיש להקשות עמש"כ הגמ' בשבת שם. דכה"ג אי"ל בזה"ז ובעוה"ב, דכו"ע א"ל זבל"א וזבל"א וא"א דטגמעג"ק דאעפ"כ י"ל, בין לריב"ב בין לרשב"ג עכ"ל וצע"ג. וי"ל, דהנה בתד"ה א"ש במס' מו"ק אי' להא וזת"ד, דאב"א משאצל"ג ואב"א דשא"מ ל"ש ביקנה"ז, וכ"כ בחי' הגרנ"ט ע"א וברמב"ם פסוהמ"ק פ"ג הכ"א וכ"ה בחי' רעק"א, והכל א"ש ולק"מ וד"ל ואכמ"ל, כנלע"ד ודו"ק.
        נו, שויין…

      • חופק"ק הוא 'חונה פה ק"ק'. איפה הצלחת למצוא חניה? אנא פרט ונעדכן בלנ"ד את המטוס הקל של חברת התעופה הלאומית?

        בברכה, סולי צ'רבו

        נ.ב. אכן ה'מיזוג' בין ת"א לר"ג יכול לצנן את החום, תרתי משמע…

  20. צבי,
    איך אמת התורה ? אם התורה קובעת שבעל מום לא יקרב והוא מחליט על בסיס סברה (שיש לה משיבים) את ההפך ?
    נראה יותר שהוא מנסה למצוא לכופף את התורה לאמת שלו ו/או של איזושהיא תפיסה מודרנית נאורה בעיני עצמה.

    • מקריאה מעמיקה של דבריו נראה שאתה חוטא בלשון הרע. או שמא החלטת להעלים את חטא לשון הרע מציוויי התורה…

      • פוסט-גושניק

        לשון הרע – מדויק מדבריך שאתה מודה שזו האמת, אחרת היית משתמש במונח "מוציא שם רע".

        • אשר, אתה, שנרב והפוסטמה גושניק, מאשימים כאן לאורך הדף את הרב לאו וסיעתו בשקרים ורמאות. זהו לשון הרע, הוצאת שם רע, או איך שתקרא לזה. כל הדיון כאן הוא לא ממין העניין, וחבל שהמאמר המקורי של שנרב בכלל הגיע ל"מוסף שבת" והתחיל את כל הבזיון הזה

  21. כל מהות עבודת התורה שבעל פה היא "כיפוף" התורה לאמת ש"מארץ תצמח".

  22. צבי,
    תחליט אני חוטא בלשון הרע , או שמהות עבודת התורה שבע"פ היא לכופף את התורה לנורמות של תרבויות זרות ? א"א לאחוז בחבל בשתי קצותיו.

    • אשר, לשון הרע והאשמה ברצון "לכופף את התורה לנורמות של תרבויות זרות" זה אותו קצה בדיוק.

      • צבי,
        אתה כתבת על כיפוף התורה , לא אני.
        זה שהשתמשת בפסוק מתהילים לא שינה את התוכן האמיתי של הדברים, בארץ אין שום כלל שאומר שלבעלי מום מותר לעבוד במקדש , כמו שאין כלל שאומר שלמי שאינו כהן אסור לעבוד במקדש, פשוט כי חוקי עבודת הקודש אינם מבוססים על גישה עממית ארצית.
        מה שנשאר הוא הניסיון למסמס את חוקי המקדש לפי הסגנון התרבותי הנוכחי.
        כמובן זכותך להגן על העמדה הזו, ולהסביר אותה באופן אחר, אבל ההבנה שאני נותן כאן די מתבקשת , ועד כה לא הפרכת אותה , חוץ מהטלת האשמות שוא כמובן.
        בברכה.

        • א. אני שמתי מרכאות סביב ה"כיפוף", ואלו מרכאות רבות משמעות.

          ב. אין בכוונתי להכנס כאן לדיונים הלכתיים, וגם אין ביכולתי להוסיף דבר על הדיון הענייני שהתנהל בין הרא"ל לרב לאו.

          ג. אתה האשמת את הרב לאו בשקרים ורמאות. אתה חוזר כאן על הביטוי "ניסיון למסמס את חוקי המקדש לפי הסגנון התרבותי הנוכחי" שהוא אינטרפרטציה מרושעת שלך לגישתו. אתה חוטא ומחטיא בהלבנת פנים ובהוצאת שם רע, וגם יום הכיפורים לא יכפר לך עד שתחזור בך ותבקש מהרב לאו מחילה בפומבי.

          לרש"צ לוינגר, דברים נכוחים אמרת על ערכי הנצח של התורה. אלו כוללים, בראש וראשונה, את כבוד האדם, כבוד הבריות, "ואהבת לרעך כמוך", "הא דשניא עליך לא תעשה לחברך", "בצלם אלוקים ברא את האדם", "מאזני צדק אבני צדק איפת צדק והין צדק יהיה לכם" וכיוצא באלו. ערכים הספוגים בכל מילה מדברי הרב לאו, אבל לצערי אני מוצא את הופכם הגמור בדברי שנרב וסיעתו.

      • שמשון צבי לוינגר

        בס"ד כ"א אב ע"ב

        לצבי – שלום רב,

        אומרים שבין היהודים יש אחוז גבוה יחסית של סובלים מחרדה, אבל יש להם סיבה טובה לכך.

        יש בעיה לא פשוטה בהבחנה מתי יש שימוש ראוי בכלים המקובלים על פוסקים, לסמוך על דיעות פחות מקובלות ולהתחשב בשינויים במציאות – במקום צורך ודחק גדול, כשהמטרה היא לשמור את ערכי התורה ורוחה, פסיקה הנעשית תוך בדיקה מוקפדת שיש לה בסיס בכללי ההלכה המקובלים.ומתי יש 'כיפוף של ההלכה כדי להתאימה לדיעות זרות' ?

        דיון רחב בשאלה זו – כיצד ניתן להבחין בין התחדשות לריפורמה- נעשה ע"י הרב יובל שרלו נר"ו בספרו 'בין משכן לעגל', והשם מדבר בעד עצמו – לא תמיד ההבחנה פשוטה. לא קראתי עדיין את הספר, ואיני יודע אם אסכים לדעתו, אך למי שמתעניין אני ממליץ על קריאת הספר – אולי 'ימצא מנוח אשר ייטב לו'.

        הקושי להבחין 'בין משכן לעגל' מצמיח חשדות. גם הגאון רבי אהרן לישטנשטיין שליט"א הגיב בחריפות על דברי הרב בנימין לאו נר"ו, עד שקיבל הבהרות ראויות ונחה דעתו.

        את פרופ' נדב שנרב 'מקפיצה' ובצדק גם ההסתמכות על התפיסה הפוסט מודרנית, השוללת בעיקרון את קיומה של אמת והופכת את כל המדע, התורה והמוסר למערכת של 'איש העקום בעיניו יעשה'. וכש'האמת נעדרת' יש מצב ש'סר מרע משתולל' – כשכואב צורחים!

        בכל זאת דומני שגם כאשר 'יש בוטה כמדקרות חרב' עדיף לקיים 'ולשון חכמים מרפא'. העצה פשוטה כפי שלימדנו פרופ' מרדכי (ב"ר שלמה) בובר ז"ל. להבחין בין שיח 'אני הוא' שבו אני יכול לשפוך את חמתי לבין שיח 'אני אתה' שבו אני מדבר אל בר פלוגתי ומנסה לשכנעו בטיעונים העשויים להתקבל על דעתו.

        בברכה, ש.צ. לוינגר

        נ.ב. לגוף טיעונו של הרב בנימין לאו – שאיסור הקרבה ע"י בעלי מומין הוא משום 'הקריהו נא לפחתך' – יש לענ"ד פירכא מוצקת ממעשה דבר-קמצא ממנו למדים שגם מומין קלים מאד, הראויים לעלות על שולחנו של הקיסר, עלולים לפסול לגבוה. זו גזירת הכתוב כפי שאמרו חז"ל 'מאי טעמא אין מדליקין – לפי שאין מדליקין!' (שבת כא,א. זו לענ"ד כוונת הגאון רבי עקיבא איגר זצ"ל בהגהתו, שהוזכרה בדברי ידידנו אברהם העברי, ודו"ק וק"ל וד"ש חם).

        • רש"צ אין ביננו הסכמה בכל, אבל אתה מדבר כבן תרבות ויש בסיס לדיון בינינו. אין צורך לומר שגם דברי הרא"ל, עם כל חריפותם, הם דברי תרבות. אשמח לעשות זאת מעל בימה אחרת, אבל לא מעל דף זה שזוהם בידי בני בליעל חסרי תרבות.

  23. צבי,
    לא האשמתי אותו בשקרים , בודאי שלא במתכווין, קודם כל כי איני חוקר לב וכליות, ויותר מכך כי מהכרותי איתו אני ממש לא חושב שיש לו כוונה רעה וזדונית.
    מה שעשיתי הוא ניתוח של הקונספט שהוא הציג בענין הזה, ייתכן שטעיתי בניתוח, אבל עד כה לא הבאת ראיה לכך.
    בכל מקרה עקרונית כבר הרב ליכטנשטיין הסביר את הבעיה החמורה בגישה שהרב בני הציג ביתר חריפות , כך שלא ברור לי מה כ"כ נורא במה שאני הוספתי, אבל שיהיה. אני מניח שלרב ליכטנשטיין מותר מה שלי אסור בעיניך, ואולי אפילו יש צדק מסוים בדבריך.
    שיהיה.

    • אם אתה לא רואה את ההבדל התהומי בין דברי הרא"ל לדבריך, אז אתה לא בן תרבות ואין לי עניין לדון איתך.

      • ההבדל הוא שהרב ליכטנשטיין התייחס נקודתית לדבר הרב בני, ואני התייחסתי אליהם כמשל דרך האיספקלריה שאתה הענקת לנו, בענין הצגת תורה שבע"פ ותכליתה ככיפוף התורה.

  24. ואני מקוה, רש"צ, שאתה מסכים איתי שלא הרב לאו ולא אף אחד מן המתדיינים כאן הוא "פוסט מודרני", וכינוי זה אינו כלל ממין העניין.

    • בס"ד כ"א אב ע"ב

      כבר עמד הרב חיים נבון שיש כאן עירוב פרשיות בין הדיון על הגמישות בהלכה – האם לסמוך על סברות מחודשות ואילו צרכים נחשבים ל'צורך גדול', ובין התפיסה שפוסק הוא יוצר המשנה במודע את התורה, תפיסה שהקפיצה את פרופ' שנרב, ולא סביר שיש פוסק שמחזיק בה (גם לא הרב בני לאו). מה שיש היא התפיסה שהביא הרב נבון בשם הקצות ובשם הגר"מ פיינשטיין: יצירה הנעשית שלא במודע – כאשר הפוסק עשה כל שביכלתו לכוין לאמת האלקית – אז ניתנת לדעתו המוטעית הגושפנקה האלקית.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      נ.ב. יש יצירה בסייגים, תקנות, מנהגים וכיו"ב שבהם קהל מקבל על עצמו.

  25. שמשון צבי לוינגר

    מהו 'אי-מייל', אם לא post מודרני?!

  26. על הדיון המתנהל כאן ראוי להחיל את את הדברים הנאמרים במאמר הזה:
    http://etzion.haretzion.org/images/stories/YHE/pdf/rml-limud-tanach-letter.pdf

    אמנם הוא נכתב לגבי פולמוס אחר, זה של לימוד התנ"ך, אבל רוח הדברים תואמת בדייקנות את המתרחש בדף הזה. על כן כל שומר נפשו ירחק ממנו ולא יכשל חס ושלום בשיתוף פעולה עם מחרפי תלמידי חכמים.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: