כיצד ניתן להבין את ההבדלים שבין הדיברות שבספר שמות לאלו שבספר דברים? על ההבדל שבין הדיבור הא-להי לאנושי על פי ה'בית יעקב'

פרשת ואתחנן מלאה וגדושה בנושאים החשובים ביותר שיש בספר דברים, אולי בתורה, אולי באיזשהו ספר שנכתב אי-פעם. יש בה אנכי ה' א-להיך, ושבת, ונשמרתם מאוד לנפשותיכם, שמע ישראל, אין עוד מלבדו, ואהבת את ה' א-להיך, בל תוסיף ובל תגרע, ועוד ועוד.

הגודל הזה מרשים כל כך ומפחיד כל כך, עד שחיפשתי משהו ממש קטן להיתלות בו, שאפשר לומר אותו באלף מילים, איזה וו קטן. ומצאתי – את ה'ווים', וי"ו החיבור. כלומר: במקום לדבר על הדברים הגדולים באמת שיש בפרשה הזו, נתמקד בוי"ו החיבור, בעצם בארבע 'ווים', אלה שמופיעות בחלק השני של עשרת הדיברות (דברים ה, ו-ז):

לֹא תִּרְצָח, וְלֹא תִּנְאָף, וְלֹא תִּגְנֹב, וְלֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁוְא. וְלֹא תַחְמֹד.

מה כבר יש לומר על וי"ו החיבור? הרי תפקידה של זו הוא לחבר בין עניין לעניין, ונמצא שהדיברות האחרונות מחוברים זה לזה. עד כאן זה באמת פשוט לחלוטין. אלא שכל מי שזוכר את הדיברות כפי שנאמרו למשה רבנו במעמד הר סיני  (שמות כא) זוכר ששם אין וי"ו חיבור – כל דיבר עומד לגמרי בפני עצמו.

כשאני מלמד שיעורים ראשונים על ספר דברים, אני רגיל לשאול את תלמידיי: האם יש משפט, פרשה, מצווה או סיפור, שמופעם השני בספר דברים הִנו חזרה מדויקת על המופע הראשון בספרי התורה הקודמים? אחרי בדיקות, כחכוחים וגירודים נמרצים בצדדי הראש מודים התלמידים שאין חזרה כזו – והרי זו ראיה ניצחת לכך שמשה רבנו כלל לא התכוון לחזור על התורה סתם כך, לשם שינון. אבל אז נזכר איזה תלמיד בעשרת הדיברות, שם אכן יש חזרה מדויקת. ותלמיד אחר אומר – אבל גם זו לא ממש חזרה, הרי יש הבדלים מסוימים. והראשון טוען: אבל מה לגבי לא תרצח ולא תנאף וכו'? ואז עולה שאלת וי"ו החיבור: בכל אופן יש הבדל. בשמות – אין 'ווים', ובדברים – יש 'ווים'! תלמיד מתחכם מקשה אז: ומה באשר ללא תרצח? הרי לפניו אין וי"ו? ואני משיב: אמנם כן – אבל וי"ו מחברת אותו ללא תנאף – ולכן הוא בכל אופן איננו עומד לבד, כמו בדיברות הראשונים.

 האמנם יש לכך חשיבות? הרי וי"ו החיבור מחברת בין שמות/צווים העומדים לעצמם, שזהותם נשמרת גם לאחר החיבור, ואולי אין בכך כלום?

איור: מנחם הלברשטט

לא תואם למקור

ראשית, נניח את ההנחה הידועה שהדיברות הראשונים מצוטטים מפי ה' הדובר, בעוד האחרונים מסופרים על ידי משה. הבדל זה בולט בתוספות שנכנסו לדיברות שבפרשת ואתחנן, כגון: "כאשר ציווך ה' א-להיך" במצוות השבת ובמצוות כיבוד אב ואם, המבליטות את הריחוק שיש בנאום בספר דברים הנושא אופי של סיפור על אודות הציווי, מפי משה רבנו, ולא ציטוט של ציווי ישיר, כמו בספר שמות. גם בפער שבין הקרי והכתיב בסוף הדיבר השני: 'ועשה חסד לאלפים לאהבי ולשומרי מצוותי (קרי) מצוותיו (כתיב)' – ניכרת השניות של הבאת הדברים גם בגוף שלישי, ולא רק מפי הגבורה.

על פי הנחה זו יש לומר שגם השימוש בוי"ו החיבור מאפיין את נטישת הפאתוס הא-לוהי של המקור לטובת 'סיפור על אודות' שבו משה רבנו כאילו נזכר ומונה עם ישראל את הדיברות: זה, וזה, וזה…

תכונה זו של 'סיפור על אודות' הבא מפיו של משה רבנו אופיינית, כידוע, לחלקים גדולים של ספר דברים, שבהם משה מדבר על אודות ה' ומצוותיו ואינו מצטט ציטוט ישיר, אולם היא בולטת במיוחד בעשרת הדיברות, שכל תכלית הבאתם כאן היא חזרה אל הבסיס של ההתגלות הציבורית בסיני – המעניקה תוקף וסמכות לכל דברי משה מכאן ולהבא, כדברי ה' ממש. אם כך הוא – מדוע לא מקפיד משה רבנו על נוסח המקור? שאלה זו נוגעת גם לשינויים אחרים ומפורסמים יותר בין הדיברות בשמות לאלה שבדברים: זכור ושמור, ההנמקה של מצוות השבת, "למען ייטב לך" שבכיבוד אב ואם ועוד.

נציע את דברינו בעקבות דרשה עמוקה ומבריקה של ר' יעקב ליינר, בעל ה'בית יעקב' מאיזביצא. הבית יעקב מתאר כך את כוח פעולתם של הדיברות הראשונים:

כי בעת שהשי"ת נתן את התורה לישראל אז פעל כל דיבור ודיבור בשורש לב ישראל עד למעלה מתפישתם ונטהרו ונזדככו מהדיבורים שנכנסו לתוכם… ונקבע בנפשם ובגופם… יען שהדיבור היה בבהירות מלא חיים ואור… וכאשר אמר ה' מאמר "לא תרצח" פעל תיכף בליבם ונכנס בהם ה'חיים' של לא תרצח ונתמלאו כולם טוב לב שלא יהיה שום צמצום… וכמו כן דיבור לא תנאף פעל בליבם… ולא נמצא בהם שום תאווה למקום זר, ומכל מקום לא התנגדו הדברות זה לזה יען שהם דברות חיים (בית יעקב, יתרו).

הדיבור הא-להי הבלתי אמצעי איננו דומה לסתם מאמר שאדם תופס בתבונתו ואחר כך מבצע אותו, אלא הוא שפע – אנרגיה – שמופיע במילים ופועל על הלבבות. בלשונה של הדרשה: 'חיות' – תוכן הממלא את הלב כך שהאדם בכלל לא יכול לחשוב אחרת מ'לא תרצח', למשל, אחרי שהוא שומע זאת. ועוד, כל מאמר הוא אינסופי ומוחלט, כמו כל הרצון הא-להי מקופל בתוך המאמר: לא תרצח, לא תנאף או לא תגנוב, ואין אחריו כלום – מאמר סופי המכיל שפע אינסופי. ובכל זאת, האינסופיות הא-להית מתגלה מחדש, כאילו במשפט בראשית, בכל דיבור בפני עצמו.

הדיברות השניים שייכים כבר לדיבור אנושי, לא א-להי: "ואז נעשה מהם רק ציונים שהפנימיות נעלם מהם ורק הלבוש נגלה להם". עכשיו הציווי הוא חוק, הנחיה א-להית לחיים חברתיים-מוסריים. אדם שומע אותו מבחוץ, הוא יכול להתנגד. המצווה כעת איננה התגלות של שפע א-להי אלא נורמה: "הפירוש: 'לא תרצח' – שלא יהיה בך רציחה בפעולה… שאינו פועל בלבו ובגופו רק שהוא שומע (כאילו) שחברו רוצה כן" (בית יעקב, שם).

זוכה להקשר

הבית יעקב מוסיף ומסביר שזה גם תפקידם של ה'ווים' בדיברות האחרונים. האריז"ל הסביר שה'ווים' מעידות שהדיברות האחרונים שייכים לעולם התיקון, כלומר לעולם שיש בו סדר, הגבלה, מידתיות: "שלא יתפשטו עצמן רק כל דיבור ייתן מקום גם לדיבור השני" (שם).

לשם מה אנו זקוקים לדיבור מרוחק כזה? האם אין די בעוצמה הכובשת של הדיברות הראשונים? נראה שזה בדיוק החידוש בדיברות האחרונים, ובמובן עקרוני גם בספר דברים כולו. הפאתוס של הדיבור הא-לוהי הוא כובש, משכנע בלי כל יכולת להתנגד, אבל: "ואל ידבר עמנו א-לוהים פן נמות" – הוא איננו משאיר מקום לחיים אנושיים נבדלים, עצמאיים. מול הלא תרצח שמפי הגבורה– אין שום בחירה.

בנאומו של משה רבנו "לא תרצח" הוא חוק בין חוקים. הוי"ו מציינת את היותו שייך למערכת, את ההגבלות שחלות עליו, את התייחסותו לחוקים אחרים שבצידו. הוא לא מוחלט. כך, למשל, יש דין רודף, שאז – תרצח, יש חובת אכזריות על אכזרים. בקצרה: לכל חוק יש גבול ומידה. אמנם כן, כל דיבר בפי משה רבנו הוא מצומצם יותר ממקורו הא-להי, אבל צמצום זה מאפשר לאדם לעמוד מולו, לחיות מולו – וגם לבחור בו. במקום שבו הדיבר נמסר בגוף שלישי, בפי אדם, שם נולד המשפט, שם צומחת מערכת המשפט – שם יש מקום לאדם שעומד מול הגודל הא-להי – בלי להמית את אנושיותו.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ט"ו אב תשע"ב, 3.8.2012