העולם מתקדם. גם כשסדרות טלוויזיה, סרטים וספרים מנסים לשכנע אותנו אחרת, אפשר עוד למצוא בתוכם הגינות וחיוב. תלוי איך מסתכלים על זה

מי שמבין איך טלוויזיה עובדת יזהה את גודל ההעזה והחוצפה של התסריטאי: ארבע וחצי דקות תמימות נמשך נאומו של מגיש החדשות בפתיחתו של הפרק השלישי בסדרה "חדר חדשות" (יס הו, מוצ"ש, 22.00), נאום שראוי להילמד בכל בית ספר לתקשורת. "אני פורש מהקרקס", הוא אומר. "מעתה ואילך נקבע מה יוצג בשידור, ואיך, על בסיס אמת פשוטה. ננסה להציג מידע בהקשר רחב יותר. נגן בחירוף נפש על עובדות, נילחם מלחמת חורמה נגד רמיזות, השערות, הפרזות ושטויות. איננו מלצרים במסעדה שמגישים לכם את הידיעות כמו שאתם אוהבים… לא אנסה להסתיר מכם את דעותיי האישיות, אשתדל לחשוף אתכם לדעות מבוססות שונות משלי". בפרקים שיבואו הוא יממש באומץ כל סעיף שהתחייב עליו, ויסכן בכך את צווארו.

העולם טוב ביסודו, טוען אהרון (ארון) סורקין בכל פריים קולנועי או טלוויזיוני שיצא תחת ידיו. הוא לא טיפש ויודע שהעולם רקוב, ומלא אינטרסים ושחיתות. אבל בניגוד ליוצרים רבים המסתפקים בתיאור ערמות הזבל והבאשה, מתכנן סורקין משאיות לפינוי אשפה מעוצבות היטב: עלילותיו בנויות לתפארה, הדיאלוגים שלו שנונים, מהירים ומעוררי הערצה. וממש כמו גיבוריו, המתלבטים בין רייטינג וחנופה לדעת קהל לבין מקצועיות, הגינות, רצינות ואמינות, מאמין גם הוא שלצופיו מגיע לצפות בסדרה שמציעה אלטרנטיבה מוסרית. כל כך לא מודרני מצדו.

לפני כחמש עשרה שנה כתב סורקין סדרת טלוויזיה שעוסקת בפוליטיקה האמריקנית והכלל עולמית – 'הבית הלבן' שמה, ובמרכזה נשיא ארצות הברית ואנשי צוותו שלמרות שאינם חפים מכישלונות ופגמים, הינם אנשים חכמים והגונים, החפצים באמת ובתמים בתיקון העולם. הסדרה המעולה זכתה בכל פרס אפשרי ודווקא הוכיחה שאפשר להיות גאון ואידיאליסט בעת ובעונה אחת, שבע עונות, אם נדייק.

הסדרה החדשה מנסה להוכיח זאת שוב, והפעם לא שומעים את מחיאות הכפיים של הביקורת. למרות הכתיבה המבריקה, יש תחושה של מחזור: לסורקין, זוכה האוסקר על התסריט לסרט 'הרשת החברתית', יש שטיקים עלילתיים קבועים (את גיבוריו החשובים יאפיינו תמיד אהבה ענקית ולא ממומשת, נאמנות לחברים, מסירות אין קץ לעבודה, כישרון גדול ונטייה להתמכרויות ולהתלבטויות מוסריות מייסרות). סורקין, אפשר לטעון, הוא דרשן שיש לו דרשה אחת בלבד, אבל היא מעוררת השראה ובנויה לתלפיות כך שלא אכפת לי לשמוע אותה שוב ושוב.

כשיוסי פוגש את אחיו. מתוך הסדרה 'ניו יורק'. צילום: מתניה טאוסיג.

משחקי השקר

"חברה שמסוגלת לקחת מוות בשידור חי, ולהפוך אותו לטיעון בהפגנה – גם אם הנושא שלה נעלה וחברתי – כבר עשתה מהחיים כלי, אינסטרומנט", כתב ידיד על קיר הפייסבוק שלי. "המרחק בין הפיכת  המוות לשלט, לסחורה בשוק התעמולה, לבין 'משחקי הרעב', או לגלדיאטורים של רומא, איננו גדול כמו שנדמה".

לא הסכמתי. מעשהו המטורף של סילמן לא מוכיח דבר על אודות המקום שאליו התקדם העולם. המרחק בין מי שנוטל חיים לבין מי שמרוויח בעקיפין מנטילת החיים הזו הוא מרחק מהותי. הביקורת של סוזן קולינס על העולם של היום, שמנוסחת כמניפסט ספרותי משובח בטרילוגיית ספרי 'משחקי הרעב' (ובסרט הקולנוע שנעשה בעקבותיהם), היא ביקורת שקרית.

סוזן קולינס מתארת עולם עתידני שהתפתחותו הטכנולוגית מרקיעה שחקים, אבל מוסרית הוא נסוג אחור לעידן קדמוני ופראי של מלחמות גלדיאטורים ושפיכות דמים ממסדית ומאורגנת. אני חושבת שהספר שלה מבוסס על שקר. אמנם כן, תוכניות המציאות של ימינו הן גלדיאטוריות במובנים רבים, רובם ככולם מטפוריים. מוות מטפורי אינו מוות. תרבות זמננו לא תהסס אמנם לשחוט את הגיבור פסיכולוגית, לערטל ולהרוג אותו נפשית, אבל לעולם היא לא תדרוש ממנו לרצוח את חברו.

שפיכות דמים יזומה, מכוונת וממלכתית מהסוג שמתואר בספר התרחשה רק במקום אחד בעולם החדש: אירופה, 39'-45'. אפילו אז, החביאה גרמניה הנאצית את הרצח שלה מהעולם, דאגה היטב להסתרתו וכינתה את מחנות המוות "מחנות עבודה". פרדוקסלית, מוכיח הטירוף ההוא את ההתקדמות האנושית, ממש כשם שהסוואותיה המשפטיות הפתלתלות של איזבל בפרשת נבות היזרעאלי מוכיחות את מוסריותה הבסיסית של הפרהסיה היהודית.

למרות ההרג, העוול והאלימות שעדיין קיימים בו, העולם התקדם, ומי שרוצה להפחיד אותנו בחזון של חזרה לתרבות פרא, קרבות ג'ונגל ומרחצאות דמים יכתוב ספרי מלחמה, או יתכבד וימציא הוכחות טובות מאלה. עד אז אחשוד בסופרת סוזן קולינס ובחבריה העושים בדיוק את הדבר שנגדו הם מטיפים: משתמשים בדם ובדרמה כדי למשוך קהל, בדיוק כמו הגלדיאטורים של פעם.

תנ"ך בגובה אקדח

סדרת הגנגסטרים 'נויורק' שודרה כאן בעיצומה של מלחמת התנ"ך, ולמרות שאיש מראשי המחנות הלוחמים לא מודע כנראה לקיומה, היא מהווה דוגמה נאה לוויכוח בשורשו. יוסי אלחריזי בנה של רחל המתה הוא חביבו של האב ג'קי, הבן שהוא מייעד להיות יורשו. ראובן בכורו מקנא ומורה לרצוח אותו. פרץ, אח נוסף, מציל את יוסי ממוות ברגע האחרון. יוסי בורח לניו יורק, ומתגלגל למחסן של דוד גושן – יורד ישראלי מושחת המשלם שכר עבדים לישראלים שברחו לאמריקה לעשות קצת כסף. אשתו ג'ניפר תפתה את יוסי וכשיסרב, תאשים אותו באונס. יוצרים מרקע דתי (אריאל בנבג'י הבמאי, שוקי בן נעים, אלעד חן ואוהד זקבך כתסריטאים) מביאים את האסוציאציות התרבותיות שלהם אל המסך הישראלי, בזמן צפיית שיא. חלום שהתגשם או סיוט?

תלוי מי אתם. אם אתם מאמינים שמותר לטקסטים קדומים ומאוחרים לשוחח אלה עם אלה, או שאתם מאלה שסבורים שהפערים בין קדוש לאנושי אינם מאפשרים יצירה דיאלוגית כזו. אם אתם מרשים לילדיכם לצפות ב'נסיך מצרים' ומדברים איתם אחר כך על ההבדלים בין הסיפור המקראי לעיבוד הקולנועי שלו, או אוסרים על כל העניין. אם אתם מסוגלים לעקוב אחרי סיפור התבגרותו של בחור צעיר והפיכתו לגבר ולמנהיג, לפחד מהרגע שבו יפגוש את אחיו, וכמעט לדמוע כשהוא מחבק סוף סוף את אביו, ג'קי, או שאתם נמנים על אלה שעצם הדמיון בין סרט גנגסטרים לשנים-עשר השבטים מלחיץ אתכם. אם תחייכו בפתיעה או תכעסו על החוצפה נוכח הדיאלוג שמנהלים יוצרי הסדרה עם המספר המקראי, כשהם בוחרים להציע סוף קצת אחר, שיש בו תיקון חדש, לסיפור כולו.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ט"ו אב תשע"ב, 3.8.2012