כתב העת העתיקה / מאיר בר-אילן

ידיעת קרוא וכתוב והשכלה טקסטואלית מלמדים רבות על החברה שבה הן קיימות. ייחודה של תרבות הספר בישראל הקדומה מתגלה במחקר מקיף

ידיעת ספר בישראל בעת העתיקה

אהרן דמסקי

מוסד ביאליק, 2012, 489 עמ'

הערכת ידיעת הקרוא והכתוב בעבר ההיסטורי נחשבת לאחד הנושאים היותר מורכבים ועדינים בהיסטוריוגרפיה המודרנית, וספרו החדש של פרופ' אהרן דמסקי – מורה וחבר – מהווה ברכה גדולה למקצוע זה בפרט, ולהיסטוריוגרפיה החברתית בכלל. מדובר בעבודת דוקטור מלפני כ-35 שנה, אשר שודרגה לבלי הכר והפכה להיות מפעל-חיים היוצא לאור כמאגנום אופוס.

הספר פותח במבוא מתודולוגי נרחב ביחס לבעיית ידיעת הקרוא והכתוב בעבר, ומסתיים ברשימה ביבליוגרפית בת 1,400 פריטים לערך. עובדה המלמדת לא רק על חריצות ויסודיות כי אם גם על היומרה העומדת מאחורי הספר. בשל היקפו הגדול של הספר, ענייניו המרובים ונושאי המשנה שלו, לא ניתן במסגרת זו לדון בכל אחד מההיבטים שבהם תורם דמסקי להכרת העבר, וניגע אפוא בקצתם.

כוח המילה הכתובה

כמעט אין תופעה מקראית, בזיקה לכתב, שאינה מוארת על ידי חומר השוואתי. כידוע, הכתיבה הומצאה בשומר, ב-3,100 לפני הספירה לערך, שנים רבות לפני שעלה עם ישראל על בימת ההיסטוריה. הקורא מתוודע לכך שעם ישראל הוא ממשיכה של מסורת כתיבה ארוכת שנים, והדים לכך ניתן למצוא כבר בתנ"ך, מסופריו של דוד, למשל. יחד עם זאת, במהלך הספר נעשה הקורא מודע לייחודה של תרבות הספר בתורת ישראל, כפי שבא הדבר לידי ביטוי במיוחד בפרק על 'הכתיבה והאמונה הישראלית', אך גם בפרק 'התהוות "עם הספר"'.

דמסקי מדגיש עד כמה חריג היה מלך יודע קרוא-וכתוב במסופוטמיה ובמצרים, ולא נותר אלא להזכיר כי על פי התורה המלך חייב לכתוב ספר תורה, ציווי שמשמעותו היא שהמועמד למלכות אמור להיות יודע-ספר, שלא כבעמים אחרים (עמ' 97-96). חשובה עוד יותר העובדה כי תורת ישראל רואה בכתיבה את האמצעי לא רק להעברת המסר מן הא-ל לאדם – בין אם בלוחות הברית ובין אם בתורה הכתובה על האבנים בהר עיבל – אלא גם בתקשורת יום-יומית בעניינים שבינו לבינה, בספר כריתות ובטקס הסוטה, טקסים שאין דומים להם בעמים אחרים בעת העתיקה. משמעות הדבר היא ברורה: האדם הפשוט, זה שלא ידע קרוא וכתוב, נהיה מודע לכוחה של המילה הכתובה לא רק כמסר מן העבר שהועבר על ידי הכוהנים כי אם גם כמסר חברתי אשר הייתה לו השלכה על חיי היום-יום.

בניגוד לשמו של הספר עוסק הספר בידיעת-ספר בעולם הקדום בכלל, מן הסהר הפורה בצפון ועד מצרים בדרום, ובכלל זה השוואה ליוון ולעולם הקלאסי. דמסקי הוא היסטוריון תרבותי אשר ברור לו כי לא נוכל להבין נושא מורכב זה בעם ישראל אם הוא לא יתברר תחילה לכל אורכו ורוחבו בעמים אחרים. הנתונים הרבים שמביא דמסקי משומר ומאכד, ובכלל זה תרגומים של טקסטים בלתי מוכרים, מהווים תוספת חשובה להכרת אופייה של ידיעת הקרוא וכתוב, כמו גם של תרבות הסופרים שהתפתחה בעולם העתיק.

ניכר על דמסקי שהוא מורה למופת, ואת דרכי חשיבתו הוא חושף ברצון לעיני קורא. במשך שנים רבות שכלל דמסקי את ספרו והגיע לכל כתובת נידחת, לכל מאמר או ספר באשר הוא, ואת הכול הוא מסדר במתודולוגיה מחקרית, תוך תשומת-לב לכל פרט ופרט בממצא הכתוב או במסקנה שנולדה מכוחו של הממצא. מחקרו של דמסקי הוא שילוב יוצא-דופן תוך יצירת סינתזה מן המחקרים השונים, שלו ושל חוקרים אחרים. שיטות המחקר של דמסקי משולבות אחת ברעותה בהתאם לנושא הנחקר, בין אם הוא דן ב'סופרי המלך' ובין אם הוא דן ב'נביאי הכתב'. הצד השווה בדיוניו הוא שניכר בהם שילוב של נתונים והערכתם בהתאם לשיטות שונות וחוקרים שונים.

ממשיך מסורת כתיבה ארוכת שנים. ברוך בן נריה הסופר, טרנס וולוגדה, המאה השבע עשרה

חוקר רב-תחומי

בסיס הנתונים של הספר, המחקר הראשוני של דמסקי, מצוי בממצא הארכיאולוגי-אפיגרפי מזה, ובמחקר הטקסטואלי בתנ"ך מזה. שאלת היסוד היא באיזו מידה משקף הממצא ידיעת קרוא וכתוב, תרבות סופרים וכל מה שכרוך ב'חִברותה של ידיעת ספר'. מובן שלא בכל מקרה דמסקי הוא הראשון שבחן את הממצא שבו הוא דן, וממילא הוא משלב במחקרו מחקר משני וביקורת על חוקרים אשר הסיקו מסקנות בנוגע לידיעת קרוא וכתוב, לעתים מסכים ולעתים דוחה אותן.

בנוסף על כך, פועל דמסקי במסגרת חקר המקרא והמזרח הקדום, עולם מחקרי המשוסע בין השקפות שונות. בראש ובראשונה חובה להיות מודעים לאסכולה הסקנדינבית, זו הרואה בספרות הכתובה את השתקפותה של מסורת שבעל-פה שהועלתה על הכתב, עיקרון שגזרו מהתרבות הסקנדינבית ואותו באו להחיל על התרבות הישראלית והשירה ההומרית. בנוסף לכך, אחת הבעיות הקשות בחקר המקרא כרוכה ב'היסטוריה המינימליסטית', זו הממעיטה מערכו של התנ"ך להכרת העבר, לעומת אלו הרואים בתנ"ך ספר המתאר עובדות 'מוצקות'. במסגרת נזילה מעין זו, ובפרט בתחום מחקרי כה בלתי-ברור, הקשיים העומדים בפני חוקר המבקש לדעת עובדות-יסוד ביחס לידיעת קרוא וכתוב בעבר הופכים את מטרתו למשימה בלתי-אפשרית, כמעט.

כחניך המכון הארכיאולוגי בירושלים ניכר על דמסקי שהוא תלמידם של ארכיאולוגים כמו נ' אביגד, י' אהרוני, ב' מזר, פ"מ קרוס וכן עוד רבים וטובים בחקר העת העתיקה. יחד עם זאת, דמסקי מייצג בספרו גישה רב-תחומית של היסטוריון תרבותי, אף אם לא מאסכולת האנאל הצרפתי. כשם שאסכולת האנאל מתמקדת בכפר קטן ושכוח-אל, על כל אחד ואחד מאנשיו הקטנים והבלתי-חשובים, כך בוחן דמסקי כל ממצא אפיגרפי, זעיר ככל שיהיה, ויוצק מכל הנתונים תמונת עולם המאירה באור יקרות את ידיעת הקרוא והכתוב בעולם העתיק. זהירותו המחקרית של דמסקי, המשולבת בביקורתיות ביחס לקודמיו, מוליכה למחקר רב-ממדי, ומעניקה לו עומק מחקרי אך גם תקפות.

מפעל עידוד הקריאה

בסוף המבוא, בעמ' 60-56, מנסה דמסקי לכרוך את תולדות האלפבית, כפי שהן עולות מן הנתונים הארכיאולוגיים, בזיקה למקרא. נדמה כי כריכת מערכת סבוכה של שאלות מסוג אחד (ידיעת קרוא וכתוב) במערכת סבוכה של שאלות מסוג אחר (האמינות של הכתוב המקראי כמקור היסטורי) היא מהלך נועז אם לא בלתי אפשרי. יצוין בזאת כי עד כה נמצאו מעט מאוד ממצאים ארכיאולוגיים שניתן לייחסם ברמה גבוהה של סבירות לטקסט מקראי. כדוגמה לכך ניתן לציין את חותמו של ברכיהו בן נריהו הסופר אשר נמצא בירושלים, וקרוב לוודאי שזהו ברוך בן נריה, סופרו ותלמידו של ירמיהו הנביא.

בהקשר זה, דמסקי דן במפעלו של המלך יהושפט בן אסא, אשר מלך על יהודה  בין השנים 867 – 846 לפה"ס (עמ' 163-162) ודאג להפצת התורה בישראל, ותולה בו 'תהליכים רבי השפעה' שעברה החברה הישראלית. דמסקי מדגיש כי שרי יהושפט, יחד עם לווים וכוהנים, נשלחו לערי יהודה 'וילמדו ביהודה ועמהם ספר תורת ה". הפועל 'ללמד' מופיע שלוש פעמים בקטע קצר, ובו בלבד בכל ספר דברי הימים.

לחיזוק דבריו, יש להוסיף ולהבהיר הן את הרפורמה המשפטית של יהושפט, והן את הבנייה שלו. כתוב על יהושפט (דה"ב יט, ה-יא) שהוא העמיד שופטים בערי יהודה, כמו גם בירושלים, והשופטים בירושלים קיבלו מעמד משפטי בכיר לפסוק בכל ריב אשר יבוא מהערים, ולהבחין 'בין דם לדם בין תורה למצווה… ועליהם אמריהו כהן הראש.. ושוטרים הלויים'. כלומר, יהושפט הרחיב את מערכת המשפט וחיזקה, כאשר לכוהנים וללויים השוטרים, הלא המה הסופרים, היה מקום מרכזי במהלך זה. מלבד זאת, יהושפט אף בנה הן ערים בצורות והן ערי מסכנות ביהודה, ומעשיו אלו של המלך משתלבים אלו באלו: חיזוק מעמדה של ירושלים כעיר מרכז שלטונית ודתית.

הואיל והמלך בנה ערים ובהן רוכז המס המלכותי (מן הסתם, ערי הלווים), מעצמו מובן כי אי אפשר לבצע מהלך מעין זה ללא מערכת בירוקרטית של פקידים, הלא המה השוטרים הלווים והכוהנים שהוזכרו ביחס למפעלי המלך. לשון אחרת, המלך יהושפט העצים את מערכת המשפט והפקידות, כמו גם את מעמדה של ירושלים, ואת מפעלו זה יש לכרוך בגידול המשמעותי של יודעי הקרוא והכתוב בממלכת יהודה מאמצע המאה הח' ואילך (עד החורבן שהמיט סנחריב על יהודה).

ספרו של דמסקי מהווה חלון יקר-ערך להבנת עולם הספר והסופרים, הרבה לפני העידן הגוטנברגי. רוחב-האופקים התרבותי של המחבר משתקף בכל עמוד של הספר, והוא מציב, למעשה, אמת-מידה חדשה למחקר ידיעת הקרוא והכתוב בעת העתיקה, ולאו דווקא בעם ישראל. לא ניתן אלא לקוות שלספרו השני של דמסקי נצטרך להמתין פחות זמן מאשר לספרו הראשון.

פרופ' מאיר בר-אילן הוא מרצה במחלקה לתלמוד באוניברסיטת בר-אילן

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ט"ו אב תשע"ב, 3.8.2012

מודעות פרסומת

פורסמה ב-3 באוגוסט 2012, ב-ביקורת ספרים, גיליון ואתחנן תשע"ב - 782, עיון ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: