משתוקקים אל הבית / מנחם מקובר

הצעד הבא בתהליך הגאולה, והחיוני לקידומו, הוא בניין בית המקדש. הכול תלוי במידת השאיפה שלנו אליו

מציאות חיינו קשה ומורכבת. על כל צעד ושעל מצוקות ובעיות. לעתים נדמה לנו כי העולם על סף קריסה – בעיות כלכלה, בעיות רפואה, תאונות דרכים ומלחמות. כל אחד מאיתנו שואל את עצמו לעתים: האם יש תיקון שורשי לבעיות הקשות שעוברות על כולנו?

כיהודים מאמינים כולנו יודעים כי התורה והמצוות הנן התיקון השורשי של העולם, ורק באמצעותן העולם יגיע לתיקונו. אולם עדיין יש לשאול: האם קיימת מצווה שקיומה יצעיד את העולם לתכליתו הנכספת?מהו הדבר שיחזור ויוריד ברכה לעולם, ויגרום לתיקונו הרוחני והשורשי?

התשובה מופיעה במדרש: "כל תפילתן של ישראל אינה אלא על בית המקדש. מרי, יתבני בית מקדשא, מרי מתי יתבני בית מקדשא [אדון העולם – ייבנה בית המקדש, אדון העולם – מתי ייבנה בית המקדש] (בראשית רבה, יג ב).

"כְּמִגְּדַל דָּוִיד צַוָּארֵךְ בָּנוּי לְתַלְפִּיּוֹת" (שיר השירים ד, ד). מפסוק זה לומדים חז"ל כי אחד משמות המקדש הינו "תלפיות", כדבריהם: "תל שכל פיות פונים אליו" (ברכות ל ע"א). ההבנה הפשוטה היא שכל תפילות ישראל עולות השמימה דרך מקום המקדש, אולם מעבר לכך – כל הפיות של בני ישראל מתפללים ועורגים למקדש. כל כיסופיהם הפנימיים והגנוזים של ישראל הינם לבית המקדש. הנקודה הפנימית הגנוזה עמוק בתוך נשמתנו כמהה ומשתוקקת לעולם מתוקן, לעולם שכולו רוחניות, לעולם שכולו תום. ובתוך תוכה הנשמה חשה ויודעת כי יעד נכסף זה יושג רק לאחר בניין הבית.

מפסוק זה גם למדים חז"ל כי המקדש נקרא בשם 'צוואר', שכן זהו מקום החיבור של ישראל לאביהם שבשמים. זו הנקודה המשיקה בין עולמנו השפל לעולמות העליונים והטמירים. ואכן, הרמב"ם בספר המצוות, בבארו את מצוות התפילה (מצווה ה'), מציין את מקום המקדש כמקום התפילה המרכזי של האנושות. זאת כדברי המלך שלמה בעת חנוכת הבית הראשון "וְשָׁמַעְתָּ אֶל תְּחִנַּת עַבְדְּךָ וְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִתְפַּלְלוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה" (מל"א א ח, ל).

אין שמחה בעליונים, ובאותה המידה בעולם הזה.
צילום: לואיס ארגרייך

לא ניתן לשכוח

ימי בין המצרים, ימי החורבן, נתפסים בתודעתנו כ'ימים שחורים' – ימים שבהם אווירת נכאים תלויה בחלל העולם. אין ספק כי מאמר חז"ל "מיום שחרב בית המקדש נפסקה חומת ברזל בין ישראל לאביהם שבשמים" (ברכות לב ע"ב) מורגש היטב בימים קודרים אלו.

יש לשאול: וכי לא היה מספיק לתקן יום אחד כזכר לחורבן הנורא? הרי גם בהלכות אבלות קיים דירוג של אופן הצער, שהרי "גזרה על המת שישתכח מן הלב".

אלא מסתבר שחורבן המקדש שונה בתכלית מאבלות רגילה. זו אבלות שתוקפה כל רגע ורגע. משמעותה נוגעת לכל פרט מאורחות חיינו. אין אנו רשאים לשכוח, וגם אין אנו יכולים לשכוח. כך מספרת הגמרא על עוצמת האבלות לאחר החורבן: "כשחרב הבית בשנייה רבו פרושין בישראל שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין. נטפל להן ר' יהושע, אמר להן: בניי, מפני מה אי אתם אוכלין בשר ואין אתם שותין יין? אמרו לו: נאכל בשר שממנו מקריבין על גבי מזבח ועכשיו בטל? נשתה יין שמנסכין על גבי המזבח ועכשיו בטל? … תניא, אמר ר' ישמעאל בן אלישע: מיום שחרב בית המקדש דין הוא שנגזור על עצמנו שלא לאכול בשר ולא לשתות יין, אלא אין גוזרין גזרה על הצבור אלא אם כן רוב צבור יכולין לעמוד בה" (בבא בתרא ס ע"ב). לאחר מוראות החורבן, עת בטלה הברכה מן העולם, התחושה הייתה תחושת חידלון. כיצד יכול אדם לאכול בשר חולין כשאין בשר קודש הקרב על גבי המזבח? משום כך תיקנו חז"ל תקנות כזכר לחורבן, כדי שנחיה בתודעתנו את חסרון הבית.

כותב יעב"ץ בסידורו בית יעקב כי שכחת החורבן הייתה הסיבה לעונשים החמורים שבהם נענשו בני ישראל בתקופת הגלות. הגמרא (גיטין נז ע"א) מספרת על אנשי כפר סכניא שהיו צדיקים גדולים אולם כפרם נחרב כיוון שלא התאבלו על חורבן ירושלים. מכאן שעלינו לזכור כי כל עוד החורבן נמשך מציאות חיינו חסרה ופגומה. עלינו לחוש יום יום את החיסרון הגדול!

תכלית הכוסף

אולם פן נוסף קיים לימים אלו: מתוך תחושת האבלות והחיסרון עלינו לחוש את הכיסופים למקדש. עלינו להתעורר בכמיהה וגעגועים לנפלאות המקדש. רבה של ירושלים, הרב צבי פסח פרנק, מזכיר בתחילת ספרו 'מקדש מלך' כי הרמב"ם מביא כהקדמה להלכות בית הבחירה את הפסוק "שַׁאֲלוּ שְׁלוֹם יְרוּשָׁלִָם יִשְׁלָיוּ אֹהֲבָיִךְ" (תהילים קכ"ב), ומבאר: "כיוון שדוד המלך ראה ברוח קדשו כי ירושלים עתידה להיחרב, וימים רבים תעמוד בחורבנה ואין איש מבקש בשלומה, עמד והזהיר ואמר 'שאלו', רצונו לומר: עסקו בה… כי זהו עיקר שלום ירושלים". ללא כמיהה וכיסופים – אנו מנציחים את החורבן.

השאלה הגדולה היא כמובן האם בניין המקדש אינו אשליה רחוקה. דומני כי שכשם שבמהלך שנות הגלות הארוכה ישראל לא סרו מאמונתם בחזרה לציון, כך השלב הבא בשיבת ציון הינו בניין המקדש. בורא עולם ממתין לכמיהת לבנו. גם ללא התעוררותנו המקדש יתגלה, אולם במידת הדין חלילה.

בסוף ספר שמואל מסופר כי מציאת מקום המקדש על-ידי דוד מלכנו לוותה במגפה שבה נספו שבעים אלף איש! מבאר הרמב"ן בפירושו לפרשת קורח כי היה זה עונש על הרפיון שהיה קיים ביחס למקדש במשך מאות בשנים. ומה איתנו? וכי התביעה הא-לוהית להתעורר אינה חלה עלינו? וכי מקום בית ה' הנרמס בידי זדים אינו ממשיך את צער השכינה וגלותה?

בראש ובראשונה עלינו להתחבר אל עולם המקדש המופלא מתוך לימוד והפנמה של התכנים. העיסוק בנושאי המקדש, במהותו, במבנהו ובעבודתו, הוא המקרב את שעת בניינו. כשאנו לומדים, מתחברים, מפנימים ומתקשרים פנימית לנושא – הדבר מעורר גם בעולמות העליונים. החיבור הפנימי יוצר גם כיסופים וערגה פנימית, ומתוך כך הקב"ה יערה רוח ממרום ונוכל לזכות במהרה בע"ה לבניינו.

מעכב את הגאולה

האם אנו אכן מודעים לעוצמת חסרונו של המקדש? האם אנו אכן משתוקקים לבניינו? לצערנו, מתוך שגרת היום-יום איננו חיים את נושא המקדש, איננו חשים את עוצמת חסרונו. אומרת הגמרא (עבודה זרה ג ע"ב): "אמר ליה רב אחא לרב נחמן בר יצחק: מיום שחרב בית המקדש אין שחוק להקדוש ברוך הוא". ובדברי רבנו חננאל שם מובא כי אין שמחה לפני בורא עולם. דבר זה חל גם לגבינו, כנאמר במסכת ברכות (לא ע"א): "אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בר יוחאי: אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה, שנאמר: 'אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רינה', אימתי? בזמן ש'יאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה'". לכאורה הדברים שייכים זה לזה: אין שמחה בעולמות העליונים, ובאותה המידה גם אנו עצבים בעולם הזה, שכן ללא בית המקדש אין השראת שכינה בשלמות.

בהקשר לחשיבות ההתעוררות לבניין בית המקדש ברצוני לציין ולהזכיר נקודה נוספת. חז"ל מסבירים בגמרא (מגילה יח ע"א) את סדר ברכות תפילת שמונה עשרה. לאחר הברכה על בניין ירושלים, באה ברכת "את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח … ברוך אתה ה' מצמיח קרן ישועה". אומרים שם חז"ל כי לפי סדר זה בניין ירושלים קודם למלכות בית דוד. אם כן מבואר לפי דברי הגמ' כי לאחר שנזכה לשוב אל המקדש אז נבקש בשלמות את הקב"ה ואת מלך המשיח.

באותו אופן מבואר גם בתלמוד הירושלמי במסכת מעשר שני (ה, ב): "אמר רבי אחא: זאת אומרת שבית המקדש עתיד להבנות קודם למלכות בית דוד". וכך מביא גם בעל תוספות יו"ט בביאורו למשנה זו: "כי בניין בית המקדש קודם למלכות בית דוד כדאיתא בירושלמי אמתניתין, וכל שכן קודם לתחית המתים". מבואר אם כן כי בניין בית המקדש הינו שלב ראשון בגאולה העתידה, ומכאן שעלינו להתעורר בתפילה ובמעש למען נזכה לגאולה השלמה. כל זמן שאיננו עמלים למען קימום מקדשנו גם תהליך הגאולה השלמה מתעכב.

הרב מנחם מקובר הוא ראש מכון 'והראנו בבניינו'

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ח' אב תשע"ב, 27.7.2012

פורסמה ב-27 ביולי 2012, ב-גיליון דברים תשע"ב - 781 ותויגה ב-, , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. בס"ד מוצש"ק, ליל צום תשעה באב (נדחה)

    ג כֹּה-אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת, אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, הֵיטִיבוּ דַרְכֵיכֶם, וּמַעַלְלֵיכֶם; וַאֲשַׁכְּנָה אֶתְכֶם, בַּמָּקוֹם הַזֶּה. ד אַל-תִּבְטְחוּ לָכֶם, אֶל-דִּבְרֵי הַשֶּׁקֶר לֵאמֹר: הֵיכַל יְהוָה הֵיכַל יְהוָה, הֵיכַל יְהוָה הֵמָּה. ה כִּי אִם-הֵיטֵיב תֵּיטִיבוּ, אֶת-דַּרְכֵיכֶם וְאֶת-מַעַלְלֵיכֶם: אִם-עָשׂוֹ תַעֲשׂוּ מִשְׁפָּט, בֵּין אִישׁ וּבֵין רֵעֵהוּ. ו גֵּר יָתוֹם וְאַלְמָנָה, לֹא תַעֲשֹׁקוּ, וְדָם נָקִי, אַל-תִּשְׁפְּכוּ בַּמָּקוֹם הַזֶּה; וְאַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תֵלְכוּ, לְרַע לָכֶם. ז וְשִׁכַּנְתִּי אֶתְכֶם, בַּמָּקוֹם הַזֶּה–בָּאָרֶץ, אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבוֹתֵיכֶם: לְמִן-עוֹלָם, וְעַד-עוֹלָם. ח הִנֵּה אַתֶּם בֹּטְחִים לָכֶם, עַל-דִּבְרֵי הַשָּׁקֶר–לְבִלְתִּי, הוֹעִיל. ט הֲגָנֹב רָצֹחַ וְנָאֹף, וְהִשָּׁבֵעַ לַשֶּׁקֶר וְקַטֵּר לַבָּעַל; וְהָלֹךְ, אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים–אֲשֶׁר לֹא-יְדַעְתֶּם. י וּבָאתֶם וַעֲמַדְתֶּם לְפָנַי, בַּבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר נִקְרָא-שְׁמִי עָלָיו, וַאֲמַרְתֶּם, נִצַּלְנוּ–לְמַעַן עֲשׂוֹת, אֵת כָּל-הַתּוֹעֵבוֹת הָאֵלֶּה. יא הַמְעָרַת פָּרִצִים, הָיָה הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר-נִקְרָא-שְׁמִי עָלָיו–בְּעֵינֵיכֶם; גַּם אָנֹכִי הִנֵּה רָאִיתִי, נְאֻם-יְהוָה

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: