מעבר לשורת הדין / אברהם (רמי) ריינר

ההלכה היא הוויה נצחית שאינה משתנית ואינה צריכה להשתנות גם אם קיים שינוי במציאות. על דרכו ההלכתית של הרב אלישיב ועל זיקתה לעולם הקבלי

הרב יוסף שלום אלישיב נולד בגומל שבליטא בא' בניסן תר"ע (1910), כנכדו של המקובל האשכנזי ר' שלמה אלישיב, מחבר הספר 'לשם שבו ואחלמה'. עובדה זו אינה קשורה ביחסנות בלבד. בהקדמה ל'ספר הכללים', חלקו השלישי של ה'לשם', כתב הסב:

עד כאן הגיע דברינו בהדרוש הזה שהוא מדבר בכלל מציאות המלאכים וכל צבא מרום… אך באשר שלא עלה בידי לעשות הקדמה להספר כחפצי בו כי כשל כוחי וכהו עיני למאוד עד שקשה לי אפי' לכתוב מלה אחת וגם הדרוש הזה כתבתי אותו בתלאה רבה, וסדרתיו על ידי זולתי, על ידי נכדי הילד כמ"ר יוסף שלום שליט"א בן בתי חיה מושא תחי'.

חלקו הראשון של הספר הודפס בירושלים בשנת תרפ"ד (1924), ואין ספק שלפחות שנתיים קודם לכן, כאשר יוסף שלום היה כבן שתים עשרה, הוא כבר שותף ביצירתו הקבלית של סבו ואף כונה על ידו 'כבוד מרי רבי', והלוא דבר הוא. באותה שנה, תרפ"ד, עלתה המשפחה לארץ, לירושלים. ר' אריה לוין, שיהפוך לימים להיות חותנו של הרב אלישיב, מתאר את הדברים כך:

ואחרי כל הטלטולים זכינו בעזרת השם לקבל את פני רבינו ובני לויתו הם בתו הצדקת מרת חיה מושא ת' אשר זכתה לשמש את אביה הק' משך כמה שנים ובעלה הרב הגאון וכו' רב פעלים לתורה מוה"ה אברהם שליט"א ובנם היקר יניק וחכים טובא אשר עוד בילדותו זכה לכתוב איזה ענינים בספר הקדוש לשם שבו ואחלמה מפיו הקדוש של אביו זקנו אשר מזכירו בספרו. אשרי יולדתו הרה"ג וכו' מוה"ר יוסף שלום שליט"א.

התיאור והתארים מתייחסים לילד בן ארבע-עשרה בלבד, וכבר מהם ניתן ללמוד על ההערכה שלה זכה ר' יוסף שלום הצעיר, ומה שחשוב מכך – על העולם הקבלי שלו נחשף ושבתוכו אף פעל בילדותו.

מתיר עגונות

בשנות השלושים ובראשיתן של שנות הארבעים של המאה העשרים למד הרב אלישיב בבתי מדרשותיה של ירושלים. בבתי מדרשותיה ולא בישיבותיה. הרב אלישיב לא למד מעולם בישיבה, לא בליטא בתקופה שטרם עלייתו ארצה ולא בירושלים לאחריה. לימודו היה אישי, וקשה על כן להורות באצבע על חכם כלשהו מחכמי הזמן שאותו ניתן להעריך כמורו.

מידיעות עקיפות אנו למדים שבשנות השלושים והארבעים של המאה הסתופף הרב אלישיב במחיצתם של שלשה מחכמי ירושלים: הרב שמשון אהרן פולנסקי שהיה מוכר כ'הרב מטפליק', הרב ראובן בנגיס שהיה ראב"ד העדה החרדית, והרב יצחק אייזיק הרצוג, הרב הראשי לארץ ישראל באותה העת. בביתם ובסביבתם של שלושת החכמים הללו הסתופפו כמה מתלמידי החכמים הצעירים והבולטים של ירושלים, ולפרסום יחסי זכה הפורום שהתכנס בביתו של הרב הרצוג מדי יום שישי. בין משתתפי הפורום נמנו הרבנים בצלאל ז'ולטי, שלמה זלמן אויערבך ויוסף שלום אלישיב, זכר כולם לברכה, ויבל"א הרב עובדיה יוסף – רבנים שהפכו להיות הבולטים שבפוסקי ההלכה במחצית השנייה של המאה העשרים.

תהליך זה לא היה מקרי. כרב ראשי דאג הרב הרצוג למינוי תלמידי חכמים בולטים כרבנים מקומיים וכדיינים בבתי הדין שהיו בתחום אחריותו, מתוך מחשבה שחכמים אלו יביאו לשילובה של ההלכה במערכת המשפט של המדינה. כך מצא עצמו הרב אלישיב עם תום מלחמת השחרור כרבה של העיר רמלה, ובסמוך לכך כדיין בבית הדין הרבני האזורי בירושלים. בהמשך מונה לבית הדין הגדול של הרבנות הראשית.

מינויו של הרב אלישיב לבית הדין חייבו להתחיל בכתיבה הלכתית. תשובותיו המוקדמות נכתבו כתשובות אל הרב הרצוג שפנה אליו על מנת שיפתור שאלות הלכתיות סבוכות שסבל אנושי רב עלול להיגרם מפסיקה מחמירה בהן. בעיני הרב הרצוג היה הרב אלישיב, בן הארבעים באותה העת, משענת הלכתית ראויה, וזאת גם כאשר בארץ היו בעלי הלכה מוכרים ממנו שיכולים היו לחוות דעתם בשאלות אלו. תקוותו של הרב הרצוג למצוא ברב אלישיב פוסק שימצא פתרון לבעיות החמורות שהטרידו אותו התגשמה. פסיקותיו הכתובות הראשונות של הרב אלישיב עוסקות בהיתר עגינותן של נשים שבעליהן נשארו בזמן העלייה של שנות החמישים בארצות מנותקות ושהקשר איתם אבד. את הבעיות הללו פתר הרב אלישיב בלמדנות מרשימה ובאומץ לב הלכתי מעורר השתאות. עדות לדבר היא פתיחת מכתבו של הרב הרצוג לאחר שקיבל את אחת מפסיקות הרב אלישיב. כך כתב שם:

זה ימים אחדים הוצע לפני קונטרסו, וראיתי ושמחתי בלבי שהוא מתגבר כארי בגבורה של תורה להתיר עלובה זו מכבלי עיגון עולמי ח"ו וכך נאה וכך יאה למשכוני נפשין בשביל בת ישראל ילדה רכה ואומללה אחות לנו קטנה זאת הי"ו…

הרב אלישיב והרב שך, כינוס מפלגת דגל התורה בשנות השמונים. צילום: ישראל שוורץ

אינה מותנית

ממכתבו של הרב הרצוג אנו חשים יפה את ההערכה הרבה לרב אלישיב, אבל לא רק זאת. ממכתב זה ניתן גם לראות את מגמת הפסיקה שאליה חתר הרב הרצוג. מילים כמו 'כך נאה וכך יאה למשכן עצמנו בשביל בת ישראל רכה ואומללה' מעידות כאלף עדים על המגמה.

כאשר אנו פונים אל תשובותיו של הרב אלישיב עצמו, אלו שרמזנו להן עתה כמו גם רובן המוחלט של אלפי תשובותיו ההלכתיות שנכתבו לאורך כל שנות פעילותו, לא נמצא בהן אף פעם ניסוחים מסוג זה. כמעט לעולם אין הוא חושף את העמדה הבסיסית שממנה ואיתה הוא ניגש לבדוק במקורות ההלכה המקובלים. זאת ועוד. בתשובותיו מספק הרב אלישיב מעט מאוד מידע על ההקשר שבו נכתבה תשובתו. ללא התאריך המופיע בחלק מהן ו/או התייחסות השואל לאירוע מסוים, לא היה הקורא יכול לדעת אם התשובה נכתבה לפני קום המדינה או אחריו, לפני מלחמת ששת הימים או אחריה, בעת שהרב אלישיב כיהן במערכת בתי הדין של הרבנות הראשית או שמא לאחר פרישתו המפורסמת ממערכת זו בשנת תשל"ג. בדומה לכך, נדיר למצוא בתשובותיו התייחסות ל'אני הדובר' או לבני משפחתו הקרובים, ובכלל זה אף לא לסבו בעל ה'לשם' שבמחיצתו פעל כנער.

הסגנון מעיד על המהות, ובמקרה זה, על תפיסת ההלכה הבסיסית של הרב אלישיב. בעיניו ההלכה היא ישות עצמאית שאינה מותנית בחילופי עתים ובנסיבות משתנות. גם נסיבות אישיות, קשות ככל שיהיו, אינן גורם שבעטיו נדרשת ההלכה להשתנות ולהתכופף, ועל כן גם תיאורים שעשויים להיות גורם משפיע על פסיקת הלכה מקִלה אינם מופיעים בגוף דבריו. האדם על מצוקותיו, צרכיו, קשייו ורצונותיו אינו אלא אובייקט הכפוף לחלוטין להלכה ולדרכה, וברור על כן שצורכי האדם והחברה, חריפים ככל שיהיו, אל להם להשפיע על האמת ההלכתית הבלתי תלויה.

ובמילים אחרות: בעיני הרב אלישיב ההלכה היא מערכת עצמאית המזינה את עצמה, מערכת שאינה נתונה לפגעי הזמן ולהשפעותיו ושאין לה כל מטרה מלבד הגדרת דרישות הא-ל הבאות לידי ביטוי בספרות ההלכה שהתגבשה במהלך הדורות. כתוצאה מכך, המציאות שבה נפגש פוסק כרב אלישיב אינה משפיעה עליו, אלא להפך. המציאות, זו שמהותה הוא השתנות מתמדת, היא הבסיס לפעילותה של הלכה קבועה ונצחית שאינה משתנה, אינה יכולה – וחשוב מכך: אינה צריכה – להשתנות. על פיסת המציאות הנתונה מפעילה ההלכה את הגדרותיה העיוניות-תיאורטיות ואת קביעותיה המעשיות-הלכתיות ועל בסיס זה נקבע האסור, המצווה והמותר, הכשר ושאיננו כשר, הטמא והטהור.

לא תינוק שנשבה

תפיסה זו עולה גם מקביעת הרב אלישיב שאין להתייחס ליהודים שאינם שומרי מצוות כ'תינוקות שנשבו', שהרי בלשונו של הרב אלישיב: 'אדם המתגורר כיום בארץ ישראל ורואה את שומרי השבת ואת המלחמות [= המאבקים בין שומרי השבת למחלליה] אולי אינו בגדר תינוק שנשבה'. הקביעה שהציבור החילוני בישראל מוגדר 'תינוקות שנשבו' היא קביעה שיצאה מבית מדרשו של החזון אי"ש.

בבסיס קביעה זו עומדת ההנחה שהאדם החילוני, גם זה המודע לעצמו, לדעותיו ולהליכותיו, אינו אלא תינוק חסר דעת, שלו היה נחשף לאור התורה ודאי היה מקפיד על קלה וחמורה ושומר על מצוות התורה, חוקיה ומשפטיה עד אחד. אולם מעבר לחשיבותה של קביעה זו להסדרת יחסי יהודים שומרי מצוות ושאינם שומרי מצוות (מן הזווית של שומרי ההלכה), היא חשובה עד מאוד שהרי בעקבותיה בטלים מאליהם פרטי הלכה שונים שעלולים לגרום לתחימת גבול בלתי אפשרי לגישור בין יהודים שומרי תורה ומצוות לבין מי שאינם כאלה. קביעתו של הרב אלישיב שבעידן הידע הפתוח אין להחיל את קטגוריית 'תינוק שנשבה' על האדם החילוני היא על כן קביעה מפרידה ואף מפחידה שהרי סופה עלול להוביל, ולו להלכה אם לא למעשה, למניעת הצלתו ורפואתו של אדם שאינו שומר מצוות בשבת בידי קבוצת שומרי השבת.

אולם לא רק זאת. באחת מן השאלות שהופנו אליו נשאל הרב אלישיב האם כהן רשאי להתחתן עם אישה שחיה חיים חילוניים וחזרה בתשובה. את תשובתו פתח הרב אלישיב ללא היסוס: 'מילתא דפשיטא היא בהני אינשי אשר פרקו מעליהם עול תורה ומצוות מבלים יחד עם צעירים נכרים הרי כל עוד ולא התברר כשרותם לכהונה אין לכהן להתחתן עמם". פורמלית התייחס הרב אלישיב רק לנישואי כהן וחוזרת בתשובה שהרי רק כהן אסור לשאת אישה שקיימה בחייה יחסים האסורים על פי ההלכה, אבל אין ספק שההנחה ההתנהגותית המובילה פסיקה זו [=חופש מיני שאינו מבחין בין יהודים לנכרים] משמעותה רחבה בהרבה והשלכה ברורה לה ביחס לקהל החוזרים בתשובה ולאפשרותם של הללו להינשא עם בני קהלו של הרב אלישיב. במובן מסוים הפכה פסיקת הרב אלישיב את החוזרים בתשובה לפסולי חיתון בקרב קהל שומעי לקחו, ובכך הוא הציב קו גבול נוסף בין הקהילה הישראלית שאינה שומרת מצוות לבין קהלו הוא.

לתפיסת הרב אלישיב את ההלכה כמכוננת זהות יהודית ישנה גם הקרנה חזקה על שלל הלכותיו ופסקיו של הרב אלישיב בתחום הגיור, שבו הוביל קו ברור שלפיו גיור שאינו נושא עמו התחייבות ברורה ומשכנעת לקבלת עול מצוות אינו גיור כלל. סוגיה זו זכתה לפני כשנה להד ציבורי רחב סביב שאלת הגיור בצה"ל ודומה שעיון בפסיקות הרב אלישיב יבהיר היטב את תפיסתו העקרונית כמו גם את יישומה של תפיסה זו בפרטי ההלכה.

גויים וגרים

בתשובה לשאלה שנשאלה בשנת תשמ"ג כתב הרב אלישיב:

מילתא דפשיטא היא שאין גר ללא קבלת עול תורה ומצוות ואם אינו חושב כלל להתגייר באמת, לחסות תחת כנפי ה[שכינה] להיות שומר שבת מחללו ומחזיק בבריתו אין זה גירות כלל. והואיל רבים הם הגרים מסוג זה הרי החובה מוטלת על הרב רושם הנשואין לדרוש ולחקור בטרם בא להוציא להם תעודת היתר נישואין למען לא יתערבו גויי הארץ בזרע קודש.

תשובה זו נכתבה לרשם הנישואין בחיפה וההלכה העולה ממנה היא שכאשר במבחן המציאות מתברר שגר אינו מקיים מצוות הרי שעלינו להניח שגם בעת הגיור לא התכוון אדם זה לשמור מצוות ועל כן גיורו לא היה גיור כלל ועיקר. קביעה זו רחוקה מלהיות הכרחית. בראש ובראשונה, עמדת הרמב"ם כפי שפורשה על ידי כמה ממפרשיו היא שקבלת התחייבות לשמירת מצוות אינה נדרשת בעת הגיור. אמת שהמסורת ההלכתית הנוהגת אינה פועלת לכתחילה על פי עמדה זו אולם ודאי שניתן היה להתחשב בה בעת דיון על גר שהליך גיורו הושלם.

זאת ועוד, עצם העובדה שאדם שעבר גיור אינו שומר בפועל מצוות אין בה כדי ללמד על כוונותיו בעת גיורו, שהרי ייתכן שהגר היה שלם בלבו לקבל עליו עול מצוות ורק לאחר מכן פרש מדרך זו. מתשובה אחרת שלו מתברר שהרב אלישיב עצמו היה מודע לאפשרות זו ואף לרדיקלית ממנה. כוונתי היא לפסיקתו של ר' חיים עוזר גרודזינסקי מווילנא, מהבולטים שבבעלי ההלכה בראשית המאה העשרים, שבעניין זה בדיוק כתב: 'מי שמקבל עליו כל המצות רק שדעתו לעבור לתיאבון אין זה חסרון קבלת המצוות'. דהיינו, הכשל הביצועי בקיום המצוות, אם הוא נובע מכך שהאדם אינו מסוגל להתמיד בדרישה לשמירת ההלכה, אינו פגם כלל גם אם היה ברור בעת הגיור 'שדעתו לעבור לתיאבון'. עמדה זו הייתה ידועה לרב אלישיב, והוא אף ציטט אותה באחת מתשובותיו, אולם הוא בחר שלא לאמצה למרות הסמכותיות הרבה של ר' חיים עוזר.

בניגוד לכל האפשרויות הללו ואחרות שקוצר היריעה לא מאפשר את הצגתן, בחר הרב אלישיב ללכת לדרך שבה התנהגותו של גר, גם שנים לאחר גיורו, מעידה על כוונתו הראשונית בעת הליך הגיור ובכך הביא לפסילה של מאות ואלפי גיורים שנעשים ונעשו בישראל. משמעותה החברתית של פסיקה זו היא מרחיקת לכת עד מאוד. גברים ישראלים רבים נישאים לנשים שעברו תהליך גיור בצבא או בבתי הדין הרבניים האזרחיים. משמעות קביעת הרב אלישיב היא שלא רק שהן אינן יהודיות אלא שגם ילדיהן והדורות הבאים אחריהם אינם יהודים. פסיקה זו, כמו קודמתה הקשורה לחוזרים ולחוזרות בתשובה, מעמידה בסופו של יום גדר ברורה לאפשרות של נישואין בין בני קהילתו לבין הציבור המקבל על עצמו את החלטותיה ופעילותה של הרבנות, דתיים וחילונים כאחד.

הבנת התפיסה שההלכה היא המכוננת הבלעדית של הזהות היהודית מקִלה על הבנת עמדת הרב אלישיב בשאלת גיור תינוקות וילדים קטנים. שאלה זו עולה בעיקר בעת שמשפחה שאינה שומרת מצוות מאמצת ילדים בחו"ל. האפשרות לגייר קטנים שעל פי הגדרתם ההלכתית אין בהם דעת בנויה על התפיסה התלמודית ש'זכין לאדם שלא בפניו'. כלומר, ניתן להעניק זכויות לאדם גם ללא ידיעתו. בגיור קטנים שסביר שבבגרותם לא ישמרו מצוות בגלל החינוך שאותו יקבלו בבית הוריהם מתעוררת השאלה מהי 'הזכות' שעל בסיסה פועל מנגנון גיור הקטנים. האם עצם העובדה שהקטן הופך ליהודי גם אם צפוי שלא יפעל במסגרת ההלכתית מגדירה את גיורו כ'זכות' או שמא רק אם יפעל על פי דרישות ההלכה המקובלת הרי שגיורו יוגדר כזכות. לשאלה זו ממש נדרשו בני דורו המבוגרים של אלישיב. כך כתב הרב יחיאל יעקב ויינברג, מחברו של ספר השאלות והתשובות 'שרידי אש':

והעיקר, שאין בזמננו שום זכות לקטן שגיירו אותו, ובפרט מי שמתגדל בבית הורים שאינם מקיימים תורה ומצוות, והילד גם כן לא יקיים את המצות שנתחייב בהם על ידי גירות.

על עמדה זו חלק ר' משה פיינשטיין, הבולט שבפוסקי ההלכה בארה"ב במחצית השנייה של המאה העשרים:

וגם אף אם לא יתגדלו להיות שומרי תורה מסתבר שהוא זכות, דרשעי ישראל שיש להם קדושת ישראל, ומצותן שעושין הוא מצוה והעבירות הוא להם כשגגה, הוא גם כן זכות מלהיות נכרים.

מחלוקתם של הרבנים ויינברג ופיינשטיין ברורה לחלוטין. לדעת הרב ויינברג הגיור אמור להוביל לקיום מצוות שהוא לדעתו לב לבה של הגדרת המהות היהודית, ועל כן גיור שיוביל לאי קיום מצוות הוא מונח אוקסימורוני וחסר תוכן. לעומת זאת, ר' משה פינשטיין ראה בעצם השייכות לעם ישראל זכות, וזאת גם ללא קיום מצוות. מכוח תפיסה זו הוא איפשר לגייר קטנים למרות שקרוב לוודאי שהם לא יקיימו מצוות בבגרותם. דומה שאין צורך להאריך בעניין עמדת הרב אלישיב בדיון זה. משפט הסיום של אחת מתשובותיו בנושא זה פשוט וחד: "לכן נראה דלא שייך כלל לגיירו כשמאמץ אותו מי שאינו שומר תורה ומצוות".

ראינו עד עתה את עמדות הרב אלישיב בשאלות שהשפיעו ומשפיעות על החברה הישראלית ועל מרקם היחסים שבין שומרי תורה ומצוות לשאינם כאלה. אולם עיקר פסיקותיו של הרב אלישיב כלפי קהלו פנימה היו. בשנת תשס"ב נשאל הרב אלישיב האם כהן רשאי לטוס במטוס שאמור לחלוף מעל בית קברות. שאלה זו התייחסה למטוסים הממריאים מנתב"ג וחולפים במסלול המראתם מערבה מעל בית העלמין בחולון. שלושת כיווני ההיתר שהוצעו על ידי השואל נדחו על ידי הרב אלישיב שבשורה התחתונה של פסקו אסר טיסה שכזו מכול וכול. משמעותה של פסיקת הרב אלישיב היא מרחיקת לכת כלפי רבים בתוך הציבור שהוא פועל בתוכו. מעתה אין כהנים הנשמעים לפסקיו רשאים לטוס ישירות מנתב"ג לאירופה ולארה"ב שהרי מסלול ההמראה העיקרי של נתב"ג עובר מעל לבית העלמין הנזכר.

דומה היא הצטרפותו של הרב אלישיב במוצאי יום הכיפורים תש"ע לפסק האוסר את השימוש במעליות עם פיקוד שבת. פסק זה עומד בניגוד לפסיקתו של ר' שלמה זלמן אויערבך שהתקבלה להלכה ולמעשה בידי רבים. משמעותה הכלכלית והקיומית של פסיקה חדשה מעין זו ברורה לחלוטין. כך, קבלן שתכנן לבנות בית רב קומות לשימוש הציבור החרדי וקנה קרקע לצורך זה מתוך הנחה שבבית תופעל מעלית שבת, עלול למצוא את עצמו מתקשה למכור במחיר המתוכנן את הדירות העליונות שהרי מעתה מתברר שאין אפשרות להשתמש במעלית. זאת ועוד. במשך שנים רבים מאוד בקהילה הסתמכו על ההיתר המקובל ומכיוון שכך נרכשו דירות בקומות גבוהות. חלק ממשפחות אלו מוצאות עצמן עתה, לאחר פסקו של הרב אלישיב, כאסירות בביתן בשבת בגלל הקושי לרדת ועוד יותר מכך לעלות לדירתן, דירה שבעת רכישתה הם הניחו שיוכלו להיעזר במעלית השבת כדי להגיע אליה.

דומה בעיניי שהפסקים האחרונים מלמדים יפה על תפיסת ההלכה של הרב אלישיב. אילוצי הרכבת נתיבי טיסה או כליאה מרצון בשבת של שומעי לקחו תוך הורדה משמעותית של ערך הנכס הכלכלי שבידיהם אינם מעניינו. לדידו ההלכה היא מוחלטת ונצחית ועל כן מוטלת החובה על החיים להתנהל על פי דרישותיה. היא לא תתיישר על פי דרישתם. הרב אלישיב הנו על כן פורמליסט טהרן שאין לו בעולמו דבר מלבד ספרות ההלכה. אותה הוא רואה כחזות הכול ועל פי תפיסתו אל לו לפוסק לערב שיקולים חיצוניים לה, לא שיקולים הומניים, קל וחומר לא שיקולי דעת קהל ויחסי ציבור בתוך עשייתו ההלכתית.

העלמת פסקי הגרש"ז

אם בעניין המעליות חלק הרב אלישיב על פסיקתו של ר' שלמה זלמן אויערבך, הרי שבשנים שלאחר פטירתו של הלה ניסה הרב אלישיב אף 'למחוק' את פסיקותיו של מחותנו הרב אויערבך. בכתב העת התורני 'המעיין' פירסם לאחרונה הרב אריאל בראלי מאמר בשם 'אמינות ומסורת' שבו דן בדרכי ציטוט של פסקי הלכה. לקראת סוף מאמרו הביא הרב בראלי את הדברים הבאים:

הרב נבנצל שליט"א שיתף אותנו בשיקול דעתו להכניס שינויים בהערותיו 'ביצחק ייקרא' לספר משנה ברורה. השינוי הוא בין המהדורה הראשונה לשנייה: בין שאר השינויים שנעשו במהדורה החדשה השמיטו בה שתי פסקאות בענייני שביעית, סעיף אחד העוסק בשימוש בכלים שבישלו בהם ירקות מהיתר מכירה, שם הובא בשם הגרשז"א זצ"ל [=ר' שלמה זלמן אויערבך] שניתן להשתמש בכלים אלו גם למחמירים משום שהאדם שאכל בכלים אלו סמך על דעת גדולים ולכן הכלים לא נאסרו, ופסקה שנייה שבה היה כתוב שבגד מכותנה אין צורך לבער אותו בזמן הביעור משום שהכותנה גדלה אצל מי שסומך על היתר המכירה. הרב נבנצלנשאל מדוע שתי הפסקאות האלו הוסרו, וענה שעתה פוסק הדור הוא הגאון הרב אלישיב שליט"א, והוא מתנגד לפרסום פסקים שיכולים להחליש את ההתנגדות להיתר המכירה, והרב נבנצל קיבל את דעתו.

פעילותו של הרב אלישיב המתועדת במסמך זה היא בניגוד לכל התנהלות הלכתית מקובלת. היא עומדת בניגוד לכלל שקבעה משנת עדויות:

ולמה מזכירין דברי היחיד בין המרובין הואיל ואין הלכה אלא כדברי המרובין, שאם יראה בית דין את דברי היחיד ויסמוך עליו, שאין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חברו עד שיהיה גדול ממנו בחכמה ובמנין.

לא פחות מכך היא עומדת בניגוד להנחיית בעל הש"ך שכתב (יורה דעה סוף סימן רמב): "כשם שאסור להתיר את האסור כך אסור לאסור את המותר… לפיכך אם הוצרך לאסור מחמת ספק או מחמת חומרא בזה שאין האיסור ברור כשמש צריך המורה לומר שאין האיסור ברור אלא שאנו מחויבים להחמיר וכל שכן אם המורה מתיר בשעת הדחק וכיוצא בו שיאמר לו כן". מסורת ההלכה לדורותיה עודדה שימור דעות יחיד וקל וחומר דעות שאין כל סיבה לראות בהן דעת יחיד שהרי רבים וטובים בתוך המחנה החרדי פנימה נהגו, נוהגים וגם ינהגו בעתיד על פי פסיקותיו של ר' שלמה זלמן אויערבך. דומה בעיניי ש'מחיקת' פסקיו של ר' שלמה זלמן אויערבך, מחיקה שבאה בשנותיו האחרונות של הרב אלישיב, מלמדת שכאן הפך הרב אלישיב מאיש הלכה מובהק שאין לו בעולמו אלא המקור ההלכתי וניתוחו למנהיג הלכתי שעיצוב קהילת שומרי ההלכה היא שעומדת לנגד עיניו, לא פחות מכללי ההלכה גופם.

בין הנכד לסב

השאלה שחייבת להישאל עתה, גם אם התשובה אליה תהיה ספקולטיבית במידה רבה, היא מה הביא את הרב אלישיב להיות פוסק הלכה מסוג זה.

ברצוני להציע, כהצעה מסתברת ולא הכרחית, שמהלך זה, על מגמת ההחמרה הנגזרת ממנו, קשור בקשר עמוק לחינוך שקיבל בילדותו. בפתיחת הדברים ציינתי שהרב אלישיב פעל כילד בצל סבו בעל ה'לשם שבו ואחלמה' עד כדי שותפות מסוימת בכתיבת ספריו הקבליים. אמת, בתשובותיו ובפסיקותיו ממעט מאוד הרב אלישיב לצטט ספרות זו, ואין לדעת על פי כתביו מהי מידת עניינו בתחום זה. אולם ניתן להציע קשר בין הפורמליות והזהירות ההלכתית שלו לבין העולם הקבלי שאליו היה חשוף בילדותו ובנערותו. על פי תפיסתו, כשל הלכתי אינו רק כשל אישי. בעיניו, כשל בקיום הלכה או בהוראתה הוא בעל משמעות מעבר לכאן ולעכשיו. השפעתו של כשל שכזה היא בעולמות מרוחקים שאת התחושה החזקה של קיומם רכש בילדותו. עולם קבלי זה לא נשאר מופשט ומימושו בעולם המעשה בא לידי ביטוי בהלכה. כאן, בעולם ההלכה המעשית, נתפס הכשל כה חמור ומשפיע, עד שאין כל מנוס מלהתרחק ממנו ובמילים אחרות – להחמיר, לרוב מן הדין ולעתים גם מעבר לשורת הדין.

ומעניין לעניין ושמא באותו עניין. סיפורים רבים מהלכים על הרב אלישיב ברחוב החרדי ורבים מהם רוכזו בספר 'השקדן' שראה אור לפני שנים מספר. ביחס לרבים מהם קשה לדעת אם הנם אמת או סוג של הגיוגרפיה מודרנית, ולמרות זאת אזקק לשניים מהם שמבטאים את דמותו. בהקשר פנים משפחתי מסופרים הדברים הבאים:

היו ימים ש"אהל שרה" [= בית הכנסת הסמוך לביתו ושבו למד הרב אלישיב מילדות] היה ביתו ממש, ולא רק "הבית השני", ונשאר ללון שם בלי לחזור הביתה אף בלילה והגיע רק לדקות ספורות של אכילה. אלו היו ימים שהבית הוטרד ממחלת ילד או מסיבה כלשהי אחרת, שהייתה מונעת ממנו דקות שינה יקרות, שהינן קצובות ומדודות לו מאוד ולשם כך האיצה בו אשתו הרבנית שימשיך ללמוד ולהתבודד בבית הכנסת וגם את סדר השינה שיעשה שם כדי שלימודו לא יופרע.

וסיפור שני, שמעתיו מאחד מבאי ביתו ואצטטו בלשון הכותב:

כאשר בתו הייתה חולה אנושה, ושעותיה היו ספורות, הלך כדרכו ללמוד ב'אוהל שרה', ואמר לאפרתי [=הרב יוסף אפרתי, מקורבו] שיבוא לבשר לו כשתבוא הבשורה המרה. אפרתי הגיע כמדובר, ומיד כאשר שמע מפיו את הבשורה סגר את הגמרא כדין אונן כאשר מתחתיה כבר היה פתוח שו"ע הלכות אבלות.

דומה בעיניי שדי בלקט סיפורים אלו כדי ללמד על אישיותו של הרב אלישיב שבמובנים רבים ניתק עצמו מן העולם החברתי והמשפחתי עד שכל עולמו התרכז בספרות התלמודית וההלכתית. קרוב בעיניי שהתנתקות זו באה לידי ביטוי בדרכו ההלכתית. לאמור: ההלכה ופסיקתה הִנן תבנית נוף מולדתו התרבותית והאישיותית של הפוסק ומקרה הרב אלישיב יוכיח.

ד"ר אברהם (רמי) ריינר מלמד במחלקה למחשבת ישראל באוניברסיטת בן גוריון בנגב. מאמרו זה הוא תמצית מאמר שראה אור בכתב העת 'נטועים' באדר תשע"ב

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ח' אב תשע"ב, 27.7.2012

פורסמה ב-27 ביולי 2012, ב-גיליון דברים תשע"ב - 781 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. אינני חושב כי יש לתלות ב"קבלה" את האשמה , תלמידו המובהק של בעל הלשם , להזכיר הוא הרב אברהם יצחק הכהן קוק. אומנם גם הוא היה מחמיר יחסית בפסיקותיו ההלכתיות , אך דווקא עולמו הקבלי הרדיקלי הוביל אותו למקומות הכי חדשניים ושנויים במחלוקת של היהדות האורתודוקסית במאה שנים האחרונות.
    אני חושב שיש פשוט אנשים עם אופי מסוים , ואנשים עם אופי אחר. כמו כן החשיפה למקומות שאינם "בית המדרש" קובעת הרבה. כידוע הרב קוק למשל נחשף לידע רחב גם מהתרבות והספרות המערבית של זמנו , הרב קוק הכיר את המציאות התרבותית של זמנו , הרב אלישיב ככל הנראה -לא.
    אני חושב שהרב אלישיב עם כל גדולתו עשה עוול לעם ישראל , במאבקיו בציבור הדתי לאומי , תעיד על כך פרשת אותו ה"רב מטעם" שהתפוצצה בימים אלו , שהוא מינה ברבנות הראשית כדי להשפילה ולרמוס את כבודה.
    לצערי , רב כמו הרב אלישיב שאיננו יוצא מבית המדרש ואיננו רואה בצרתם של ישראל , איננו יתרון אלא חיסרון.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: