יש ריבונות, אין קנאות / יאיר שלג

השיח הרווח בחוגי הימין הדתי מבקש להציג ערכים מוחלטים שהנאמנות להם חשובה יותר מההיגיון הפרגמטי ה"פשרני". גישה זו הפוכה למהותו של אתגר הריבונות, והיא עלולה להגלותנו מארצנו

בית ראשון, אמרו חז"ל, חרב בגלל עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, ואילו בית שני חרב בגלל שנאת חינם. האמירה הזו חשובה מבחינה ערכית-חינוכית, כדי לטפח את ההתנגדות הן לעבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים והן לשנאת חינם – אבל במציאות ההיסטורית חרבו שני הבתים בשל משגים פוליטיים: הראשון – בגלל השותפות של ממלכת יהודה במרד בבבל (למרות אזהרות הנביא ירמיהו), והשני בגלל היומרה לנצח את האימפריה הרומית. המשותף לשניהם: העדפת הנאמנות האידיאולוגית (במקרה זה, לערך הלאומיות) על השיקול הרציונלי בדבר יכולת העמידה של אומה קטנה מול כוחות חזקים בהרבה. או במילה פשוטה: חטא הקנאות.

גם היום עומד הבית השלישי בסכנה בשל חטא הקנאות, אם כי זו שונה באופיה מקודמותיה. הקנאות של בית ראשון ושני לא הייתה דווקא קנאות דתית. אין ראיות שתומכי "סיעת מצרים" בשלהי בית ראשון היו "דתיים יותר" מהנביא ירמיהו, או שקנאי ירושלים בשלהי בית שני היו "דתיים יותר" מאחיהם המתונים. לעומת זאת, הקנאות של בית שלישי מעוגנת כמעט כולה בנימוקים דתיים. לא במקרה זועמים אנשי הימין הדתי אפילו על בכירי הימין החילוני על כך שבשעה שהם עולים לשלטון, הם מגלים לפתע ש"דברים שרואים משם לא רואים מכאן", וממתנים באופן ניכר את עמדותיהם.

צילום: מרים צחי

ערכים לא אנושיים

אין בכך פלא: תפיסה המעמידה במרכז עולמה את הלאומיות המדינית, הריאלית, תבין שבכל זמן נתון משתנים האמצעים המתאימים להשגת המטרה – לפעמים דגש על מאבק טריטוריאלי, לפעמים דגש על מאבק מדיני תוך נכונות לוויתורים טריטוריאליים. תפיסה כזו, גם כשהיא מדגישה את הלאום ולא רק את האינדיבידואל, מעמידה ביסודה (לפחות במשתמע) את האדם וצרכיו – במקרה זה, צרכיו הקולקטיביים בהקשר לאומי – ולא ערכים חיצוניים לאדם. הדת, לעומת זאת, מעמידה במהותה (לפחות בפרשנות הדתית הרווחת, אם כי היא אינה הכרחית) עולם ערכים חיצוני לאדם. אדרבה, ככל שעולם הערכים הדתי נתפס חיצוני יותר, פחות מבטא את האדם עצמו וצרכיו, כך הוא נתפס בסביבה הדתית כנעלה יותר, מבטא זהות דתית "לשמה". לעתים כך הדבר אפילו כשמדובר ביחס ל'מוסר אנושי", שנתפס בחוגים דתיים מסוימים כנחות לעומת "המוסר הדתי, העל-אנושי".

כשמדובר בשעבוד של האדם הדתי הפרטי לתפיסה המנותקת משיקולים ארציים, אפשר להצטער על אותו אדם אבל אין בכך סכנה לחברה כולה. לעומת זאת, כשחלק משמעותי באומה מבקש לשעבד את מדיניותה בתחומים קריטיים לשיקול ערכי חיצוני, הופך הדבר לסכנה של ממש. זו, למרבה הצער, העמדה שמבטא הימין הדתי בתחום המדיני. אנשיו חוזרים ומדגישים בשנים האחרונות דווקא את הצורך להינתק מהשיח הביטחוני, בהיותו יחסי ופרגמטי, ולהתמקד בשיח 'אמוני'. יהיו אולי מי שיטענו שאין מדובר אלא בכסות רטורית דתית לאותם נימוקים ביטחוניסטיים, ולא היא. אכן, סביר שלו היו חושבים רבני הימין הדתי שישנה סכנה קיומית למדינה כתוצאה מהמשך השליטה ביו"ש, הם לא היו מתעקשים עליה רק בשם קדושת הארץ. אבל ההתעקשות על העמדת השיח האמוני כנגד השיח הביטחוני-פרגמטי מיועדת מלכתחילה למנוע מעצמם ומהציבור ההולך בעקבותיהם את עצם הכניסה לשקלא-וטריא הפרגמטית, של יחסי עלות/תועלת, יתרונות וחסרונות, ביחס לשליטה בחבלי יו"ש. במצב כזה, הסיכוי שיסכימו לוותר על קדושת הארץ למען שיקול פרגמטי כלשהו ימומש רק במצב, חלילה, מסוגו של רבן יוחנן בן זכאי, כשהחרב כבר נתונה על הצוואר. בתפיסה כזו, אין סיכוי שיאמצו את מודל ירמיהו, שביקש להזהיר מפני הסכנה הרבה לפני התרחשותה.

יתר על כן: לרטוריקה יש עוצמה חינוכית וציבורית משלה. כש'בעליה' מבקשים לביית אותה, במקרה שבו הם חשים בסכנתה, הם מוצאים את עצמם מופלים מגבו של 'הנמר' שיצרו. כך אירע למועצת יש"ע (ולרבנים שתמכו בה) בתקופת ההתנתקות, וכך אירע בשבועות האחרונים אפילו לרב זלמן מלמד, שעל בסיס ערך קדושת הארץ ביקש לטפח את רעיון סירוב הפקודה, וגילה שבציבור שבקרבו טיפח את הרעיון יש מי שיסרבו לקבל גם את סמכותו כשהחליט שהגיעה בכל זאת שעתה של פשרה פרגמטית.

קסם הנחישות

הרי בסופו של דבר, הגיונה של פשרת 'גבעת האולפנה' אינו שונה במהותו מהגיונו של נאום בר-אילן של נתניהו, מהגיון תוכנית ההינתקות של שרון, או מהסכמתו של דוד בן-גוריון לתוכנית החלוקה. בכל המקרים מדובר בהגיונו של משחק השחמט: הקרבת חלק מהכלים על-מנת לשמור על העיקר. אפשר להתווכח נקודתית על הגיון ההכרעה בכל אחד מהמקרים הללו. מה שאסור לעשות – וכאמור, מסוכן לעושים עצמם – הוא לערער עקרונית על עצם הזכות לנהל את ענייני המדינה בטקטיקת שחמט כזו, שכביכול 'אינה אמונית'.

דווקא משום שלעמדה הקנאית יש כוח קוסם של הצגת נחישות ערכית שאינה מתפשרת, לעומת רוח 'הפשרנות הרקובה' של האחרים, צריך מאוד להיזהר בה. ככל שרבים יותר יתפתו לה, וכיום נראה שאמנם כך המצב לפחות בציבור הדתי, כך היא תמנע מההנהגה הלאומית את יכולת התמרון החיונית לניצחון בקרב השחמט ההיסטורי הלא פשוט: ביסוסה של ריבונות יהודית באזור עוין, במצב שבו בקהילה הבינלאומית הולכת ומתגברת הגישה המאמצת את הראייה הערבית-מוסלמית כלפי ישראל כולה, כ'שתל לא טבעי' באזור שבו קמה. במצב כזה, ברור שלישראל אסור להתפשר על צרכים ביטחוניים יסודיים שלה, אבל היא בוודאי צריכה במקביל להיזהר ממעשים שייתפסו כהתגרות בקהילה הבינלאומית – כמו הרחבת מפעל ההתנחלות; פגיעה (מעבר להכרחי מטעמים ביטחוניים) בזכויות תושבים פלשתינים, וכדומה. קל-וחומר שיש להיזהר מעמדה ערכית פטאליסטית הרואה במשפט 'עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב' סוג של צו דתי או תעודת-זהות יוקרתית שיש להתברך בה. כבר שילמנו כאמור מחיר יקר על גישה דומה בשני החורבנות הקודמים.

מאוד מעניין, בהקשר זה, לבחון את הפער הקיים בעמדה הדתית בין רשות היחיד והאומה. בכל הנוגע ליחיד, העמדה הדתית הרווחת דווקא זהירה מאוד: היא מוכנה להקריב כמעט את כל ערכיה-מצוותיה למען הבטחת חייו ושלומו של היחיד, ומוכנה לעשות זאת אפילו כשרמת הסיכון נמוכה ורחוקה יחסית. בוודאי שהיא אינה מוכנה לאמץ עמדה פטאליסטית האומרת ש'מכיוון שממילא כולנו עתידים למות, לא ראוי להקריב ערכים דתיים לטובת הצלת חיים'. לעומת זאת, כשמדובר ברמה הלאומית, נזנחת משום-מה העמדה האחראית הזו לטובת עמדה הרפתקנית בהרבה, כזו שבשם 'הנחישות הערכית' מוכנה לפתע לקחת על עצמה סיכונים גדולים למדי, ולהגדיר את מרחב 'פיקוח הנפש' באופן מצומצם בהרבה מזה המקובל במישור הפרטי.

נדמה שהסיבה המרכזית לפער המרתק הזה טמונה בפרשנות שנתן העולם הדתי לגלות. עצם יכולתו של העם היהודי לצלוח את הגלות הארוכה, תוך הפגנת נחישות אידיאולוגית ונכונות הקרבה כמעט בלתי נתפסות, גרמה לרבים בעולם הדתי לראות את הסיפור היהודי הלאומי (להבדיל מהיהודי הפרטי) כסיפור שהוא על-טבעי, אי-רציונלי במהותו, וממילא גם שיקולי המדיניות שלו רשאים, ואולי אף מחויבים, להעדיף את הנחישות הערכית-דתית, שהיא זו שתביא את 'הסייעתא דשמיא' שתמשיך את קיומו העל-טבעי.

 זו עמדה שמהווה במהותה סכנה קיומית; אולי לא לעצם קיומו של העם היהודי, שאכן הצליח לשרוד בגולה, אבל בוודאי לקיומה של הריבונות היהודית המאוימת כל-כך ממילא, שכבר קרסה פעמיים בעבר. לבעלי עמדה זו כדאי להזכיר שגם סיפורו של עם ישראל הקדום היה מופלא, והוא כלל גם שיבת ציון מופלאה לאחר גלות בבל (אמנם, רק לאחר 70 שנות גלות), והדבר לא מנע מהיהודים חורבן נוסף, כשמדיניותם לא היתה מספיק זהירה, ואף פרידה לנצח מעשרת שבטי ישראל, ומיהודים רבים אחרים שאבדו בגולה.

בחירה בריבונות

לא פחות חשוב, בהקשר זה, הוא ביסוסו של פנומן ההישרדות היהודית בגולה על רגליים רציונליות ולא מיסטיות. עם ישראל שרד בגלל הדואליות הטבועה בו בין הפן הלאומי והדתי (שניות שהיא כשלעצמה לא היתה ייחודית במונחי העולם הקדום, ואפיינה את כל עמי האזור; מה שייחודי הוא העובדה שעם ישראל אמנם שימר את השניות הזו עד ימינו). משום כך, בגולה יכולנו להדגיש את הפן הדתי – ודתות, בניגוד לעמים, דווקא רגילות לשרוד דורות ארוכים ללא תלות בטריטוריה וריבונות; בוודאי כשעומד לרשותן, כמו במקרה היהודי, מרכיב זהותי עוצמתי כמו ההלכה. יתר על כן: תנאי מרכזי להישרדות היהודית בגולה היה, אכן, הנכונות להקרבה עצמית לטובת שימור הזהות. לעומת זאת, עידן הריבונות תובע בדיוק את המדיניות ההפוכה, בוודאי כשמדובר במישור הלאומי. ליתר דיוק: הריבונות ממשיכה לתבוע נכונות הקרבה אישית לטובת שמירתה, כשם שתבעו החיים בגולה את נכונות ההקרבה האישית. אבל עמדה שתבקש להקיש מכך על מדיניות לאומית של העדפת 'מסירות הנפש' על פני השיקול הרציונלי של יחסי עלות/תועלת, תמצא את עצמה מגיעה למחוזות דמויי מצדה.

אפשר לנסח זאת גם כך: הקנאות הדתית, הנשענת על "ייחודה" של ההיסטוריה היהודית, עלולה לשלוח את העם היהודי ל-2000 שנות גלות נוספות, שבהן אולי יצליח שוב להוכיח את ייחודו ויכולתו לצלוח אותה – בזכות הקנאות הדתית. לגיטימי לחשוב, כמו ההשקפה החרדית המקורית, שהערכים הדתיים מחייבים את העם היהודי שלא להיכנס כלל למצבי ריבונות, "פשרניים" מיסודם, לפני בוא המשיח (שאולי יאפשר לממש ריבונות ללא "פשרות כואבות"). אבל מי שבוחר בריבונות חייב לאמץ גם את הגיונה הפנימי, ואסור לו לבסס אותה על העדפת נאמנות לערכים דתיים, קל-וחומר נאמנות לקודים משיחיים-גאולתיים, על פני השיקול הרציונלי. החבל הזה לא יכול להיתפס משני קצותיו; קנאות דתית וריבונות הם שני יסודות סותרים.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ח' אב תשע"ב, 27.7.2012

מודעות פרסומת

פורסמה ב-27 ביולי 2012, ב-גיליון דברים תשע"ב - 781 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 2 תגובות.

  1. הקיום הריבוני של לישראל בארצו אכן בסכנה, אבל מסיבה הרבה יותר מהותית מאשר חוסר נכונות לפשרות מדיניות. הקיום הריבוני בסכנה באשר מיום ליום מתרבים בו העוול, הרשע והפשע, הן כלפי אזרח הארץ והן כלפי הגר הגר בתוכו.

    ובבניין ירושלים ננוחם.

  1. פינגבק: בלא "קנאות" אין ריבונות / אלי רוזנפלד « מוסף "שבת" – לתורה, הגות ספרות ואמנות

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: