חייבים לעבור את הדרקון / רות נצר

סיפוריה של אוקונור מתארים קיום אנושי גדוש רוע ודמויות נטולות רגשות חיוביים. למרות זאת היא מצליחה לגרום לקוראיה להזדהות עמן. הזדהות שאולי הביאה למותה בטרם עת

כל מה שעולה מתכנס

פלאנרי אוקונור

מאנגלית: ליה ניר-גד

אחרית דבר: עודד וולקשטיין

מחברות לספרות, 2012, 252 עמ'

ההלם הראשוני בקריאת הסיפורים בקובץ שלפנינו הוא במפגש עם דמויות הספר – אנשים משכבות חברתיות נמוכות-בינוניות, אנשים פרימיטיביים, אגוצנטריים, צרי עין וצרי לב, קטנוניים, מקנאים, נוקמים, גזעניים, חורשי רע, חותרים למטרתם על חשבון הזולת, צבועים, מתנשאים, רואים את מגרעות הזולת ובזים לו, שונאים ומשפילים אותו, פוגעים בו, מאחלים לו שיתפגר, שופכים את מחשבותיהם ורגשותיהם אלה בדיבור ישיר ובוטה על הזולת ללא כל התחשבות. כך הורים על ילדיהם וילדים על הוריהם. יחסי הורים וילדים הם יחסים כוחניים, שתלטניים, מסרסים, הקיום האנושי צלי כולו ואפוף רוע. יתרה מזו, החיים נטולי אפשרות לשינוי. באותם מקרים שבהם יש ניסיון לשנות את הזולת, להראות לו את טעותו או לכעוס עליו – התוצאה הרסנית.

קובץ סיפורים מופלא זה נכתב סמוך למותה של פלאנרי אוקונור, אחת הסופרות הגדולות של ארצות הברית, בשנת 1964. הסיפורים כולם מממשים את שם הספר הקודם של אוקונור, שתורגם לעברית ב-1984 על ידי רינה ליטווין, 'אדם טוב קשה למצוא'.

קיום פגום

למה הסיפורים מושכים לקרוא בהם למרות כל זאת? זו אמנות הסיפור של אוקונור שמאפשרת לנו להבין ולחוש את גיבורי הסיפור מתוכם, ולשוטט עם מחשבותיהם במבוי הסתום שלהם. וזאת, כפי הנראה, משום שאוקונור עצמה לא חשה כלפיהם את אותם רגשות שליליים שהם חשים כלפי האחרים – היא לא מתנשאת ולא בזה, ולא שופטת כלל. אנחנו יכולים לחוש שהיינו בעצמנו מרגישים כמו דמויותיה במצבים המתוארים שם – מצבי חיים קרתניים, מצומצמי אופקי קיום, נטולי שמחה ומשמעות.

אכן, אדם טוב קשה למצוא. האנשים נטולי כל אמפתיה, רחמים, חמלה, רכות, צער ואהבה. כלומר, נטולי רגשות חיוביים. דומה שאוקונור לא חומלת על קוראיה והיא מחייבת אותנו להביט בקיום האנושי הפגום, העירום, קיום של הישרדות שניטל ממנו כל מה שנותן משמעות לחיים: קרבה אנושית, אינטימיות, שייכות לקהילה אנושית, אהבה, עשייה בעלת משמעות, יצירה, חווית חיים חיובית, שייכות לטבע. לא רק שכל זה איננו אלא שגם אין געגועים לעולם טוב יותר.

יוצאים מן הכלל הם שני סיפורים שבהם הדמות המרכזית נשלטת על ידי טוב לב, שמתורגם לעזרה מלאה לזולת. אבל בשני המקרים מדובר במבוגרים שמתמסרים אל נערה או נער פסיכופתיים, נטולי הכרת תודה, שמנצלים את מיטיביהם ללא אשמה ובושה, כשאלה מצויים בעיוורון מוחלט נוכח הרוע הבוטה שמתרחש נוכח עיניהם. במקרה אחד האב, שמתמסר אל נער יתום ואלים שיצא מהכלא, לא שם לב כיצד הוא מזניח את בנו שלו ודוחף אותו לאובדן. במקרה השני הבן, שמתריע כנגד העזרה המתמדת של אמו לנערה זנותית נצלנית, נשטף ברוע אלים בעצמו ופוגע באמו במקום בנערה. הטוב העיוור שמוליד הרס הוא טוב מדומה, שכן זהו טוב תמים מנותק מהמציאות, נטול הבחנה בין טוב ורע. זהו טוב אידיאי שיש בו רחמים למי שאינו ראוי להיות מרוחם. וכך האידיאה של עשיית הטוב מוקעת כאן בעליל.

ההארה הדתית כחסד לגיבוריה, פלאנרי אקונור באוניברסיטת איווה, 1947

רוע והתגלות

כל הסיפורים של אוקונור מסתיימים במוות או כשל מוחלט שהסיפור מוליך אליו. הסיום הקשה מתרחש בפתאומיות בלתי צפויה. זו הסיבה לכך שעל עטיפת הספר ציור של ציפור שמנסה להמריא וחץ פוגע בה בחזה. הסיפורים כולם מוליכים אל פגיעה אלימה וישירה בלב הקורא. לזה בדיוק התכוונה אוקונור. במאמר 'מחבר הסיפורת וארצו' (המעורר, 1998, גיליון 4, עמ' 95), היא כותבת שעל הסופר "לנקוט אמצעים אלימים" כדי להעביר את החזון שלו לקהל שרגיל לראות את עיוותי החיים כטבעיים: "עליך להביא את החזון שלך לידי נראוּת על ידי הלם". היא האמינה שלסופר נדרשת עמדה מוסרית. מכאן נובע אפוא שתיאוריה הקשים ביחס לחיי האדם ומגרעותיו הבוטות נועדו להביא את הקורא לעמדה מוסרית חדשה.

כוחן של סיומות הסיפור אינו רק בהרס שהוא מוליך אליו, אלא גם ברגעי התגלות מיסטית בלתי צפויים שאחרי האסון או בטרם המוות של סוף הסיפור. בסיפור על האישה שהפר מתקיף והורג אותה מתואר רגע מותה כך: "היא המשיכה לבהות הישר לפנים, אבל כל הנוף מולה השתנה – שורת העצים הפכה לפצע כהה בעולם שכולו שמים – היא עצמה נראתה כמו אדם שראייתו שבה אליו פתאום, אך הוא מגלה שהאור בלתי נסבל" (עמ' 50).

בסיפור על הסב שהורג את נכדתו בהתקף אלים, מתוארת ריצת האמוק שלו אל האגם: "לפתע נפער מולו האגם כולו, דוהר בכל תפארתו […] משני צידיו, ראה, התעבו העצים הכחושים והפכו לשורות אפלות מסתוריות שצעדו למרחקים על פני המים" (עמ' 74). בסיפור על הנער החולה-אנוש מסופר בסוף: "החיים הישנים בו מוצו. הוא חיכה לבואם של חדשים […] הציפור האכזרית שריחפה מעל ראשו בהמתנה מסתורית כל שנות ילדותו וימי מחלתו נראתה לפתע פתאום כאילו היא נעה. אסברי החוויר, ומסך אשליה אחרון נקרע מעל עיניו כברוח סערה […] אך רוח הקודש, עטופה לא באש כי אם בהילה של קרח, המשיכה לרדת בלי רחמים" (עמ' 103).

סיפור אחר, על האישה שמותקפת על ידי נערה שלא יכולה לשאת את התנשאותה, מציג את האישה מושפלת והמומה, שבה אל ביתה וצועקת אל אלוהים. ואז "כל הצבעים, של שדות ושל שמי ארגמן, התלקחו רגע בחריפות שקופה […] כאילו ספגה לקרבה איזה ידע עמוק ומחיה נפשות […] אור נבואה נח על עיניה. היא ראתה את הפס [בשמים] כגשר כביר המתנדנד ונמתח מעלה מהאדמה ועובר בשדה של אש יוקדת". היא רואה חיזיון של הנשמות שעולות אל גן עדן "והיא שמעה את קולות הנשמות המטפסות מעלה אל שדה הכוכבים, בצעקת הללויה" (עמ' 193).

'הגב של פארקר' מספר על אדם פשוט ושטחי שמקעקע על גבו את דמות ישו, אחרי שניצל מאש תבערת העץ שבו התנגש. בעקבות הקעקוע של ישו הוא חש עצמו אדם חדש, ומבקש כך להרשים את אשתו הנרגנת המאמינה באל. אז הוא גם מכנה עצמו לראשונה בשמו האמיתי עובדיה אליהו, כמחובר לראשונה למהותו הרוחנית: "ולפתע פתאום חש שהאור נוהר דרכו, הופך את נשמת קורי העכביש שלו לערבסקה מושלמת של צבעים, גן של ציפורים ובעלי חיים" (עמ' 216). אולם אשתו שנכותה הרגשית גדולה אף משלו מכה בו בזעם ומכנה אותו עובד אלילים, והוא בורח ובוכה כמו תינוק.

ההארה הדתית בסיומות אלה מתרחשת אצל גיבורי הסיפורים שאין להם קשר ממשי לדת. סיומות אלה מזכירות את תיאורי החוויה הדתית של ויליאם ג'יימס, אלא שאצל ג'יימס מתוארות חוויות קונברסיה דתית, שהוא מתאר כרגעים ספונטניים של הארה התגלותית שמשנה את האדם מכאן ואילך, ואילו כאן נראה שהפער בין הדמויות הקטנוניות, עכורות הלב, לבין המשמעות הגבוהה הנשגבת של ההארה הינו גדול מכדי שתהיה אפשרות לאנשים אלה להיגאל דרכה. שהרי אין לגיבורי סיפורים אלה שום כלים למודעות עצמית, הם אינם מכירים במצבם הירוד ואין בהן רצון לתהליכי שינוי למען יהיו טובים באמת וראויים לחסד ההתגלות. ואולי דווקא משום כך, ומשום שאין לגיבוריה שום נוחם בקשרים אנושיים, אוקונור מביאה את סיומות רגעי ההתגלות כמעשה של חסד כלפי גיבוריה, כדבר הטוב היחיד האפשרי שהיא יכולה להעניק למי ששקוע בזוהמת החיים.

במאמר שהוזכר לעיל כותבת עוד אוקונור: "סיריל הקדוש מירושלים כתב בהוראות לחניכיו:  'הדרקון יושב בצד הדרך, מביט בעוברים בה. היזהר פן יטרוף אותך. אנו הולכים אל אבי הנשמות. אך חייבים לעבור את הדרקון'. אין זה משנה איזו צורה ילבש הדרקון. המעבר המסתורי לידו, או בתוך לועו, הוא אשר סיפורים בעלי עומק יטפלו בו תמיד; ומכיוון שכך הוא הדבר, יש צורך באומץ רב בכל זמן, בכל ארץ, כדי לא להפנות עורף למספר הסיפורים" (עמ' 95). אוקונור עוברת דרך הדרקון הזה בסיפוריה.

אוקונור מתה בגיל 37 ממחלת הזאבת, שגם אביה מת בעטיה. אולם תחושתי בקריאה הייתה שאי אפשר היה לאוקונור לחיות בעולם הזה כשכך חוותה אותו, כעולם מוקף כוחות אופל והרס ללא תקנה; כוחות אופל דרקוניים שעשויים בעצמם להוליך את מי שעובר בתוכם וסביבם אל מותו, שאולי רק בו יזכה לבסוף לרגע של הארה.

רות נצר היא אנליטיקאית יונגיאנית, משוררת, אמנית וחוקרת ספרות. ספרה האוטוביוגרפי 'ההתחלה – נומה עמק' יצא לאחרונה בהוצאת כרמל

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון',ח' אב תשע"ב, 27.7.2012

מודעות פרסומת

פורסם ב-27 ביולי 2012,ב-ביקורת ספרים, גיליון דברים תשע"ב - 781, סיפורת. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: