משה אידל ויהודה ליבס, שניים מבכירי חוקרי הקבלה בדורנו, פרשו מן האוניברסיטה. רשמים מכנס הפרישה האקדמי שבו, בניגוד למצופה, שלטו חום, אהבה והומור

 "השועל יודע דברים רבים, אך הקיפוד יודע דבר אחד גדול". באבחנה זו, השאובה מן הפילוסוף הגדול ישעיהו ברלין (שאימצהּ ממשורר יווני קדום), השתמשה פרופ' חביבה פדיה על מנת לאפיין את שני מוריה הגדולים, פרופ' משה אידל ופרופ' יהודה ליבס, לרגל פרישתם מן האוניברסיטה העברית.

אידל וליבס, כל אחד בדרכו, חוללו מהפכה בחקר הקבלה. ליבס, בדרכו הקיפודית, על אף שמצודתו פרוסה על פני הספרות היהודית כולה, התמקד בעיקר בחקר מספר תחומים מוגדרים: הזוהר, ספר יצירה, השבתאות וחוג הגר"א. מחקריו עמקניים ונוקבים ופעמים רבות נצבעים בצבעי מושא המחקר עצמו ("אהבה למושא המחקר איננה חסרון אלא יתרון", אמר פעם). מחקריו של אידל, בדרכו השועלית, חובקים ושוזרים את היצירה היהודית כולה, מחז"ל ועד למאה העשרים, עמוסים באינספור ציטוטים והפניות למחקרים מכל דור ומכל שפה. קשה לשים אצבע על תחום מן המיסטיקה היהודית שאין עליו ספר (או לכל הפחות מספר מאמרים) מפרי עטו. למעשה, דומני שלא אטעה אם אומר שקשה למצוא אדם שקרא את כל מה שפרסם אידל, שכן מדובר במאות רבות של מאמרים וספרים בשלל שפות.

אידל וליבס. צילום: מרים צחי.

שניים שהם אחד

אם לשפוט על פי הדימוי הרווח – שקיבל ביטוי חזק בסרט המקסים "הערת שוליים" – הרי שהעולם האקדמי רווי מתחים, קנאה ותחרות. אך בניגוד לכך, בכנס שנערך לכבודם לאחרונה במכון ון-ליר הירושלמי שררו חום ואהבה ואף הומור (באחת ההרצאות הקהל המעונב התגלגל מצחוק, כשפרופ' דני מט דרש דרשה 'זוהרית' על ר' משה ור' יהודה ההולכים בדרך ומתגעגעים לנשותיהם). תופעות אלו הן תוצאה של ידידות רבת שנים בין השניים. ליבס סיפר שבעודם סטודנטים צעירים באוניברסיטה – אידל התגורר בחיפה וטרם היה נשוי, והוא עצמו כבר התחתן והתגורר בירושלים – היה אידל ישן אצלו פעם  בשבוע, אך למעשה היו יושבים השניים כל הלילה ועוסקים בתורה, כשאידל היה חולק עם חברו את ממצאיו החדשים בכתבי היד. אידל סיפר שהפעם הראשונה והאחרונה שבה  פגשו שניהם בגרשום שלום, הפרופסור הוותיק, היה כשביקשו ממנו שלא למנות אחד מהם למרצה מן המניין בלא השני.

אך מעבר לידידות העמוקה, כפי שהבהיר פרופ' זאב הרווי, מחקריהם של השניים נשענים זה על זה, ולא היה יכול כל אחד מהם להצליח בתחומו כפי שהצליח בלא עזרת זולתו. אפקט סינרגי זה נדיר ומפתיע בעולם שבו נגזר ש"בני אומנות שונאים זה לזו" ולוואי שיחלחל לדור תלמידֵי השניים.

הרווי, ידיד קרוב של אידל וליבס, ניסה לעמוד על "סוד אחדות ההפכים" של שיתוף הפעולה והידידות ביניהם. לטענתו, באישיותם מגלמים ליבס ואידל טיפוסים שונים לגמרי. אידל, איש העולם הגדול, תמיד לבוש מקטורן (הקהל גיחך כשדווקא לערב זה הגיע בלא חליפה), כותב ומדבר בשבעים לשון. לעומתו, ליבס נצפה תמיד במכנסיים קצרים (ואוסיף שגם הסרט הכתום המהוה מתקופת ההתנתקות לא מש מתיקו הבלוי) ולעולם לא עוזב את הארץ, "מקסימום לחופשה קצרה ביוון", מקומם של מושאי מפעלו כמתרגם.

אידל נולד במולדוביה, מקום לא חשוב ברומניה של היום, שהיה נתון להשפעות של אינספור המעצמות ששלטו באזור. "כמו הבעש"ט", שנולד אף הוא בסביבה זו, "הוא נחשף לתרבותיות מגוונות ולפיכך נמנע באורח קיצוני מכל דוגמטיות", אמר הרווי. ליבס, לעומתו, נולד בשמנה וסלתה של האליטה הירושלמית (האגדה מספרת שגרשום שלום נכח בבריתו וגזר – זה יהיה תלמיד שלי!) וכנראה בשל כך לא היה לו כל מורא לחלוק על רבותיו. "שני טיפוסים אנטי-דוגמטיים אלו, עם כל ההבדלים הגדולים ביניהם, מהווים יחד את חוקר הקבלה המושלם", הכריז הרווי. בסוף דבריו, כראוי לכנס בחקר הקבלה, הוא דן בשאלה לאיזו חיה מחיות המרכבה העליונה שייך כל אחד מהם (את יהודה זיהה כאריה ואת משה כנשר, "הנשר הגדול"), ומהו גלגולם הקודם (ליבס הוא "ללא ספק" גלגולו של ניטשה, ואידל ככל הנראה של שפינוזה, "בהנחה ששפינוזה הושפע מהמקובל אברהם אבולעפיה").

שחררו מההסטוריה

ובכן, מה חידוש חידשו (ועודם מפרשים, שהרי "פעם פרופסור תמיד פרופסור", וספרים ומאמרים פרי עטם לא מפסיקים לראות אור) בחקר הקבלה?

פרופ' משה הלברטל עמד על שלוש נקודות מעניינות. הראשונה, הם חלקו על הקביעה של שלום שהקבלה היא "שיבה אל המודחק". ליבס ואידל הראו שהחשיבה המיתית, שבה מתאפיינת הקבלה, נטועה עמוק כבר בדברי התלמוד. אין זה נכון שהיהדות "הדחיקה" את המיתוס, ש"התפרץ" לו במאה הי"ג, אלא הוא תמיד היה שם ורק קיבל ניסוחים חדשים בימי הביניים. אדרבה, לדעת ליבס התלמוד מכיל מיתוס "עסיסי" הרבה יותר מהחשיבה הסיסטמתית של כמה מן המקובלים המאוחרים יותר.

נקודה שנייה: שניהם חלקו על הצגת הקבלה כ"משנה" סדורה (ככותרת ספרו הידוע של ישעיהו תשבי "משנת הזוהר") או כתיאוריה בנושא תכלית הבריאה או תפקיד האדם בעולמו. אידל הראה במחקריו שהמקובלים התעניינו רבות בפרקטיקות להשגת השגות מיסטיות, וליבס הראה כיצד הקבלה רוויה בתרגומים אישיים של המקובלים לתודעתם העצמית כיוצרים וכמשיחיים.

נקודה שלישית: שניהם פוררו את המבנה המרהיב והמשוכלל שבנה שלום להצגת דינמיקת ההיסטוריה של הקבלה. לדעתו, גירוש ספרד הוליד את קבלת האר"י, שהולידה את השבתאות, שהולידה את החסידות; ההיסטוריה לשיטתו היא שרשרת שבה כל חוליה קשורה בחברתה. לעומתו ליבס הראה כי המקובל לא יוצר דווקא מתוך ההקשר ההיסטורי שבו הוא חי אלא מתוך החירות המוחלטת של תודעתו היוצרת. אידל טען כי הקבלה היא תערובת של כמה זרמים, וכל מקובל בכל דור בונה לעצמו את ה"מודל" שבו הוא בוחר לעבוד, מבלי שום מחויבות למקובלי זמנו או מקובלי הדור הקודם. כך "שיחררו" אידל וליבס את הקבלה מכבלי ההיסטוריה אך "סיבכו" את התמונה מאוד לחובבי המבניות והסדר.

עד כה באשר ל"מקרו" של תמונת חקר הקבלה. ב"מיקרו", כל אחד מן הדוברים בכנס שם את הדגש לפי טעמו. לדברי פרופ' דניאל מט, לא ניתן ללמוד כיום "זוהר" בלא מחקריו של ליבס, שבכישרונו ובחכמתו הטעין את פני הזוהר ב"זוהריות" מלאת ארוס וחדוות יצירה. מחקריו למעשה מעמידים את הזוהר כאחת מפסגות היצירה האנושית בכלל; ד"ר אבי אלקיים זעק שדווקא "מחקרי השבתאות של ליבס", שבהם היטיב לחדור לכור ההיתוך של התודעה היוצרת של המקובלים השבתאים, "הם פסגת פועלו המחקרי"; ואילו פרופ' חביבה פדיה עמדה, בין השאר, על הקשר המופלא שיצר ליבס בין פילולוגיה ובלשנות, שאין כמותן תחום "משעמם" לכאורה, לבין משיחיות ויצירתיות מתפרצת, שאין כמותן לשלהב את הלבבות.

באשר למחקרי אידל, פרופ' רון מרגולין דיבר בין השאר על התמקדותו של אידל במקובל הימי-ביניימי ר' אברהם אבולעפיה, שאת הגותו האיר אידל במספר רב של מחקרים, ובאמצעותו למעשה הבנה מחדש את כל תולדות הקבלה. בהקשר זה הזכיר הרווי שלפני כמה עשורים האשים פרופ' תשבי המנוח את אידל ב"פאן-אבולעפיניזם", כלומר בכך שהוא מזהה בכל פינה במיסטיקה היהודית את השפעותיו של אבולעפיה.

"הוא לא דמיין לעצמו גם בביעותי הלילה היותר גדולים שלו", המשיך הרווי, "שאידל יזהה את השפעותיו גם על שפינוזה". אידל הראה כי הרעיון הידוע ביותר של הפילוסוף היהודי הולנדי – אחד המשפיעים ביותר על תולדות המחשבה המערבית בכלל – שא-להים הוא הטבע, יסודו בגימטרייה שמצא אבולעפיה "א-להים = הטבע". על כך הוסיף פרופ' בריאן קופנהאבר שאידל הראה לאחרונה שגם הפילוסוף החשוב והידוע ביותר של תקופת הרנסנס, פיקו דה למירנדולה, הושפע עמוקות מן המקובלים ומאבולעפיה בפרט. מיותר לציין שאם מחקריו של אידל יוטמעו בקרב ההיסטוריונים הרי שיהיה צורך לספר את כל תולדות המערב מחדש, כשתורת הסוד היהודית תופסת מקום של כבוד בהיסטוריה של הרעיונות.

הקבלה והחברה

השועל והקיפוד חוקרי הקבלה העמידו דור חדש של חוקרים, חלקם היו באולם, רובם עוסקים במלאכתם ברחבי העולם, ונזקקים יום יום למחקרי השניים. אך האם יש ביצירתם הרחבה בשורה לציבור הרחב? ליבס עצמו אמר פעם שלעולם אין הוא מנסה להביא את הטקסטים הקבליים אל הסטודנטים, אלא לקחת את הסטודנטים אל מרחב המושגים והחשיבה של התקופה הנחקרת. גם במחקריו של אידל, הכתובים בשפה גבוהה ואינם מתמסרים אל מי שאין זה תחום מקצועו, אדם מן השורה לא ימצא עניין.

לכאורה, לא הייתי נזקק לשאלה מעין זו על חוקרי מתמטיקה, אז מדוע מחוקרי קבלה
ישנה ציפייה מעין זו? ובכל זאת, ישנו פלג לא מבוטל בציבור הישראלי שעדיין מצפה ש"מדעי היהדות" ינפיקו לו בשורה או קריאת-כיוון עמוקה. ליבס ואידל בחרו להקדיש את זמנם למחקר "טהור" ובידענותם וביצירתיותם חילצו פנינים עלומות מן המסורת המיסטית היהודית. כעת מוטל על דור התלמידים לבנות חלונות ראווה מתאימים.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ח' אב תשע"ב, 27.7.2012